שני
“קליימן השדכנית התקשרה.”
בהיתי באמא, שחייכה אלי בהתרגשות כאילו זו בשורה ונופפה בטלפון שאך הביא אותה.
“יש לה הצעה טובה מאד, בואי תשבי, תעשי לנו שתייה ותקשיבי.”
“לא.” אמרתי בשקט. לא חשבתי שאני צריכה לומר יותר. אמא היתה צריכה להבין לבד. עבר רק שבוע, ושום דבר בהתנהלות שלי בשבוע הזה לא רמז שאני מוכנה להמשיך הלאה.
“בטח שכן,” הגיבה אמא בביטול. “זו הצעה מצוינת. קוראים לו מאיר דקל. בחור חכם, למדן, ירא שמים, מידות זהב…”
“אמא…” נעצתי בה מבט מתחנן. “אני לא יכולה עכשו, בסדר? אין סיכוי שאצליח להגיע לפגישה ראשונה ולתפקד כרגיל. זה פשוט… חבל על הבחור המוצלח הזה, טוב? לא עדיף לשמור אותו לזמן שאהיה מסוגלת?”
“צריך להכות בברזל,” חרצה אמא, ולא נשמע ששינה לה מהי הטמפרטורה של הברזל. “הוא בחור נורמלי ומצוין, ההורים בעלי תשובה אבל הוא נולד אחרי שחזרו, אז הוא גדל ממש במיינסטרים. את חושבת שכל יומיים צצה הצעה כזו? לא! זה שעבר רק שבוע מאז הבחור ההוא זה נס. את יודעת יפה מאד שהיו חודשים בלי הצעה נורמלית. ואת לא תהיי לבד בפגישה.”
לטשתי בה עיניים, לא יודעת למה להתייחס קודם. ההורים שלו בעלי תשובה, זה טוב. זה אומר שיש לו ראש פתוח, אופקים רחבים, ראייה שונה של המציאות, יכולת לקבל את האחר. בניגוד לרצוני, ואולי כי כבר ידעתי שלא אצליח להתווכח עם אמא, הנתון הזה רופף בי משהו.
“אבל מה… אני לא אהיה לבד? מה פירוש אני לא אהיה לבד בפגישה? את…” הקול שלי חרק. “את מתכוונת לבוא גם???” זו היתה זוועה מסוג שלא דמיינתי. אמא רוצה לבוא לשמור עלי שלא אעשה שטויות? שלא אסגיר גם בפני מאיר דקל את הסוד שלי ואהרוס שוב את הסיכויים?
“חס וחלילה!” נחרדה אמא. “איזו צורה יש לזה? לא עושים דבר כזה. לא, אני שמעתי על מישהי מצוינת שתוכל לבוא אתך ולעזור לך.”
“לעזור לי במה?” טלטלתי את ראשי, ולרגע תהיתי אם זו אסטרטגיית הסרת התנגדות של אמא – לעמת אותי עם נתון אחר, כדי שאאלץ להסכים לפחות לנתון הראשון; להיפגש בלי ויכוחים עם מאיר.
“לעזור לך לקבל החלטות בלי לעשות שטויות, להבין מה תוקע אותך עם כולם ולהגיד לך מה היא חושבת על הבחור.”
“שום דבר לא תוקע אותי,” מחיתי. את רוב הבחורים הורדתי בכוחות עצמי, ואם להקשיב למלמולים של אמא בשבוע האחרון, גם את שימי הורדתי בכוחות עצמי בלבד; בכוחות שהיא אסרה עלי להשתמש בהם.
“פפפפ,” נזפה אמא. “את צריכה מישהו מקצועי שישב אתך ויבין מה הבעיה שלך עם כולם, וגם ייעץ לך איך לא לעשות טעויות הפעם הזו. כי אני לא אעבור שוב פעם את זה ילדה, אני כבר מודיעה לך.”
“מישהו מקצועי?” מצמצתי. “באיזה מקצוע בדיוק?”
“היא מלווה פגישות,” הבהירה אמא בגאווה. “השדכנית אומרת שהיא עושה פלאים ועוזרת להמון בחורות לקבל החלטות ולהבין את התסבוכות של עצמן. זה נשמע בדיוק את, לא?”
“מישהו מקצועי?” מצמצתי. “באיזה מקצוע בדיוק?”
“היא מלווה פגישות,” הבהירה אמא בגאווה. “השדכנית אומרת שהיא עושה פלאים ועוזרת להמון בחורות לקבל החלטות ולהבין את התסבוכות של עצמן. זה נשמע בדיוק את, לא?”
הנחתי ש’בדיוק את’ התייחס לתסבוכות ולא ל’עושה פלאים’. והתיאור הזה… התיאור הזה היה מוכר באופן שהקפיץ לי את הבטן שוב, כמו שקרה יותר מדי פעמים בשבוע האחרון.
