שני
“גם את מחייכת היום,” נעמדתי מול אמא שישבה על הספה עם הטלפון וחייכה אליו.
“מה זה גם?” ביררה אמא בחשדנות.
“יעלי, מנהלת החשבונות אצלנו מחייכת בלי הפסקה מאז שהיא התארסה.”
“יש טיפוסים כאלה,” נאנחה עליהם אמא. “בסוף המציאות מתפוצצת להם בפרצוף, ככה זה.”
“לא תמיד,” התנגדתי. “לפעמים המציאות מחייכת ביחד איתם.”
אמא משכה בכתפה. יעלי עניינה אותה מעט מאד.
“רוטנבוים ענו תשובה חיובית,” היא דיווחה לי לפני שאשאל שוב למה היא חייכה לעצמה ככה.
“נשמע שאני אמורה להכיר אותו,” קימטתי את מצחי. “זה שידוך שאנחנו מחכות לו?”
“ה – רוטנבוים!” גערה בי אמא. “את יודעת כמה פעמים הזכרתי לשדכנית שתזכיר לאמא שלו לברר עלייך?”
“אה, הוא,” התנצלתי. “כן, ברור, ההוא ש…” עצרתי בציפיה, ואמא טפחה על מצחה, נואשת ממני. “ההוא הנורמלי סוף סוף, אחרי כל ההצעות הלא ברורות שאת מקבלת. מישהו שאין שום דבר רע להגיד עליו, רק דברים חיוביים הודו להשם. על מי עוד היה אפשר להגיד את זה לאחרונה?”
“על השולחן בסלון,” הצעתי, למרות שהשולחן שלנו די מקולף בצדדים, אבל עם מפה לא שמים לב.
“די עם זה, שני!” כל שמץ של חיוך נמחק מתווי פניה של אמא והתחלף בקמטים זועפים. “למה את שלילית כל כך?”
“כי הוא חיובי, והפכים משלימים.”
אמא השמיעה ‘פפפ’ ארוך.
“אני שמחה שהוא רוצה,” ריככתי את קולי. “סליחה אמא. מה הסיפור, איך המשפחה שלו?”
אמא התרחקה ממני והלכה לכיור. מים זרמו על אצבעותיה בלי כלים שיצדיקו אותם. “אין להם יותר מדי כסף והבנתי שהאמא לא יכולה לעבוד בגלל איזו נכות, וקצת קשה לה לתפקד בבית. אבל הם אנשים מצוינים, הבית מתנהל יוצא מן הכלל והבחור טוב מאד! כולם אומרים שהוא בסדר גמור, מותק של בחור!”
“מקסים,” פלטתי ביובש. “אבל אם הוא כל כך נורמלי, הוא לא אמור לרצות אותי, את יודעת.”
“מספיק עם זה!” הודיעה אמא בקור. “את נורמלית לגמרי!”
פי התעוות בספקנות.
“את כן!” כעסה אמא. “את מוצלחת ומוכשרת…” היא סידרה את זנבות המטפחת השחורים בידיים רטובות, “ומה שהוא לא יידע לא יזיק לו!”
“אבל זה יזיק לי,” אמרתי בשקט. “אני לא יכולה באמת להסתיר…”
“תקשיבי לי טוב שני,” אמא תפסה בכתפי. התכווצתי כשלחלוחית נספגה בחולצה הוורודה שאהבתי. “את רוצה להיות טיפשה?”הנדתי בראשי לשלילה.
“אז אם את יודעת מה טוב לך, את תיפגשי עם רוטנבוים הזה, את תהיי הכי מתוקה ונחמדה שאת יודעת להיות, ולא תלחיצי אותו ותשבי כמו איזו פרינססה מרוחקת…”
“אני תמיד נחמדה!” נעלבתי.
“כן, אבל בלב אני יודעת יפה מאד מה את חושבת עליהם…”
“הם לא יודעים את זה,” ציינתי, וזה היה נכון. הם לא ידעו מה אני חושבת, הם לא ידעו מה אני רוצה. לא רציתי אותם בדרך כלל, אבל עד שאמא ענתה את התשובה לשדכנית, לרוב הם האמינו שהתחושה היתה הדדית.
“יופי, ושזה ימשיך ככה.” אצבעותיה לחצו על הבד, והרטיבות התפשטה והכהתה את הגוון הוורוד. “הוא נורמלי, את נורמלית, וכל מה שאת צריכה זה להגיד ‘כן’ ולשכוח מכל השטויות האחרות. פשוט לשכוח, את מבינה? כמה קשה זה כבר יכול להיות?”
