לא מזיז לי – פרק כ’

שני

“מה???” צליל הקול נקרע ממנו. הוא עמד מולי, עיניו קרועות בזעזוע ומקובעות ברצפה שעליה נשארו רק קליפות לבנות.

“איך זה… ראית את זה??? אני דמיינתי את זה??? מה זה היה למען השם???”

פרשתי את כפות ידי וחיכיתי עד שהביט בהן. “זו הייתי אני.”

“מה את???”

“אני עשיתי את זה, אני העברתי אותן לפח.” הקול שלי רעד ממש טיפה, הרבה פחות מהלב.

“אבל איך???” הוא טלטל את ראשו. “את אפילו לא התקרבת! והן פשוט עלו…” הוא בהה בזוועה בפח, כאילו המוח שלו משחזר בלופ את ההתרחשות ההזויה.

“זו הייתי אני,” חזרתי בשקט. “יש לי כישרון כזה לשלוט בחפצים מרחוק, בלי לגעת בהם. אז פשוט גרמתי לביצים לעלות יפה לפח.”

“זה אמיתי???” הנשימות שלו עלו וירדו. מישהו נכנס למטבח וקרא לו, אבל שימי לא הצליח לזוז. “את לא עובדת עלי, נכון? את באמת… את… לא, זה לא הגיוני. אני דמיינתי את זה. זה לא יכול להיות.”
הייתי צריכה להתעקש כנראה, להוכיח לו בדרכים נוספות, אבל הוא נראה כל כך מעורער שלא הייתי מסוגלת.

אחרי כמה שניות הוא התנער, לקח בשתיקה מגש נוסף ויצא לחדר האוכל.

המשכנו ככה עוד חצי שעה והלב שלי שוטט בחרטה עמומה. לא רציתי להניח לזה, לא הסכמתי להסתפק בכך שימשיך לחשוב שאני נורמלית והוא זה שהשתגע. היה נחוץ לי שיידע שזו האמת.

“מצטער,” הוא פנה אלי בחיוך נבוך אחרי שעה וחצי של עבודה. “אני באמת לא נורמלי, אמא שלי תהרוג אותי כשתשמע מה עשיתי לך. תכננתי שנגיע רק לחצי שעה בשביל הכיף, אבל בסוף נסחפתי. את לא כועסת, נכון?”
“היה נחמד,” עניתי בכנות. עם הזמן כשנכנסתי לקצב הצלחתי אפילו ליהנות. התנתקתי מהריחות והמראות, ופשוט הפכתי את עצמי לאוטומט עם חיוך מנומס.

“גם אם זה שקר, תודה,” הוא חייך אלי. “אז את רוצה לחזור כבר? התעייפת?”
“לא, אני בסדר.” לקחתי נשימה עמוקה. “בקשר ל… למה שהיה עם הביצים…”

“כן…” הוא לטש בי מבט. “אני לא מפסיק לחשוב על זה. זה פשוט רץ לי שוב ושוב בראש. לאט לאט זה מתחיל להישמע לי הגיוני. זה הגיוני?”

“זה לא הגיוני בכלל,” הבטחתי לו. “אבל זה אמיתי. אני באמת מסוגלת לשלוט בחפצים מרחוק, זו יכולת שימושית למדי.”

“מאד שימושית…” הוא התנשם. “איך זה עובד? זו לא אחיזת עיניים, כי לא היית יכולה להתכונן לזה קודם כמו שלהטוטנים עושים. אז מה זה כן?”
“כוח על,” הבזקתי אליו חיוך. “אחרי שמתרגלים אליו הוא נשמע נורמלי לגמרי.”

“זה לא מסתדר לי…” הוא נענע שוב ושוב בראשו. “זה פשוט לא את, לא נתפר לי עלייך. דברים מוזרים כאלה מתאימים לי לטיפוסים רחפניים, רוחניים כאלה, לא למישהי יציבה כמוך!”

כבשתי חיוך גאה. “יש הפתעות בחיים.”

שימי רצה לשמוע מתי זה התחיל, איך גיליתי את זה, האם זה דורש ממני מאמץ? מי עוד יודע?

הוא הקשיב בלהיטות, בקושי מסוגל לחכות לסוף התשובה לפני שהפגיז אותי בשאלה נוספת.

הוא אמר ‘זה’ עדיין לא מסוגל לכנות את הכישרון בכינוי כלשהו. אבל זה היה בסדר. זה היה מעולה.

לא יכולתי להפסיק לחייך. זה היה בדיוק כמו שדמיינתי; הפתיחות שלי והעניין המלא שלו. הרגשתי זוהרת, אקזוטית, סוף סוף קיבלתי רשות למכור את המוצרים שבאמת רציתי להציג.

“זה מדהים…” הוא חזר שוב ושוב. “אני עדיין לא מעכל, פוחד שאחזור הביתה ואצחק על עצמי שלרגע האמנתי. אף אחד לא יאמין לי…”

“אתה מתכוון לספר?” הלב שלי האיץ לרגע. שימי שיודע זה משהו אחד, אבל הורים ואחים מזועזעים ומצקצקים, זה משהו אחר לגמרי שהחריד אותי.

