שני
“הוא רוצה להיפגש בבית,” התנצלה השדכנית. “אני יודעת שאת כבר מזמן לא עושה פגישות ראשונות כאלה, אבל הוא מאד מקפיד על הכללים.”
“איזה כללים?” שאלתי מתוסכלת. “הוא בן עשרים ושש, אין לו חברים שנפגשים בכלל!”
“הוא יוותר אם תתעקשי,” נאנחה השדכנית, “כי הוא בחור מאד נוח. אבל זה חשוב לו, אז אולי כדאי שתתגמשי.”
הוא אכן היה בחור נוח, אם למרות החיבה שלו לכללים הסכים שהיועצת תגיע לפגישה הראשונה שלנו. קיוויתי שזה אומר שהוא זורם לפחות כמו שימי.
שימי, שאף אחד לא היה אומר עליו שהוא מקפיד על כללים, שלא היה מעלה בדעתו לבדוק מה הם בכלל.
לרגע דמיינתי את הסלון שלנו נטול הספרים, עם התמונה של העץ החשוף מול הפתח. את אמא שפותחת לו את הדלת ובוחנת אותו בלימוד, ואז מסתגרת בחדר ומשאירה אותנו לבד. הצטמררתי.
“באיזה בית ניפגש?” נשפתי בתבוסה.
“נמצא לכם בית נחמד,” היא הבטיחה, מאושרת שלא עשיתי בעיות. “אני מכירה כמה אנשים שנותנים בשמחה את הסלון שלהם. תני לי לעשות כמה טלפונים.”
הבית שקיבלנו היה חדש ומעוצב מדהים. בעלת הבית, אשה צעירה וביישנית בפאה טרייה, נתנה לי להתארגן בחדר פנימי, והגיעה להודיע לי בלחישה המומה שהבחור מחכה בסלון. הייתי כמעט בטוחה שאנחנו הראשונים שלה.
נכנעתי לאמא ובחרתי שמלה קלאסית ועגילים שמרניים. היא צדקה, יהיה מספיק זמן להפגין את הטעם האישי שלי, ובלאו הכי אם לא אמצא בו שום עניין חבל להתאמץ.
נכנעתי לאמא ובחרתי שמלה קלאסית ועגילים שמרניים. היא צדקה, יהיה מספיק זמן להפגין את הטעם האישי שלי, ובלאו הכי אם לא אמצא בו שום עניין חבל להתאמץ.
“את נראית מהמם,” האישה הצעירה חייכה אלי במבוכה. “את רוצה שבעלי ייכנס לדבר אתו כמה מילים קודם או…?”
“זה בסדר,” חייכתי. “אני מוכנה להיכנס.”
אהובי לא היתה שם. הנשימה שלי נעצרה לרגע כשסקרתי את הסלון הענק וחיפשתי אותה מתחבאת בו. הנחתי שהיא תגיע לפנינו, והנוכחות שלה היתה כה חקוקה במודעות שלי, עד שהרגשתי אכזבה רגעית שהיינו לבד. אולי היא התחרטה. אולי פגישות בבית לא מתאימות לקונספט שלה.
למאיר דקל היה זקן שחור ומסודר ומשקפיים עם מסגרת זהב דקיקה. כשהוא הרים את המבט וראיתי את המשקפיים חסרי הייחוד האלה תחת הכובע, מה שעבר לי בראש היה: ‘טוב, אז לא.’
אבל אז הוא חייך, והמחשבה שלי התחלפה ב’אולי כן’.
“אני ממש מצטער,” הוא פתח כשהתיישבתי מולו. “רק כשהייתי בדרך לכאן הבנתי מאמא שלי שאת בכלל העדפת מלון. נכון? לא ידעתי את זה, מתנצל. לא הייתי… לא הייתי מבקש את זה אם הייתי יודע.”
