שני
מישהו קבע אקסיומה, שבפגישה שלישית אפשר לספר סודות שבשתי הפגישות הראשונות עדיין הסתרת.
ונכון שבגילים מבוגרים יותר הפגישה השלישית מוקדמת מדי לחשיפה משותפת, אבל החלטתי לנצל את הזכות הזו הפעם.
כי שימי רצה להמשיך לפגישה שלישית.
בפגישה הקודמת לא הצלחתי לגייס אומץ אפילו בשביל לנסח בראש את המילים הראשונות. גם ככה הרגשתי שלא הייתי במיטבי, והוא התאמץ מדי להיות נחמד.
הוא סיים אותה כשסיימנו את הסיבוב בחורשה, ולמרות שבדקות האחרונות היה קליל ולבבי, לא היו לי ציפיות.
אבל הוא ענה תשובה חיובית, והיה אסור לי להתייחס לזה כמובן מאליו.
ברור שזה הימור, כי אם הוא רצה להיפגש אתי שלוש פגישות, אז יש שישים אחוז לפחות שימשיך גם לפגישה הרביעית, אם אשאר כמו שהייתי.
אבל יש גם ארבעים אחוז שהוא המשיך מכח האינרציה, ובשביל פגישה רביעית מחייבת יותר הוא ירצה משהו שיתפוס אותו, אי אלו תכונות שיהיו שוות לו את מה שאין בי.
ואם סוף סוף מצאתי מישהו עם קו מחשבה אחר ורענן, שלא מוטרד מדעות של אחרים ומגיע למסקנות בכוחות עצמו – אני מחויבת לארבעים האחוזים לעשות מאמץ.
ולא, ללבוש את הז’קט בגון השמפניה לא יעזור.
“יש לך מקום מסוים שאת רוצה ללכת אליו?” היתה איזו התרגשות בעיניו, ותהיתי אם היא בגללי. הוא נראה אחרת, כנראה כי החולצה שלו היתה משוחררת מעניבה והשרוולים היו קצרים ורחבים. ואולי סתם כך פגישה באור שמש חושפת גוונים חדשים בפנים שראינו רק בחשכה.
“לא, מה שתרצה,” עניתי ברוחב לב.
“אה, אוקיי, אז את יכולה לפתוח את הראש רגע?”
“כל עוד אני לא צריכה לפתוח את הכיס,” התחכמתי.
“האמת שבאופן מטאפורי את גם צריכה לפתוח את הכיס,” הודה שימי.
“טוב, זה נשמע מסקרן.”
“אז זהו, שפעם בשבוע אני מתנדב באיזה בית תמחוי פה בסביבה, לכן ביקשתי שניפגש כאן. הם מחלקים אוכל לכל מיני חסרי בית וחסרי מזל.”
חייכתי, מופתעת קצת. גם בגלל ההתנדבות שלו, וגם בזכות ההגדרה שבחר בשבילם. כל אחד מאתנו יכול להיות חסר מזל. היה נדיב לב מצדו לחשוב עליהם ככה.
“אז זהו, שפעם בשבוע אני מתנדב באיזה בית תמחוי פה בסביבה, לכן ביקשתי שניפגש כאן. הם מחלקים אוכל לכל מיני חסרי בית וחסרי מזל.”
חייכתי, מופתעת קצת. גם בגלל ההתנדבות שלו, וגם בזכות ההגדרה שבחר בשבילם. כל אחד מאתנו יכול להיות חסר מזל. היה נדיב לב מצדו לחשוב עליהם ככה.
“אז מה אתה עושה שם בפועל?” השתדלתי לפתוח ראש כמו שביקש, לא לפעור את פי בתדהמה ולא להכביר מילים המומות. בדיוק כמו שרציתי שיקבל את הסוד שלי.
“מחלק אוכל בעיקר, קצת מסתובב ומשוחח איתם, אבל בעיקר טכני. צריך מישהו שימלצר בחינם, כי זו עמותה מאד ענייה, ככה הבנתי.”
“וחסרת מזל,” חייכתי.