“היא…” לחשתי, “מה היא עושה בדיוק?”
“היא אומרת שהאהובי הזו יושבת בפגישה בצד במקום נסתר יחסית,” ציטטה אמא את השדכנית בעיניים עצומות למחצה, “ולא מפריעה. היא מקשיבה לכל הדקויות, הניואנסים, הדינמיקה של בני הזוג, ומגבשת חוות דעת. אחר כך היא יכולה לשבת עם הבחורה ולייעץ כמו שהיא רואה לנכון.”
אמא פקחה את עיניה והביטה בי בחשש. “את מתכוונת להתנגד חזק, נכון?”
הנדתי בראשי לשלילה בגרון מכווץ. מן הסתם הייתי מתנגדת לפני שבועיים, לפני התיאור ההוא של שימי. לפני ההמלצה המשועשעת שלו על האשה שהרסה לו את הפגישה, אבל גם היתה טקטית מספיק כדי לעזוב.
לפני שקיבלתי סיכוי ילדותי לחבר בין הבחור שרציתי לבחור שנאלצתי לפגוש.
“בסדר,” אמרתי בשקט ואמא עפעפה בהפתעה. “אני מסכימה. אני אפגש אתו, ומצדי שה… שאהובי תבוא גם.”
אהובי
“אז בסוף הם באים?”
הנהנתי בעצבנות ומשכתי את המפה עוד קצת לצד שלי. “בסוף הסכמתי. הבחורה ממש ביקשה למרות שהבהרתי לה שאף פעם לא עשיתי דבר כזה.”
“לכן הסכמת, לא?” דוב זקף את גבותיו לעברי. “כי זה משהו שאף פעם לא עשית.”
“כנראה…” מלמלתי במצח קמוט. “אחרת אין לי שום הסבר למה הכנסתי את עצמי לשטות הזו.”
שושנה והפגוש שלה הגיעו באיחור של עשרים דקות.
הלב שלי עקצץ בעצבים כשהכנסתי אותם לחדר. שושנה היתה גבוהה ובהירה ובעלת שיניים גדולות, והפגוש שלה היה נמוך ממנה וכהה למדי. היא נראתה בת קרוב לשלושים, והוא בן שלושים וחמש, אם הערכתי נכון.
“הי אהובי,” היא לחצה את ידי כשנכנסה והפגוש הנהן.
“שלום שושנה,” קידמתי אותם, והיא הצביעה עליו בצחקוק נבוך, “אלי, קוראים לו אלי.”
“כן, שלום,” הסכמתי וסימנתי להם להתיישב.
“אני מצטער על האיחור,” התנצל אלי. היה לו צל של מבטא וסגנון מלוטש, וזה גרם לי מיד להעלות בראשי את מפת העולם ולנסות למקם אותו איפשהו בתוכה.
“האיחור באשמתי,” חייכה אליו שושנה.
“אני הוא זה שרצה לראות את המפקדה!” מחה אלי מיד.
“לא ממש היתה לך ברירה, דיברתי עליה בלי סוף. אבל אם לא הייתי מתעקשת לבדוק את התריס לא היינו נתקעים.”
“וזה נס,” גיחך אלי, “תארי לך שהיינו מפסידים את התריס!”
“די ברור שלא היה להם מושג כמו מה זה נראה,” עיקמה שושנה את אפה. “אתה חושב שמישהו לפנינו גילה את הגרפיטי הנוראי ההוא?”
“אם לא סופרים את זה שצבע אותו?”
“מי סופר אותו בכלל?”
פתאום אלי זקר את סנטרו בהדגשה ושושנה טלטלה את ראשה. “אויש, סליחה אהובי. אז את רוצה שנתחיל?”
בלעתי את רוקי וחייכתי אליה במאמץ. “התחלתם מהרגע שנכנסתם לחדר.”
אלי חייך לעברי, חיוך גדול וחו”לי. “כן, אבל לא התכוונו להתחיל.”
“זה בסדר,” הרגעתי אותו. “זאת הכוונה.”
שושנה כחכחה ברשמיות ואלי חייך אליה. הוא עשה רושם של בחור שקשה מאד לעצבן.
שושנה הביטה בי בשאלה ואז הסתובבה אליו.
“אז אתה שומע, אלי? היום בעבודה עבדתי חצי יום לתאם פגישה בין המנהלים שלנו עם שני לקוחות חשובים, כל אחד מהנוכחים שינה את דעתו בערך פעמיים והריץ אותי להתקשר לכולם שוב, והייתי הכי נימוסית ונחמדה שאפשר. ואחרי כל זה, כשבסוף קבענו תאריך מסודר וכולם היו מרוצים, הבוסית נזפה בי שאני צריכה לדעת לקבל החלטות ולא לנדנד ללקוחות שוב ושוב.”