“זה לא כל כך שונה ממלון,” הודיתי והצבעתי על קיר הבריקים הכסוף, על המראות האובליות ואריחי הרצפה הענקיים. “אין לי התנגדות לבתים באופן כללי, אני גרה באחד כזה. פשוט הנחתי שארגיש פחות בנוח בבית של מישהו.”
“אני יכול להבין…” מאיר היטה את ראשו לצד אחד. “כי בבית את מרגישה בפוקוס כל הזמן, נכון? ובמלון את מרגישה אחרת? את מרגישה יותר משוחררת? כי אין אף אחד ש.. שאכפת לו שאת שם, נכון?”
הוא אמר ‘את’ שוב ושוב, לא ‘אנחנו’, ומסיבה כלשהי זה מצא חן בעיני. אולי כי אני הייתי הנושא בשיחה הזו, אני וחוסר הנוחות שלי, ולא היתה סיבה להכניס גם אותו לכאן.
“אבל כנראה הסיבה האמיתית היא שלהיפגש בבית נראה לי צעיר מדי,” העזתי להוסיף. “ואני כבר עברתי את הגיל להיפגש במקומות שגרתיים.”
“כלומר מלון נראה לך מקורי?” חיוך הבהב על שפתיו.
“לא, אתה צודק,” נאלצתי שוב להודות. “פשוט, כשהשדכנית אמרה שאתה רוצה דוקא להיפגש בבית, חשבתי שזה אומר שאתה טיפוס שעושה הכל לפי הכללים.”
“וצדקת,” אישר מאיר ברצינות. “אני… טוב, אפשר לומר שאני באמת כזה. אם כי לצערי אין כל כך כללים לגיל עשרים ושש… אז אני משתמש בכללים הישנים.”
“אולי כי לאף אחד בגיל הזה לא ממש אכפת מכללים,” הצעתי. “כלומר ברור שיש כללים, עצם העובדה שיש שדכנית זה הכי כלל שיש, אבל הם פחות חד־משמעיים. בכל מקרה, אני אוהבת לעשות דברים בדרך שלי.”
“גם בעבודה?” מאיר זקף את גבותיו.
“אה, לא, טוב, אתה צודק, גם אם אני מגדילה ראש בעבודה שלי, היא כולה מורכבת מכללים. אבל בחיים האמיתיים כן.”
“אז בחרת בעצם בעבודה שלא מתאימה לך… אבל כשאת לא בעבודה, את מתנהגת אחרת? מכפרת על זה, אפשר להגיד?” ניסה מאיר לדייק.
מצא חן בעיני שהיה אכפת לו. שהוא רצה לדעת מי אני באמת. שלא היה בקול שלו שמץ של שיפוט או ביקורת.
“בחיים האמיתיים אני עושה כל מה שאני חושבת שנכון, בלי קשר למה שאנשים אחרים חושבים על זה.” הקול שלי עלה בטעות, ומיהרתי להנמיך אותו. היה נחוץ לי שהוא יבין. משום מה, אולי כי הוא כל כך רצה להכיר אותי, התחשק לי שהוא יצליח.
“אני ממש מתאפק לא לבקש דוגמאות,” חייך מאיר.
שלחתי אליו חיוך חפוז. וטוב שכך. לא עלו בדעתי שום דוגמאות שיכולתי להציג בפניו.
“אני תוהה מה קדם למה,” הוא הרהר ותופף קלות באצבעותיו הארוכות על השולחן. “בטעות נפלת לעבודה שלא מתאימה לך ולכן את אה… נחושה להוכיח לעצמך שזו לא את, או שבחרת בעבודה הזו כדי ש… טוב, כדי שאנשים לא יידעו מה את באמת?”
“כנראה השני,” בלעתי את רוקי. הוא היה קרוב. מדהים עד כמה קרוב הוא היה, למרות שלא היה לו מושג. “אבל האמת היא שהעבודה שלי מתאימה לי מאד. אני בן אדם שכלי ורציונלי באופיי.”