“כן, יש בזה, למרות שהם באמת עושים דברים טובים מאד. אז… את חושבת שירתיע אותך להצטרף אלי הפעם? בעיקרון רק צריך לשנע מגשים מפה לשם וללבוש סינר…”
צליל קולו גווע כשסקר אותי, וידעתי שהוא רואה אולי לראשונה את הז’קט המקסים והחדש, וכנראה תוהה אם סינר ניילון יספיק.
כל חלק בי הסתייג מהרעיון המוזר. לא אהבתי להתעסק עם אוכל בניחוח תעשייתי, ועוד יותר מכך לא התחשק לי להתקרב לאנשים שיאכלו אותו. לא היה אכפת לי לצפות מהצד בשימי עושה את זה, הייתי בטוחה שאלמד הרבה מהתקשורת שלו עם הסועדים והצוות, אבל התכוונתי להבהיר בנימוס שזה לא בשבילי.
“טוב, סליחה שהצעתי, לא יודע מה עבר לי בראש, אני התארגנתי עם חולצה מתאימה, אבל את… עזבי, באמת, תשכחי מזה, סתם אחד מהרעיונות המטורפים שלי. בואי נלך לאיזה פארק נורמלי בסביבה ופשוט…”
אולי זה היה הביטחון המלא שלו שההתנדבות לא בשבילי, או הדרך בה ביטא את המילה ‘נורמלי’ כאילו נועדה לבחורות רגילות כמוני, או האכזבה שהצליח להסוות… זו היתה ההזדמנות שלי להוכיח שאני כן כזו, אני כן.
“אני אעשה את זה,” קטעתי אותו. “נשמע לי נחמד דוקא.”
החיוך הזורח שלו פיצה אותי לחלוטין.
המטבח בבית התמחוי אתגר את כל בלוטות הריח שלי. תהיתי אם הטבחים מפצים בשמן על המחסור בכסף.
“את בסדר?” שימי כבר ערם צלחות על מגש ותלש סינר חד־פעמי בשבילי.
“מאד,” עניתי בגבורה וחיפשתי בעיני כפפות. לא היו.
“כל הכבוד, קחי את המגש הזה ופשוט תעקבי אחרי.”
נמרץ ונחוש שימי פילס את דרכו בין עובדים טרודים שהצליחו למצוא יד פנויה כדי לטפוח על כתפו בדרך.
צפיתי בו שולח את החיוך הענק שלו לאנשים עגומי פנים שחיכו בסבלנות ליד שולחנות מוכתמים, ומקבל בתמורה חיוכים ואיחולים.
אני הנחתי במהירות האפשרית את המגש שלי, וקיוויתי שהחיוך המאומץ שלי שווה משהו. בניגוד אלי, שימי לא התכוון להעמיד אותי למבחן בהתנדבות הנוכחית. הוא אפילו לא פזל לראות איך אני מתקשרת, רק הנהן בעידוד והריץ אותי שוב ושוב מהמטבח לחדר האוכל.
הוא היה טוב לב וענו ונעים שיחה ומלא מרץ. היו לו כל התכונות הטובות, ואני פשוט הייתי מגושמת וגולמית ואבודה ועצורה.
בגיחה החמישית למטבח שימי מיהר אל השיש המחורץ ואצבעותיו שהושטו אל קופסת חומוס, אבל פגעו במקום זה בתבנית ביצים שמישהו חסר אחריות הניח ממש בקצה.
שנינו צפינו חסרי אונים בתבנית המתהפכת את דרכה מטה ובביצים המתעופפות אל הרצפה בעיגולי חלמון צהובים עד אימה.
“זה שלם…” מלמל שימי. “תראי, כל הביצים כמעט נפלו שלמות…”
זו היתה בהחלט נקודת זכות במצב שנקלענו אליו. היינו לבד במטבח, מוקפים בחביתות עין נאות ובשברי קליפות.
“אל תרים אותן!” הזהרתי אותו כשהוא רכן בפזיזות את הרצפה. “ברגע שתיגע בהן כל הצהוב יימרח, ואז באמת נהיה בבעיה.”
“אז איך אוספים אותן שלמות לפח?” הוא תהה בייאוש. “יש לך רעיון?”
הייתי האישה בסיטואציה הזו, זו שאולי שוברת ביצים בזמנה הפנוי ויש לה אסטרטגיות לחימה יעילות.