“מעצבנת,” התיז אלי, ושושנה הנהנה בהסכמה מוחלטת.
אלי העיף בי מבט. “אממ… אני אמור לשאול אותה משהו?”
ריבון העולמים, אין לי מושג. אני יודעת לשמן שיחות תקועות, אבל אם הרכבת מחליקה יופי על הפסים, למה שאתקע לה בין הגלגלים כמו גלגל חמישי מטופש?
“אנחנו צריכים לפתח שיח רגשי,” הזכירה לו שושנה.
גלגלתי את אישוני תחת עפעפיים עצומים למחצה כדי לא להעליב.
איזה יועץ רגשי הוריד להם ככה את הביטחון? ומה בדיוק הציק לו בזוג החמוד הזה?
דוב צדק, ברור שהייעוץ אצלי לא היה רעיון של הבחור, אבל התחלתי לחשוב שזה גם לא היה רעיון של הבחורה.
“כן, נכון. אז אממ… שושנה, איך את מרגישה עם מה שהבוסית אמרה לך?”
קטעתי אותה לפני ששושנה תענה ברצינות גמורה ותהפוך אותו רשמית לפסיכולוג שלה.
“איך נראה לך שהיא מרגישה?”
“היא מרגישה מתוסכלה שהיא עובדת ואף אחד לא רואה, ומשכנעת את עצמה שהכי חשוב לעשות מה שצריך, אבל אז היא קולטת שהבוסית לא יודעת שהיא עושה מה שצריך, וזה ממש מכעיס ומעליב אותה.”
חשבתי שזה תיאור די הגיוני, בעיקר המתוסכלה.
“בדיוק ככה!” לחשה שושנה והתבוננה בו בהשתאות כאילו היה קוסם שניחש את הקלף שלה.
נו באמת.
זה לא היה הזוי כל כך שהוא ניחש. שושנה לא היתה צריכה להתרגש עד כדי כך. כל בחור קצת רגיש היה יכול להבין מה עובר על עובדת שסופגת ביקורת במקום הערכה.
והם בסך הכל נפגשים, זה לא אומר כלום על החיים האמיתיים. בוא נראה אותו מכיל אותה ככה גם אחר כך, מקשיב בריכוז לחוויות שלה ומדייק את התחושות.
גם דוב בפגישות היה…
די עם זה. די אתי כבר.
הם באו לקבל ייעוץ, הם משלמים לי על זה, או לפחות ישלמו.
אני חייבת להפסיק לחשוב על עצמי ולדחוף את הזוגיות שלי בכוח לחדר.
הכל בגלל שהם התעקשו להגיע אלי הביתה. במלונות זה כמעט אף פעם לא קורה לי.
“אז מה עשית?” רצה אלי לדעת.
“כלום. מלמלתי סליחה. מה יכולתי לעשות? אין טעם להתווכח עם בוסים.”
“זה נכון,” הסכים הבחור שלא ידע להתעצבן. “בוסים תמיד חייבים לנצח, וחשוב לתת להם להרגיש טוב עם עצמם.”
הם שוב חזרו לפטפט בנינוחות, להגדיר מה נקרא בוס אמיתי ואיך רצוי להרגיע אותם.
לא היה טעם בפגישת הייעוץ הזו, הייתי צריכה להגיד להם מיד.
הם היו באותו ראש ותקשרו נהדר. היועץ שהתעקש לתקוע להם שיח רגשי באמצע שיחה קולחת היה כנראה קנאי גדול.
אבל איך אני יכולה לומר להם להפסיק? לגרש אותם מהבית שלי באמצע פגישה נלבבת? לא יפה. חוץ מזה שהם עדיין לא שילמו לי.
חייכתי בהתנצלות, מלמלתי משהו על קפה ויצאתי למטבח.
במטבח דוב קילף קישואים. הצטרפתי אליו והושטתי יד לבטטות.
“אנחנו עושים מרק ירקות?”
“או סלט ירקות, מה שתבחרי,” הוא החווה ברוחב לב על הדלעת והדלורית.
“אז אני רוצה סתם לקלף ולהניח בקערה,” מלמלתי במרי והוא חייך.
“איך עובד הייעוץ בשלט רחוק?” רצה בעלי לדעת. “השארת שם מכשירי האזנה?”
“הם מסתדרים מצוין,” פלטתי בעצבנות. “רק הפרעתי להם. הם יודעים הכל זה על זה, זורמים כאילו הם מכירים שנים, והם נפגשים רק חודשיים!”
הסתכנתי ולכסנתי אליו מבט.
שלא יענה שלא יגיב. הפעם הזו לא אכפת לי שישתוק ארוכות ואתהה אם בכלל שמע אותי.
שרק לא יגיד משהו ציני עכשו.