“נראה לך?” הוא צחק, שיכור כמעט כמוני. “הם יחשבו שהשתגעתי. כנראה באמת השתגעתי, אבל לא אכפת לי בינתיים.”

נפרדנו מתישהו, בסוף הפגישה הכי ארוכה שהיתה לי אי פעם.

כמעט דילגתי בדרך הביתה, והייתי בטוחה שהלחיים שלי סמוקות והעיניים נוצצות. רציתי את אמא, הייתי מוכרחה לספר לה; האדם היחיד שידע. היא היתה כזו פסימית תמיד, כה בטוחה שהכוח שלי יביא רק אסון אם מישהו יתוודע לו – שהייתי חייבת להראות לה שצדקתי.

זנבות המטפחת שלה התעופפו מחלון המרפסת, והרגשתי פרץ של חיבה כלפיה. היא היתה כל כך לחוצה ודאוגה כל הזמן, לא מסוגלת לנשום עמוק כל עוד אני לא מסודרת. ומאז שגיליתי את הכישרון שלי אני מזהה לפעמים פחד אמיתי בעיניה. הגיע לה להירגע סוף סוף. לדעת שמישהו מקבל אותי כמו שאני.

“אמא?” נופפתי לה, והיא נופפה לי חזרה.

עליתי בניתורים במדרגות והנחתי לדלת להיפתח למעני בלי לגעת בידית. בדרך כלל לא עשיתי את זה, אמא שנאה שימושים יומיומיים כאלה ביכולת שלי. אבל זה לא היה יום רגיל, אפילו היא תודה בעוד רגע.

“עשיתי את זה!” רצתי אליה. היא עדיין ישבה במרפסת, למרות שידעה שאני עולה.

“את מאמינה? עשיתי את זה! סיפרתי לו! והוא ממש התלהב! הוא לא נרתע בכלל! הוא רצה לדעת הכל, וזה עניין אותו! הוא רק רצה לשמוע עוד ועוד!”

לפנים של אמא שלי אף פעם לא היה צבע, אבל כשדיברתי ראיתי איך כל שארית ממנו החליקה. היא בהתה בי, פיה מפושק ועיניה קודחות.

“את… את סיפרת לו?”

“זה היה בסדר!” הבטחתי. “זה היה בסדר גמור, באמת!” נגעתי בזרועה בעדינות, אבל היא לא זזה.

“איך זה היה בסדר…” היא לחשה. “איך את יכולה לומר שזה היה בסדר, ילדה, אם השדכנית התקשרה שהוא לא רוצה להמשיך?”

אהובי

ירדתי לקנות חלב למחרת האירוסין, וכשחזרתי חיכתה לי מעטפה לבנה וישרה בתיבת הדואר.

אהובי

זה כל מה שהיה כתוב עליה.

הידיים שלי רעדו כל כך עד ששפת המעטפה נקרעה כשניסיתי למשוך אותה בעדינות וקצה המכתב התקמט בין אצבעותי ההמומות.

בכל החלומות המעורפלים בלילה הזה, בכל הווריאציות שפגשתי את דוב, שכחתי מהעובדה הפשוטה שהוא אמור לכתוב לי מכתב מתישהו.

אילו הייתי זוכרת את זה, איך הייתי חושבת שהוא אמור להיראות?

לא ככה.

הייתי מדמיינת שורות סדורות בכתב יד רבוע ויפה, עם מילים אלגנטיות ומטושטשות בקצוות. 

אילו הייתי חולמת על מכתב של דוב, לא היה אפשרי לקרוא בו את המילים, כי הדמיון שלי לא היה מצליח להמציא להן תוכן ומשמעות.

אהובי – 

חברים שלחצו את ידי אתמול,

טענו שאני נראה מרוצה 

מעצמי.

קרובי משפחה שבירכו אותי

אמרו שרואים את השמחה

על הפנים.

ראש הישיבה שלי שמח

שאני מבסוט.

אבל אני חושב שהם טעו, 

כולם.

בליל האירוסין שלי רק חייכתי 

המון,

רק צחקקתי

יותר מדי.

בעצם הייתי עדיין בתוך חלום

לא שלי.

רק כשהצטלמנו ליד הזר

רק כשיצאנו לטייל בפעם הראשונה

חתן וכלה

זה היה נכון.

זה היה שיר. דוב כתב לי שיר, וכשהעיניים שלי שוטטו מעלה ומטה אחרי השורות הזעירות, הלב שלי התקשה לעכל את זה.

עד הערב קראתי עשרות פעמים את השיר שלו, ובכל פעם בשתי השורות האחרונות, הלב שלי רפרף יחד אתי.

בערב דוב התקשר.

“זה מקסים!” אמרתי מיד, לפני שהוא יספיק לחשוב שאולי לא אהבתי מספיק את השיר שלו.

