שני
אולי אמא שלי היא סוג של חפץ עם מטפחת שחורה. אולי אני מצליחה לשלוט גם על חפצים אנושיים כאלה. אולי רק באופן הזה גרמתי איכשהו לאמא לומר את המשפט חסר ההיגיון ‘אצל אבא שלך זה התחיל יותר מאוחר’.
“תנשמי לאט,” אמא נגעה בכתפי בהיסוס. “לאט לאט, שני. ועכשו תספרי עד ארבע ותנשפי, יופי.”
הנשימות שלי התפרצו בשעטה, וצלעות בית החזה עלו וירדו כמו נדנדה שיכורה.
“אבא…” בלעתי את רוקי במאמץ ואמא תפסה בשתי ידי. “אבא שלי?”
“אבא שלך. כן.”
ישבנו ככה כמה דקות ארוכות. אני התרכזתי בנשימות, והנחתי את ידי על לבי המשתולל. אמא נעצה בי מבט במצח מקומט והמתינה.
אבא. אבא שאני בקושי זוכרת ולא היה חלק מהחיים שלי כבר שנים. אבל חלק אתי גנים של מראה ואופי לפי מה שהבנתי מאמא, וגם גן אחד מוזר וחסר שם.
ואמא ידעה. כל הזמן הזה שעמלתי להסתיר מאמא כדי לא לגרום לה להתפלץ ולהתעלף, כל אותם ימים של התגנבות ואימונים שקטים – אמא שלי ידעה שקיים כוח כזה. האמינה שהמציאות היא לא כל מה שסיפרו לה.
ואבא. אבא שלי. זה לא הגיוני. זה לא יתכן.
“ואת… והוא… אתם ידעתם??? את ידעת???”
“הוא לא ידע,” מבטה של אמא נתלה בתקרה ולרגע חולף אחד תהיתי אם גם אבא שלי שיגר לשם חצים תועים כשהתעצבן. “זה קרה מיד אחרי שהחלטנו להתארס, אני חושבת. עמדנו במקום וכאבו לי הרגליים עם העקבים אחרי שעות של הליכה, ופתאום הוא… פתאום הוא גרם לספסל לזוז ישר אליו. זה היה… זה היה מצמרר. כמעט ברחתי באותו רגע, מבטיחה לך. מאוחר יותר הוא הגיע למסקנה שכנראה ההתרגשות גרמה לו לדבר הזה.”
היא סיננה את המילים ‘הדבר הזה’, באופן שהוכיח לי שהיא מעולם לא הצליחה לסלוח על החריגות של בעלה לשעבר.
“ההתרגשות לא גרמה לכלום,” מלמלתי.
אמה נטשה את כפות ידיה. “מה אמרת?”
“כלום, רק אמרתי שההתרגשות לא גורמת לשום יכולת, היא רק משחררת אותה לחופשי.”
אמא נעצה בי מבט מוזר. “אני רואה שהקדשת לזה לא מעט מחשבה.”
התפתלתי וחיבקתי את ברכי. “נכון. וגם אני גיליתי שאני מסוגלת ל… להזיז דברים כש… כשקרה לי משהו מפחיד נורא.”
חיוך מריר עיקם את שפתיה של אמא. “אז את חושבת שלהתארס אתי היה מפחיד נורא?”
“לאאא!” מחיתי, אבל משהו בצורת צחוק היסטרי התחיל להתקדם במעלה ריאותי אל גרוני. “אבל כנראה כל רגש חזק מאד מעיר בנו יכולות שלא ידענו שקיימות אצלנו.”
חיוך מריר עיקם את שפתיה של אמא. “אז את חושבת שלהתארס אתי היה מפחיד נורא?”
“לאאא!” מחיתי, אבל משהו בצורת צחוק היסטרי התחיל להתקדם במעלה ריאותי אל גרוני. “אבל כנראה כל רגש חזק מאד מעיר בנו יכולות שלא ידענו שקיימות אצלנו.”