דוב קילף בסכין חתיכה שחורה מתפוח האדמה והשליך אותו לערמת הקלופים.
העזתי לשחרר נשימה כלואה.
“גם אנחנו מכירים,” הוא אמר בשקט.
הנשימה שלי נלכדה שוב.
ברור שאנחנו מכירים. הכרתי כל שביב הבעה של דוב, ידעתי עוד לפניו אם משפט שאני אומרת ימצא חן בעיניו או יעייף אותו.
אבל עכשו למשל לא ציפיתי שככה יענה.
הוא לא הביט בי כשקצץ בתנועות מהירות את הגזר.
“את מתוסכלת שהם מסתדרים כל כך טוב זה עם זה בלי שום מאמץ, ואת משכנעת את עצמך שזו רק אשליה שלפני חתונה ואחר כך זה יתפוצץ.”
“אני לא רוצה שזה…”
“נכון, את לא רוצה, אפילו שזה יגרום לך להרגיש יותר טוב ברגע זה.”
“אני לא…”
“אבל אני מכיר אותך,” הוא חבט בדלורית עם הסכין, “את תחזרי עכשו לחדר ותגידי להם בדיוק מה שהם צריכים לשמוע.”
הוא נראה אותו הדבר; כתפיים רחבות וישרות, היד שלו נאבקת בדלורית ושפתיו מכווצות בריכוז בירק, כאילו לא פתח עכשו את היומן האישי שלי והקריא מתוכו.
“אתה באמת מכיר אותי,” לחשתי. “זה מדהים, דוב, זה בדיוק מה שעבר עלי קודם. באמת קיוויתי קצת שזה לא יצליח להם, סתם התעצבנתי כשאמרת את זה כי לא היה לי נעים, אבל זה ככה בדיוק. ובאמת אני מתכוונת לחזור לחדר ולהיות הוגנת כמו שאני אמורה להיות. איך ידעת?”
הכתף שלו נעה קלות למעלה בתגובה.
“בקושי הבנתי את זה על עצמי,” התנשמתי, למרות שכן הבנתי את זה על עצמי, אבל הגיע לו שאגזים למענו. “ואתה דייקת כל כך בתחושות שלי, זה מדהים! הלוואי שהיית עושה את זה יותר! הלוואי שתמיד היית מדבר אתי ככה. אתה ממש טוב בזה, ידעת?”
“בקושי הבנתי את זה על עצמי,” התנשמתי, למרות שכן הבנתי את זה על עצמי, אבל הגיע לו שאגזים למענו. “ואתה דייקת כל כך בתחושות שלי, זה מדהים! הלוואי שהיית עושה את זה יותר! הלוואי שתמיד היית מדבר אתי ככה. אתה ממש טוב בזה, ידעת?”
הדלורית ניתזה על השיש והחליקה כמה סנטימטרים לעבר הכיור. דוב עצר אותה בכף יד רחבה אחת.
“קילפתי מספיק,” הוא אמר לירקות, ולרגע טיפשי אחד קיוויתי שהוא מתכוון לרגשות שלי, שקולפו וחשפו בעדינות את נשמתי. “לדעתי יש מספיק ירקות למרק.”
“אבל דוב…”
“את צריכה לחזור לשם,” הוא אמר בשקט והצביע על הדלת. “אם הם סוגרים בינתיים, מישהו צריך לברך אותם.”
הם לא סגרו בינתיים.
שושנה ואלי היו רכונים זה כלפי זה, ונראו שקועים ב’שיח רגשי עמוק’.
“גם אני חשבתי ככה,” אמר אלי ברגש.
“ידעתי את זה מהרגע הראשון,” אישרה שושנה ברצינות.
הם הסתובבו אלי כשסגרתי את הדלת. “את אוהבת חידות היגיון?” לחייה של שושנה היו סמוקות ועיניה זהרו. “אלי בדיוק נתן לי חידה ממש מרתקת…”
“אולי זה לא המקום,” התנצל אלי. “זו בדיוק הבעיה אתנו, לא? שאנחנו בורחים לחידות היגיון במקום לדבר על הרגשות?”
החזה שלי בער. אי שם, בין סורגי צלעותי, הלב עדיין רפרף משאריות המילים של דוב.
“אין לכם שום בעיה,” אמרתי לו בתקיפות, והוא נסוג, המום קצת. “אין לכם לאיפה להתקדם, אם תשאלו אותי. אתם נמצאים הכי רחוק שאפשר, או הכי קרוב שאפשר בעצם. הלוואי על כולם קשר כזה.”
דוב צדק. עשיתי בדיוק מה שהייתי צריכה לעשות.
אבל האם היה לו מושג כמה יכאב לי הגרון תוך כדי?
תגובה אחת
פרק שנוגע עמוק בנימי הלב
אחד המצויינים שקראתי ושהצליח להזיז לי…