“השיר שלך נהדר! לא סיפרת לי שאתה כותב שירים!”

“שיר?” הוא נשמע מבולבל. היו אנשים ברקע, כנראה חברי חדר שהעדיפו לא להבין את הרמז ונשארו בפנים.

“כן, השיר שהשארת לי בתיבת דואר, הוא מרגש כל כך!”
הוא השמיע צחקוק נבוך. “אני לא כותב שירים, מה פתאום! פשוט יותר קל לי לעבור שורות כל כמה מילים כדי למלא את העמוד.”
עצמתי את עיני וראיתי את המילים שידעתי טוב כל כך, אלה שנצרבו תחת עפעפי.

כן, כשהוא הגדיר את זה ככה… זה בהחלט מילא את העמוד עד הסוף.

ולא היו חרוזים.

ובכל זאת…

“אהבתי אותו…” התעקשתי בקול קטן, ודוב השמיע המהום לא ברור ועבר נושא. 

המכתבים שלי היו ארוכים ושופעי רגש, דומים אולי לסגנון של החתן של תמי.

אבל את אלה של דוב אהבתי הרבה יותר.

זה היה כמו לשתות שוקו מתוק בלגימות אטיות, ולהניח למשקה לחמם אותי מבפנים עד הלגימה הבאה.

***

אהובי,

כשאני כותב לך, 

זה מדהים שבסוף תוכלי לקרוא אותי.

כשאנחנו קובעים להיפגש,

אני עדיין לא מעכל

שאת באה.

כשאני לוקח את הטלפון לחייג אלייך,

אני מתקשה לרגע להאמין שהמרחק בינינו הוא שלוש שניות של המתנה

עד שתעני לי.

אבל מה שיותר הזוי הוא,

שאני אוכל לשמוע אותך.

תמיד.

***

נו באמת, אהובי,

שאלת למה אני נראה ככה,

למה כל הפגישה בקושי דיברתי,

אם אמרת משהו לא בסדר

או יותר מדי.

אויש אהובי,

איך לא הבנת?

שהייתי ככה, כי בתחילת הטיול שלנו

אמרת שכל כך התגעגעת,

ועד שנפרדנו

עדיין ניסיתי למצוא בי את האומץ 

לומר לך את זה בחזרה.

***

אהובי אחת

ויחידה

אני הולך ברחוב ויש המון אנשים,

אותם אנשים שהיו בו

מאז ומעולם.

אבל פתאום אני מגלה שהם מפתיעים,

משעשעים, מוזרים, מסתוריים, מסתירים,

אחרים לי.

וזה רק בגלל שאני יודע

שעכשו אני יכול לספר לך עליהם

וכל מה שתגיבי

יהיה יותר מעניין מכל האנשים האלה

ביחד.

אני זוכרת, זה היה יום שישי חודש לפני החתונה, ואני קראתי בפעם השבעים ושמונה את השיר האחרון שלו.

ופתאום פחדתי שהוא לא יודע. כמה משמעותיים המכתבים האלה בשבילי, כמה המילים שלו ממלאות אותי גם כשאני לא קוראת אותן. כמה חשוב לי שהוא לא יפסיק.

אז כתבתי לו.

תיארתי באריכות איך מגיב הלב שלי לשורות הקצרות, כמה התרגשתי לשמוע שהוא חושב עלי, ושאני מאושרת שאקבל עוד הרבה פיסות גזורות יפה של הלב שלו. ואיך, כשנפגשנו, קיוויתי שיום יבוא ואצליח לפתוח אותו, ואני כל כך שמחה שבאמת הצלחתי, שהוא מסוגל לשתף אותי ברגשות העמוקים שלו.

זה היה מכתב ארוך, וכשמסרתי אותו לדוב במוצאי שבת, הידיים שלי רעדו כאילו הזהירו אותי.

אבל תמיד רועדות הידיים שלי כשאני מתרגשת, לא יכולתי להתייחס אליהן כל פעם מחדש.

המכתב הבא מהחתן שלי היה בפגישה האחרונה לפני החתונה.

השורות היו באורך רגיל, עד קו השוליים של דף הברכות החגיגי בו נהג להשתמש.

סגנון קליל, כמעט משועשע, כמה וורטים חצי מבודחים ותובנות מפולספות שהצחיקו אותו והעלו חיוך עייף על שפתי.

ואיחולים רשמיים לשנינו לחיים טובים ולשלום.

וזהו.

בהיתי במכתב הזה, שלא יכולתי לפענח ממנו כלום, שלקח את הלב של דוב, נעל אותו בחוזקה והחביא ממני את המפתח.

קברתי אותו בקרקעית המגרה בבית החדש שלנו, בנפרד מכל המכתבים ששמרתי באדיקות.

לא הייתי מסוגלת לקרוא אותו עוד.

אולי חבל, כשחושבים על זה.

כי מלבד כמה איחולים ומחמאות בימי הולדת ונישואין,

זה היה המכתב האחרון שקיבלתי מדוב. 

להדפסה