הנהנתי.
היא הרפתה ממני בבת אחת. “ואת לא הולכת ללבוש שום ורוד!”
“טוב.”
“וגם לא את הצהוב הנוראי ההוא.”
“בסדר.”
“הכי טוב שתיקחי את השמלה שקניתי לך, שחורה, חגיגית, נורמלית.”
“מצוין.”
“ולא עגילים מטורללים.”
“רק עגילי פנינה,” הסכמתי.
אמא קימטה את מצחה. “רגע, למה את לא מתווכחת?”
“כי אני ממילא הולכת לשבת שם חמודה ומתוקה ועדינה, אז מה אכפת לי מה ללבוש?”
“את בלתי אפשרית,” מלמלה אמא. “בסדר, בסדר, תלבשי את הנעליים המחרידות האלה עם כל הדברים שמנצנצים שם עד שנהיית לבן אדם סחרחורת. מה אכפת לי?”
“אמא…” נגעתי בזרועה בעדינות, והיא השתתקה. “יהיה בסדר, אני אעשה מאמץ, מבטיחה.”
זאת לא אשמתה של אמא שאני אני.
וזאת לא אשמתו של רוטנבוים שהנורמליות היא כל מה שאמא ראתה בו.
הוא לא אחראי לוויכוח הזה, ולא לתחושה שלי שלא משנה כמה נחמד הוא יהיה, לעולם לא יוכל להיות עתיד משותף לשנינו.
אהובי
‘למה את מפריעה לו להזיק לעצמו?’ זה מה שדוב יגיד כנראה הערב כשנקצוץ בצלים ואני אספר לו מה קרה.
דוב ייטה אוטומטית נגד שמואל. ידעתי מצוין מה הוא חושב על אנשים שאוהבים את הקול של עצמם. בעיקר בגללו הרגשתי גם אני קוצר רוח קל כלפי הבחור הזה.
אבל זה לא הוגן. אני צריכה לסמוך על האינטואיציה שלי, כי היא כמעט תמיד קולעת בול.
ושמואל לא סתם פטפטן אנוכי שמרוכז בעצמו. מה הוא כן? עוד לא ידעתי כרגע, אבל השתוקקתי לגלות. והגיעה גם לאלישבע הזדמנות לדעת.
“מצטערת להפריע,” נשענתי על השולחן לידם. “אפשר להחליף אתכם כמה מילים?”
אלישבע הנידה בראשה בתנועה מעורפלת, ושמואל, אחרי היסוס קל, קפץ ממקומו ורץ להביא לי כיסא עץ קלוע מקצה הלובי.
“ג’נטלמן,” הנדתי בראשי בהפתעה. באמת לא ציפיתי לזה ממנו.
על שפתיה של אלישבע הבזיק חיוך שנראה כמעט גאה. זה היה סימן טוב, והחלטתי לפרוץ דרכו. היא אולי לא נהנתה עד רגע זה בפגישה, אבל גם לא חרצה דעה תקיפה נגד הפגוש שלה.
“תודה,” הודיתי בחום לבחור שהניח לי כיסא לצד אלישבע והתיישב שחוח מולנו.
ושתקתי.
והמשכתי לשתוק.
גם כששמואל התחיל לנופף שוב בכובעו מעלינו, גם כשאלישבע העיפה מבט בשעונה ואפילו כששמואל פתח את פיו וסגר והתנשם בכבדות.
לחייו הסמוקות האדימו עוד יותר, חזהו עלה וירד ועיניו התרוצצו ביני לבין אלישבע.
ידו קימטה את שולי הכובע, הרחיקה את העניבה מהחולצה, רופפה את הקשר, ומחתה את מצחו. גוו נרכן קדימה ונסוג שוב לאחור.
הוא השתוקק לומר משהו, אבל אני הבטחתי להחליף איתם כמה מילים, ולא היה שום דבר שהיה יכול לעשות כדי לזרז אותי. לפתוח בנושא חדש כשאני שם הביך אותו מדי.
הלב שלי רקע בחדוות ניצחון. צדקתי. הוא לא היה שתלטן ולא חסר תקשורת.
לשמואל היה פשוט פחד מוות משתיקות.
בשלב מסוים הצעירים החליפו מבטים תוהים, שמואל פזל לעברי בהדגשה ואלישבע משכה בכתפה לעומתו. עכשו הם היו שניים מולי, וחלקו רגשות זהים של תהייה וקוצר רוח.
“אז אלישבע,” פתחתי כשרגליו של שמואל תקתקו על רצפת העץ, “איך היה היום בעבודה?”