הלב שלי השתולל ראשון, כאילו קיבל החלטה עוד לפני הראש. הדם געש באוזני והידיים שלי רעדו בתוקף.
זו היתה ההזדמנות שלי, הדרך להראות לו שהכישרון שלי הוא לא סתם קוריוז מוזר, אלא דרך פלאית לפתור בעיות כמו זו.
במקום לתאר לו באופן תיאורטית למה אני מסוגלת – להוכיח לו ברגע שהוא הכי נואש וחסר אונים. כך הזיכרון הראשון שלו מהכוח שלי יהיה קשור תמיד להצלה מופלאה.
לא הצלחתי למצוא שום טיעון נגדי.
צמצמתי את מבטי, התמקדתי בכל החלמונים החלקלקים בו זמנית, וצפיתי בהם עולים באטיות ופונים ימינה הישר אל פח האשפה.
.
אהובי
“אני כל כך שמחה שפגשתי אותך אהובי!”
נעצרתי עם רגל אחת בכניסה לחנות כש – – – הניחה יד מעכבת על כתפי.
הייתי כמעט בטוחה שקוראים לה תמי, היא היתה בת דודה של דוב מצד מסוים, אבל יתכן מאד שקראו לה רוחמה, ותמי היא מהצד השני אם בכלל.
קיוויתי שזו תהיה שיחה קצרה. לא רק כי מיהרתי, אלא בעיקר כי בשיחות ארוכות כשאני לא זוכרת את השם של בת שיחי אני מרגישה רמאית. כאילו עצם העובדה שאני לא שואלת, היא סוג של גנבת דעת.
“את מבינה בזוגות מאורסים, נכון?”
“לא ממש,” עניתי בזהירות והתרחקתי יחד איתה מהחנות. “אני מתעסקת עם זוגות במהלך הפגישות.”
“עדיין,” התעקשה תמי/רוחמה. “הבת שלי ממש קיוותה שאתייעץ אתך, אבל אני אמרתי לה, אני אמרתי: ‘תמי, אני לא מתקשרת לאהובי בשביל דבר כזה.’ אבל הנה, פגשתי אותך, תראי איזו השגחה!”
נשארנו עם רוחמה, זאת הייתה הקלה.
“אז תמי התארסה?” הבנתי מאוחר מדי.
“כן, ברוך השם!” זהרה רוחמה. “אני באמת צריכה לקחת ממך כתובת מדויקת כדי לשלוח הזמנה בעזרת השם.”
“מזל טוב!” לחצתי את ידה בסרבול מה, כי לשתינו היו שקיות על פרקי הידיים. “איך היא? שמחה?”
“בטח,” ענתה אמא שלה אוטומטית, ורגע אחר כך רכנה אלי כשעיניה משוטטות אחר מצותתים. “הבעיה היא שהוא יותר שמח ממנה.”
“למה זו בעיה?” נדהמתי בכנות.
“כי… טוב, הוא שולח לה כל מיני מכתבים משתפכים, המון רגש ומילים יפות, והיא לא כזו. הבת שלי… את זוכרת את תמי?”
זכרתי במעורפל נערה גבוהה ורצינית, שכנראה נעשתה עוד יותר רצינית וגבוהה בחלוף השנים.
“זהו, אז היא טיפוס ריאלי כזה, רואת חשבון, את יודעת, זאת ההתמחות שהיא לומדת. אף פעם לא היתה עם ראש בעננים, ומה זה פרפרים אין לה מושג בכלל.” רוחמה צחקקה והדפה את כתפי. החזרתי לה הדיפה מנומסת.
“והיא פשוט לא יודעת מה לעשות עם כל ה… כל הרגש הזה שהוא שופך שם. היא החזירה לו מכתבים רגילים, ניסתה להיות נחמדה כמה שיכלה, אבל הבינה אחר כך שהוא ממש נפגע. ואני בכלל חשבתי שרק נשים נעלבות מכאלה דברים, אבל הנה, תמיד לומדים דברים חדשים. בכל אופן, תמי חוששת שגם אחרי החתונה זה ימשיך ככה, והיא לא יודעת אם היא מסוגלת. בכלל, כתיבה זה לא השטח שלה, היא תמיד שנאה שיעורי חיבור. מי בכלל המציא את השטות הזו שכלות וחתנים צריכים לכתוב מכתבים? בשביל מה יש טלפונים?”