“מה שמסביר את הבחירות ה… העצמאיות שלך,” הוא קימט את מצחו. “יכול להיות שאנשים פחות ריאליים ממך עושים מה שכולם עושים, כי זה מרגיש להם הכי קל, לא? אבל אנשים שכליים כמוך יכולים לחשוב לבד מה נכון. זה נשמע לך הגיוני?”
“מאד,” אמרתי בפשטות, כי לא היו לי מילים אחרות.
אהובי
רק פעמים ספורות הצטרפתי לפגישה בתוך בית, והן תמיד היו מביכות להחריד. בסלונים ביתיים אין מרווח שמספק חלל פנוי גם לזוג, גם לי, וגם להרגשה נעימה.
לא אשכח את הסלון חסר הספות ההוא, שהשאיר לי מקום בקצה השולחן שלהם. ישבתי עם ראש מושפל בכל מהלך הפגישה והתעסקתי בטלפון שלי. לא עזר שגם הזוג הצעיר ההוא התנהג ברשמיות מופלגת והחליף נושאים בכבוד, בנימוס ובאפס זרימה.
בשלב מסוים רציתי לקום ולצאת, אבל הבחורה נעצה בי מבט מתחנן, אז חזרתי לשבת. למפרע התברר שהנוכחות שלי נועדה רק להרגיע אותה, כי היא סחבה איזושהי טראומה מפגישה גרועה והיא היתה זקוקה לנוכחות מעודדת, לפחות בהתחלה.
לפחות בפעם ההיא לא הזקתי.
הבניין שאליו הגעתי עכשו היה חדש ומטופח. השדכנית הבטיחה שהסלון גדול דיו, ויש אפילו פינה צדדית עם כורסה, שמשקיפה אל השולחן באופן דיסקרטי.
הבעיה העיקרית היתה שאיחרתי. רצתי כל הדרך, נקשתי מתנשפת וחיכיתי דקות ארוכות עד שצעירה בפאה מסורקת פתחה לי בהבעה מבוהלת.
“אני המלווה,” לחשתי והחוויתי בידי בכלליות אל הסלון. “אני אמורה להיכנס פנימה.”
היא בהתה בי, בבירור לא יודעת מה נכון לעשות. לפי הכללים שקיבלה, היא לא היתה אמורה בכלל לצאת מהחדר שהסתגרה בו, ועכשו האיחור שלי אילץ אותה לקום ולהפריע לזוג. “זה סוכם עם ההורים,” הוספתי בעידוד, אבל היא לא נראתה משוכנעת.
נקישות עקבים התקרבו מהסלון, ובחורה מרשימה בצמה צרפתית כהה על הכתף ופוני מלא ניגשה אלינו.
“סליחה,” היא חייכה אל שתינו ואז הביטה ישירות במארחת, “זאת אהובי, היא גם מוזמנת לפגישה, בסדר? היא יכולה להיכנס.”
“אה, כן, סליחה…” הצעירה נראתה מבולבלת,. היא זזה במהירות מהפתח. “לא ידעתי מי…”
“זה בסדר,” הרגענו אותה יחד, וצעדתי אחרי שני אל הסלון.
“סליחה על האיחור,” לחשתי, אבל היא ביטלה את ההתנצלות בתנועת יד.
“זה בסדר, יכול להיות שככה עדיף, כי ההתחלה יותר זרמה כשהיינו לבד.”
“צודקת,” נהניתי מהישירות שלה. “אולי אהפוך את זה לקבוע.”
מצאתי את הכורסה שנועדה לי והתמקמתי שם. הבחור עם המשקפיים נראה לחוץ קצת שנכנסתי, אבל איזשהו משפט מחויך ששני מלמלה ולא הספקתי לשמוע הרגיע אותו והוא חייך חזרה.
“אז מה את עושה בעצם בעבודה?” הוא נעזר בקול רם מהנחוץ, והתרשמתי לטובה מהאדיבות שלו. הוא רצה לכלול אותי בשיחה מבלי שאצטרך להתאמץ.