“אבל לא בכל היכולות שלנו אנחנו חייבים להשתמש,” אמא הניחה את ההיגד, כאילו הוא היה הסיום היחיד האפשרי לתובנה שלי.
מצמצתי. “לא?”
היא הנידה בראשה לשלילה. “תקשיבי לי, שני, הכוח הזה גרם לאבא שלך רק סבל, וזה עוד כשהוא היה נשוי ומסודר בחיים. את בסך הכל ילדה עכשו ואין לך מושג בכלל איך אנשים יראו את זה.”
“איזה סבל?” נעצתי בה מבט, מאלצת אותה להביט בי חזרה.
“מה בדיוק זה עשה לו, אמא? הוא הפעיל את הכוח שלו הרבה? הוא היה מסוגל לעשות דברים רציניים ממש? היה… היה עוד מישהו כזה אצלו במשפחה…?” פתאום, כשהרעיון עלה בדעתי, לא הצלחתי לנשום לרגע. אי שם אולי מסתובבות סבתות עתיקות, בנות דודות צעירות, דודות שלא עניינו אותי עד כה. ומישהי מתוכן, אולי יותר מאחת, נושאת את הכוח שלי בתוכה.
“מה הוא עשה? דיברתם על זה? הוא הראה לך מה הוא יכול? את ידעת…”
“די עם זה!” ידה של אמא לחצה את ידי בכוח, מועכת את המילים הבאות. “לא רוצה לדבר על זה, בסדר? לא מכירה אף אחד כמוכם, גם אבא שלך לא הכיר. והספיקו לי כל הפעמים ההן שאנשים ראו אותו…” אמא הצטמררה. “זה היה נורא, והוא היה כל כך נרגש, כמו ילד שעושה קסם בפעם הראשונה. לא קלט איך אנשים רואים את זה, כמה זה מרתיע. את יודעת כמה קשה עבדתי כדי לגרום לו להפסיק? הוא היה צריך להודות לי על זה… הטיפשות הזו!” קולה התרומם, מילים התנגשו בשיניה. “להשוויץ בשטויות שהוא יכול לעשות, בלי לקלוט, בלי להבין מה זה עושה לנו, מה אנשים יחשבו… מה הם הגיבו… איך הם נרתעו… את לא תעשי את זה, את שומעת? את פשוט תשכחי מזה לגמרי!”
“אני לא יכולה לשכוח!” התעקשתי בלהט. “אבל אני לא אעשה את זה ליד אנשים. גם ממך שמרתי בסוד…” מילותי דעכו כשנזכרתי שהכוח שלי מעולם לא היה סוד, ואמא בכל מקרה גילתה די מהר שאני משתמשת בו.
אמא שוב הניעה את ראשה מצד לצד. “הסתרות הן סיוט אמיתי, תאמיני לי. ואין שום יתרון בלשלוט על חפצים. עובדה שכל העולם מסתדר מצוין בלי השטות הזו. תעשי לי ולך טובה מותק, ותבטיחי לי עכשו שלעולם לא תנסי לעשות שוב פעם משהו כזה.”
“אני לא יכולה,” לחשתי.
“אז תבטיחי לי…” הקול שלה רעד, “שלעולם לא תספרי לאף אחד, לאף נפש בעולם, שיש בך היכולת הארורה הזו.”
.
אהובי
צפיתי מהספה בדוב שחיזק ברגים ברגלי הכסאות שלנו, והשענתי ראש אחורנית. הבוקר היתה לי פגישה עם בחורה בבית, והיא התארכה ונמשכה. הגרון שלי כאב מדיבורים והראש מהקשבה.
“עייפה?” בירר בעלי.
פערתי פיהוק מזויף. “מאד.”
“את נראית גמורה. יום קשה?”
“פיזית בעיקר, לא נפשית. היתה לנו שיחה טובה והבחורה דוקא הבינה אותי, אבל היא רצתה עוד ועוד דוגמאות.”
הוא גיחך ונדנד את הכיסא כדי לבחון אותו. “כנראה היה לה מעניין. היא ביקשה שתבואי לצפות בה בפגישה?”