שמואל רכן קדימה בעניין. הוא רצה לדעת. עוד נקודה בשבילו.
“אממ…. טוב, הייתי לחוצה כמובן ולא ממש הצלחתי להתרכז…”
שפתיו של שמואל התכווצו בחיוך נסתר, ואלישבע בלעה את רוקה.
“גם אני הייתי לחוץ,” התנשף שמואל. “חברים שלי בישיבה קלטו מיד שיש לי פגישה. הם מריחים דברים כאלה. חבר שלי כבר הציע לי באמצע הסדר את העניבה שלו.” פערתי את עיני לעומתו והחוויתי בראשי לעבר אלישבע. הוא מצמץ בחוסר אונים, אבל רגע אחר כך התבהר מבטו והוא רכן לכיוונה. “ואת אממ… את מצליחה לעבוד כשאת לא מרוכזת? העבודה שלך אה… דורשת ריכוז גבוה?”
אלישבע הרהרה ברצינות בשאלה, ושמואל כבר פתח את פיו, מוכן ככל הנראה עם חבר שמאבד עשתונות לפני פגישות.
“לרוב כן, אבל יש מטלות שהן יותר טכניות כאלה, אז זה מה שאני עושה בימים לחוצים.”
“תעני לו,” זירזתי אותה בשפתי. היא נראתה מופתעת אבל הקשיבה לי מיד.
החלקתי בדיסקרטיות מרבית מהכיסא, אבל השמלה שלי רשרשה והרסה את ההתחמקות.
שניהם השתתקו והביטו בי.
“בהצלחה,” חייכתי אליהם, הנפתי את ידי וקיוויתי שפרץ המוזרות שלי יספק להם עוד נושא לשיחה.
כשצעדתי לעבר הקבלה שמעתי את אלישבע צוחקת. החזקתי את עצמי בכוח כדי לא להסתובב ולהריע להם.
זאת הייתי אני, אהובי. וזו היתה ההצלחה שלי. בזכותי, פגישה שהיתה יכולה להיות כישלון חוזר בשביל שמואל וקוריוז משעשע עבור אלישבע, הפכה לשיחה נעימה שאולי יהיה לה המשך.
זאת הייתי אני, אהובי. וזו היתה ההצלחה שלי. בזכותי, פגישה שהיתה יכולה להיות כישלון חוזר בשביל שמואל וקוריוז משעשע עבור אלישבע, הפכה לשיחה נעימה שאולי יהיה לה המשך.
אחר כך, אולי מחר, אוכל לשוחח עם שמואל ולעזור לו לתקן את הטעויות שלו. אבל כרגע לפחות הן לא בהכרח יגרמו לאלישבע להוריד.
האומץ שלי לפעול, האינטואיציה והפזיזות, היו הנכסים הכי שווים שלי.רציתי לפצוח במחול קטן בין הדלתות המסתובבות, לנתר ולהניף אגרופים בהתלהבות. רציתי… יותר מכל השתוקקתי לספר למישהו. לתאר לו הכל, ולראות את עיניו מתרחבות בהערצה לחכמה שלי.
אז במקום לחזור הביתה ולתכנן מה נכין היום ירדתי בתחנה ליד החנות של דוב.
השעה היתה שמונה וחצי. הוא אולי עומד לסגור, אבל הוא שם.
“פיקס” קראו לחנות שלו, ואני בחרתי את השם לפני עשרים שנה, למרות שדובי עיקם את האף בתחילה. אני עדיין חושבת שזה שם מבריק.
בחנות של דובי אפשר לרכוש את כל האביזרים לתיקונים קטנים בבית, פלוס הסבר תמציתי מהמוכר על אופן השימוש וטיפים יעילים.
החנות שלו אף פעם לא מלאה ממש, אבל יש קבוצה קבועה של לקוחות שלא מוותרים עליו.
כשנכנסתי, פעמון מיושן צלצל מעל הדלת. גם הוא היה בחירה שלי, ודובי כנראה התרגל אליו, כי הוא אפילו לא הרים את הראש כשסגרתי מאחורי את הדלת הצבועה.
“אתה עסוק?”
בעלי הרים את עיניו ממסמר קטן שעיקם בהיסח הדעת, ועיניו נפערו בהפתעה מבוהלת.
“מה קורה? הכל בסדר אתך? עם רובי?”
ולרגע, לשניה בוגדנית אחת, ייחלתי שהכל לא היה בסדר. שמשהו נורא קרה.
משהו שישמר את הדאגה הנחרדת שבה הביט בי.