“באמת שטות,” הסכמתי בזהירות. “אבל למזלה אחרי החתונה לא חייבים לכתוב, רוב הזוגות מפסיקים עם זה בשלב מסוים, אולי ברכה ליום הולדת פה ושם, וזהו.”
“זה מה שאמרתי לה,” הנהנה רוחמה בהתלהבות, “אבל היא טוענת שהוא נראה מהטיפוסים שימשיכו עם זה עד גיל מאה. ואיזה אורך שהוא כותב לה! רק לספור את הדפים לוקח זמן! מה את מייעצת לה לעשות, אהובי? לי לא היה מה לענות לה, כי באמת שאין לי ניסיון עם טיפוסים כאלה.”
“אני לא חושבת שהיא צודקת.” העברתי את המשקל מרגל אחת לאחרת והנחתי כמה שקיות על הרצפה לצדי. רוחמה עשתה כמוני. “רוב הסיכויים שזה יעבור לו אחרי החתונה במוקדם או במאוחר. ההתלהבות יורדת, ככה זה. ואולי יקרה הפוך, אולי היא תיסחף ותתחיל ליהנות מעצמה מהדברים האלה. הרבה נשים משתנות אחרי החתונה.”
“אני לא חושבת שהיא צודקת.” העברתי את המשקל מרגל אחת לאחרת והנחתי כמה שקיות על הרצפה לצדי. רוחמה עשתה כמוני. “רוב הסיכויים שזה יעבור לו אחרי החתונה במוקדם או במאוחר. ההתלהבות יורדת, ככה זה. ואולי יקרה הפוך, אולי היא תיסחף ותתחיל ליהנות מעצמה מהדברים האלה. הרבה נשים משתנות אחרי החתונה.”
“אולי,” הגיבה רוחמה בספקנות. “ומה את מציעה לה לעשות עכשו? כרגע הוא פגוע והיא לא יודעת איך לרצות אותו!”
שפשפתי את מצחי בהרהור. “הוא מוצא חן בעיניה?”
“מאד!” נעלבה רוחמה. “הוא בחור מעולה והיא מרוצה מאד! היא רק את יודעת… לא ממש טובה בלהביע את עצמה.”
“אז שתתמקד באופי שלו,” הצעתי. “שתכתוב את התכונות שהיא מחבבת, וכמה הן מוצאות חן בעיניה. גם אם זה לא יהיה מלא רגש, הוא ייהנה שהיא חושבת עליו ויודעת להצביע מה טוב בו. אבל חשוב שאלו יהיו תכונות ייחודיות, אולי תגובות שתפסו אותה, או תובנות שהיא נהנתה לשמוע ממנו.”
“זה רעיון…” רוחמה נשכה את שפתה בהרהור. “תקשיבי, זה באמת רעיון טוב, להתמקד במה שטוב בו ולהחמיא, זה ימצא חן בעיניה! עד עכשו היא בעיקר סיפרה לו דברים שקרו לה, קצת תכניות לחיים, כאלה דברים.”
כשנפרדנו היא שוב לחצה את ידי והבטיחה שתשלח הזמנה.
קיוויתי שהמשפחה שלהם כן נוהגת לכתוב את שם האמא בצד שמאל למטה, כדי שאוכל לנקוב בשמה כשאספר לדוב על השיחה שלנו.
דוב.
במהלך השיחה שלנו התמקדתי רק בתמי. אני רגילה לזה, לסנן את כל התסכולים והטרדות, ולהיות רק עם הלקוחות. כל כך טובה בזה, שכשאני צוללת חזרה לחיים שלי לפעמים אני מופתעת מכמה שהם עמוקים.
את המכתב הראשון דוב שלח לי למחרת האירוסין.
ושום דבר בבחור שהספקתי להכיר לא הכין אותי אליו.
2 תגובות
יואוווווו
עצרתי נשימה עם שני והביצים
ועכשיו לחכות שבוע לפרק הבא? את לא יכולה לעשות לנו את זה
איזה מתח! בשתי הזירות! ממש לא פר!