התמתחתי. “היא מתלבטת, בעיקר כי לא נעים לה מהבחור.”
“אני בחיים לא הייתי מסכים,” הצהיר דוב.
“אתה אומר את זה שוב ושוב,” צחקקתי. “ואם הייתי ממש מבקשת?”
“אז הייתי מסכים כמובן. לא חושב שהייתי יכול להתנגד לך למשהו. אבל הייתי משאיר לך את הדיבורים.”
“שזה בערך מה שעשית גם ככה,” ציינתי.
הוא פתח את פיו כדי לענות, ואז צלצל הנייד שלי.
“מספר לא מוכר,” הודיע דוב והגיש לי אותו. “יש לך כוח לעוד לקוחה?”
“אם היא לא תבקש ממני דוגמאות.”
“ערב טוב, אהובי?”
היה לה קול צרוד ונעים, ועל פי ההתנשפות הקלה הנחתי שהיא הולכת במהירות תוך כדי שיחה. אולי חומקת ממאזינים סמויים.
“קוראים לי שושנה, שמעתי עלייך הרבה מחברה שלי שממש עזרת לה.”
היא לא הזכירה מי החברה, ולי לא היה נעים לשאול, למרות שהסתקרנתי.
“רציתי לשאול… את חושבת שזה יהיה בסדר אם אבוא אלייך לייעוץ עם ה… א… הפגוש שלי?”
משכתי דף מקופסת הפתקים שלנו וכתבתי בכתב מופרע לדוב: ‘מוכרחים למצוא מילה במקום פגוש.‘
הוא רכן מעל הכיסא כדי לקרוא וקימט את מצחו.
“שניכם ביחד?” הופתעתי. מזווית עיני ראיתי את דוב נוטל את העט ורושם לי בכתב ידו המסודר: את מתכוונת לטמבון?
“כן, אני יודעת שזה לא מקובל, אבל פשוט נראה לנו שזה מה שנכון. את מבינה? שנינו עברנו את השלושים, אנחנו נפגשים כבר יותר מחודשיים, ואנחנו מרגישים שזה מתאים מאד, ז’תומרת אנחנו מתאימים מאד, אבל איכשהו זה לא עובד.”
“לא עובד למרות שאתם מתאימים מאד?”
“כן…” היא היססה, אבל הרגשתי שהיא חשבה המון על מה שרצתה לומר לי, וכעת היא מתלבטת רק על הניסוח. “הפגישות שלנו די טכניות, את מבינה? בעיקר נושאים קלילים כאלה, שום דבר רציני, לא גולשים בכלל לנושאים אישיים, לפעמים זה אפילו קצת משעמם, את יודעת?”
“ובכל זאת את אומרת שטוב לכם ביחד.”
“כן, אבל אנחנו לא מצליחים להתקדם בצורת התקשורת הזו, ואני פוחדת… אנחנו פוחדים שאם נמשיך עם התקיעות הזו, בסוף השידוך הזה יתמסמס וחבל לי… חבל לנו עלינו.”
“אז את רוצה שאגיע לראות אתכם בפעולה?” ניסיתי להבין.
“לא, את זה אני יודעת שאת עושה. מה שאני רוצה זה… תראי, לא נעים לי הסצנה הזו במלון, אנחנו גם לא נפגשים במלונות בכל מקרה, בעיקר בחוץ, לפעמים יושבים לאכול או לשתות משהו, אבל לא בלובי כמו פעם. וזה ירגיש לנו מוזר אם תשבי שם, לא נראה לי שנצליח לדבר בטבעיות. מה שאני מבקשת זה שנגיע אלייך שנינו ונדבר אצלך בחדר, ואת אה… תקשיבי ותתערבי אם תרגישי שיש לך מה להוסיף.”
“אצלי בחדר תרגישו יותר בנוח לדבר?” עיקמתי את אפי בחוסר אמון.
“לא בדיוק,” הסתייגה הבחורה. “אבל זה יהיה רשמי כזה, כמו פגישת ייעוץ, לא כמו הצגה של פגישה. ככה עדיף לנו.”