שני שלחה אליו חיוך מסתורי. “את הרשימה המלאה?”
“בטח,” הוא רכן קדימה בעניין.
והברק בעיניים שלו הוכיח לי שהוא התכוון לזה.
היא פתחה את פיה כאילו התכוונה להלעיט אותו בדו”חות הכספיים ובבקרות שהיא עושה, אבל במקום זה משכה בכתפה בתנועה חמודה. “אז אתה מתעניין בתחום הכספים? הנהלת חשבונות וכל זה?”
“אני חושב שאני טוב בזה,” הוא הודה בצניעות, “אבל אין לי ממש דרך לבדוק. אם לא הייתי בחור ישיבה, הייתי כנראה לומד אה… ייעוץ מס או משהו.”
שני הנהנה, והוא כחכח בגרונו. “אפשר לומר שאני איש של מספרים, כמוך.”
משהו חלף על פניה של שני, מהר כל כך עד שלא הצלחתי לקרוא לו בשם. היא בלעה את רוקה והתאמצה לחייך. “כמו שאמרתי, לפעמים אני תוהה אם אני במקצוע הנכון.”
“מצטער,” הוא הגיב מיד בכנות.
הוא זיהה את הצל ההוא! למרות שהיה, כמו כל בחור בפגישה ראשונה, עסוק בעצמו וברושם שהוא משאיר עליה, הוא הצליח לקלוט את חוסר הנוחות החולף של שני. תהיתי אם יש לה מושג כמה זה נדיר.
הוא זיהה את הצל ההוא! למרות שהיה, כמו כל בחור בפגישה ראשונה, עסוק בעצמו וברושם שהוא משאיר עליה, הוא הצליח לקלוט את חוסר הנוחות החולף של שני. תהיתי אם יש לה מושג כמה זה נדיר.
הקשבתי לה כשתיארה שהיא אמנם בן אדם יציב ושכלתני, אבל לפעמים היא משתוקקת לעשות משהו אחר, אטרקטיבי וצבעוני יותר. שלא נוח לה שרואים אותה רק דרך המקצוע. היא סיפרה אנקדוטות מהעבודה, התייחסה לאפיונים של חלק מהעובדות, וגרמה לו לחייך כמה פעמים.
לא היו ברק או שנינות יוצאי דופן בדרך שתיארה לו את עצמה. היא בהחלט היתה נבונה ומעניינת, ואילו לא הייתי בתפקיד, הייתי כנראה נהנית להקשיב לה יותר. אבל מאיר (רק עכשו נזכרתי בשם) הקשיב לה בדריכות כזו, בשקיקה ובריכוז מוחלטים כאלה, עד שלרגע תהיתי אם הוא קורא בין השורות משהו שלא זיהיתי שם בעצמי.
ראיתי בחיי המון סוגי הקשבה; משועממת, מנומסת, מרוכזת, משועשעת, מרותקת ומבוהלת. אבל רמת העניין של מאיר בנושא פשוט כמו מקצוע, ובפגישה ראשונית כזו, הפתיעה אותי ממש.
האם הוא היה כך עם כולן? או שמשהו בשני קרא לו?
העפתי מבט בבחורה. היא דיברה בהתלהבות, תוססת וחמודה, עיניה בורקות והחיוך שלה קטן ומתוק. אבל היה לי ברור שהיא לא מרגישה כמוהו. שלמרות מה שראיתי בו, היא עלולה גם הפעם, כמו שהזהירה אותי אמא שלה, להחליט שהוא לא בשבילה.
2 תגובות
יואוווווווווו
את אגדית!!!
זה לא כמה רמות מעל כולן. זה פשוט משהו מזן אחר.
ובזן האחר את כמה רמות מעל אחרים…
סיפור מרתק במיוחד
מפתיע ולא צפוי בכל פרק מחדש