“אני צריכה… אני אחשוב על זה,” ביקשתי. “אני לא ממש מרגישה נוח בסיטואציה כזו, ואני צריכה לבדוק עם עצמי אם אני מסוגלת.”
גם אני בן אדם, לא?
דוב התיישב על אחד הכיסאות כדי לבדוק את היציבות שלו, ואני התיישבתי על השני שעדיין התנדנד מעט.
“הם רוצים לבוא להיפגש אצלנו בבית,” טעמתי את המילים מולו בתקווה שהן יישמעו לי הגיוניות יותר בפעם השניה. “היא רוצה שאעזור להם לנהל שיח רגשי כדי שיצליחו להתקדם.”
“הם רוצים לבוא להיפגש אצלנו בבית,” טעמתי את המילים מולו בתקווה שהן יישמעו לי הגיוניות יותר בפעם השניה. “היא רוצה שאעזור להם לנהל שיח רגשי כדי שיצליחו להתקדם.”
“זה לא יהיה מביך מאד?” תהה דוב וסימן לי עם המברג לקום.
“די מביך, כן.”
“למרות,” הוא הרהר בקול וחיזק את הכיסא שלידו עמדתי, “שמביך זה השם השני של המקצוע שלך, לא?”
“מביך לזוג,” הסכמתי. “לי לא כל כך, כשאני יושבת רחוק. תגיד, אתה זוכר אם דיברנו על דברים רגשיים בפגישות? לא זוכרת שום נושא אישי במיוחד. איך סגרנו בכלל, תגיד לי?”
“דוקא בגלל זה,” הוא הזדקף ועיסה את כתפיו. “בדיוק בגלל זה סגרתי אתך.”
בלעתי את רוקי.
“אז אתה אומר שאם הייתי פותחת נושאים רגישים לא היית סוגר אתי? הפריע לך נגיד כששאלתי אותך אם אתה…”
“אני חושב שזו בעיה של הבחורה,” קטע אותי בעלי. “היא זו שהנושאים האלה חסרים לה. לבחור יש כנראה סיבות אחרות לא לסגור. תאמיני לי, אני לא מצליח לדמיין בחור שאומר ‘תקשיבי, אני לא מצליח לדבר אתך על דברים אישיים אז בואי נלך למישהי שתעזור לנו להיפתח זה לזה.”‘
גיחכתי. “אז מה אתה חושב שהיה?”
הוא משך בכתפו. “אני חושב שהיא הציעה והוא הנהן כי לא היה לו נעים, זה הכל.”
כשחשבתי על זה, כששחזרתי את הניסוח הזהיר שלה שזגזג בין ‘אני’ ל’אנחנו’ הייתי די בטוחה שהוא צודק.
“אבל אתה לא חושב…” שאלתי בשקט והתחלתי לפסוע לכיוון המטבח, “שבחיים זה נחוץ לפעמים?”
בעלי משך שוב בכתפו. “מי שזה נחוץ לו שיחפש פרטנר שמוכן לשתף פעולה. כשגבר נורמלי שומע את המילים ‘איך אתה מרגיש בקשר לזה’, התשובה היחידה שעולה לו בראש היא ‘מקווה שזה ייגמר בקרוב’.”
בהיתי בגבו שהתרחק ממני, והצלעות שלי התכווצו כשהמילים סיימו להתנגש בחדר.
משום מה ברור לדוב שככה זה כל הגברים. שכולם מרגישים כמוהו. ואם ככה זה כולם, אז למה שיתאמץ בכלל לגלות שהוא שונה?
הוא אפילו לא חשב שזו בעיה פרטית שלו, שרק הוא בורח מכל עימות רגשי, פוחד לגלות שהוא כן גבר רגיש אחרי הכל. לא מוכן לאפשר לעצמו להתרווח בהקלה אחרי שיחה אישית קסומה. להרשות לי להכיר את הפינות העמוקות בתוכו, ולנקות אותן יחד.
תגובה אחת
פרק יפה מאוד!! הדינמיקה בן דוב לאהובי מרתקת!