שני
הוא קנה כנראה סדרת עניבות זהות על רצף הכחול.
בפגישה הזו מאיר ענב אחת בהירה בשתי מעלות מהקודמת.
אני בחרתי בשמלת טורקיז שאמא עיקמה עליה את האף ובעגילים בדוגמת גלי אוקיינוס שענדתי במונית.
ראיתי אותו כשנכנס בדלתות המסתובבות, שולח אלי חיוך מתנצל ומצביע על שעונו. הוא אכן איחר קצת, וזה באמת הפתיע אותי כי סימנתי אותו כדייקן, אבל לא היה אכפת לי לחכות.
“מצטער,” הוא הבזיק חיוך חפוז כשהתיישב ונגע בהיסוס בכובע. אחרי רגע, כאילו קיבל החלטה נחושה, הסיר אותו באטיות והניח במופגן על השולחן בינינו.
במעורפל זכרתי שיש כלל שבפגישה שניה אפשר להוריד את הכובע, אבל עד כה לא נתקלתי בבחור שמימש את הכלל הזה ברצינות כזו.
רוב הבחורים שנפגשתי אתם נפטרו מהכובע באמצע הפגישה הראשונה, וחלק ניכר מהם לא הגיעו אתו בכלל לפגישה שניה.
“אני מהמקדימים תמיד,” הוא מיהר לומר. “בדרך כלל אני מאלה שאומרים ש’לא נורא, כמעט לא חיכיתי’.”
“לא נורא, כמעט לא חיכיתי,” חייכתי אליו.
“תודה. זהו, פשוט הייתי באמצע להתארגן, ואז חבר חדר שלי נכנס והתיישב שם על המיטה בלי לעשות כלום.”
תהיתי לאיזה סוג התארגנות הוא התכוון. האם הוא סידר את הזקן? עמד לקשור את העניבה? ניקה את הכובע? היתה לי תחושה שמאיר הוא לא מסוג האנשים שמשתפים במידע כזה.
“אז נאלצתי לעצור ולדבר אתו כאילו כלום, כשאני כולי על קוצים, ועד שהוא יצא סוף סוף כבר היה מאוחר.”
“אז למה לא סיפרת לו?” תהיתי. “זה די לגיטימי ללכת לפגישה. אני מבינה שלא נעים לספר לכולם בראש חוצות, אבל אם הוא כבר נתקע לך בחדר, יכולת לעדכן אותו, לא?”
הוא בלע את רוקו, ורגע מאוחר מדי קלטתי שטון הדיבור שלי היה כנראה חד מדי, אבל כבר לא יכולתי להוסיף מילים כדי לרכך אותו.
הכרתי אנשים שהתייחסו לשידוכים שלהם כאל סוד כמוס, כאילו עצם העובדה שהם עברו את גיל 21 לא מסגירה אותם בכל רגע. רק ש… טוב, אולי שימי היה אשם בנימה המתוסכלת שלי. שימי שלא היה חושב רגע לפני שהיה משתף במידע הזה ולא מוטרד ממוסכמות.
“בשלב כזה?” מלמל מאיר באי נוחות. “לא יודע, לא מספרים בשלב כזה.”
הנהנתי כאילו זה מובן. ולא שאלתי מי אלה שלא מספרים, ומה יעשו לו אם ימרוד בהם.
אמא שלי טעתה. התרופה לשימי לא היתה להיפגש עם מישהו אחר. לא מישהו כל כך שונה ממנו שההשוואה בלתי נמנעת.
מאיר פטפט בקלילות על המשפחה שלו, בחר אנקדוטות משעשעות ושלט בפגישה במיומנות של איש שיחה ותיק.
שיתפתי פעולה, ברור שכן. אני טובה בלהעמיד פנים. אבל לא הצלחתי להשתחרר. לא הייתי מסוגלת למצוא עניין אמיתי בסיפורים שלו, שהיו, אם להיות הוגנת, בהחלט מעניינים.
שיתפתי פעולה, ברור שכן. אני טובה בלהעמיד פנים. אבל לא הצלחתי להשתחרר. לא הייתי מסוגלת למצוא עניין אמיתי בסיפורים שלו, שהיו, אם להיות הוגנת, בהחלט מעניינים.
אבל על מאיר, בניגוד לבחורים האחרים, לא הצלחתי לעבוד.
“רוצה לצאת?” הוא שאל מהר מדי, והנחתי שקיווה שהאוויר הצח יצליח לפתוח אותי.
“כן, בשמחה.” ליוויתי אותו כששילם את החשבון כשהכובע על הראש, ויחד יצאנו.
“עבדת היום כרגיל?” הוא התעניין כשחצינו את הרחבה בכניסה למלון.
“כן, רק שסיימתי בדיוק בזמן ולא הוספתי שעות כמו בדרך כלל.”
“אז את אה… מסוג הטיפוסים שלא נותנים לשום דבר לשנות להם את השגרה?” הוא באמת ניסה להכיר אותי.
“לא!” מחיתי. “בכלל לא, אין לי שום בעיה עם שינויים, אני פשוט לא צריכה יותר משעתיים כדי להתארגן.”
פגישות הן דבר חסר ערך. כמעט רציתי לפלוט את המשפט הזה מרוב תסכול.
את יכולה להסתובב חצי פגישה סביב המילים ‘שגרה’ ‘שינוי’ ‘ הרגלים’ ‘טיפוסים’, להמציא את עצמך באלף הגדרות שונות, ועדיין הצד השני לא יקלוט אותך בכלל.
אני למשל הסקתי שהוא טיפוס שדבק בכללים בגלל הכובע והחבר והפגישה בבית, אבל מה אם טעיתי ואלו רק סימנים שלא מעידים על כלום? נכון שמאיר הודה בפגישה הקודמת שהוא כזה, אבל אולי הוא התכוון רק לכללים בענייני שידוכים? ושידוכים הם תקופה חולפת בחיים.
בפרץ מרדנות הצבעתי על קיוסק סמוך. “אני יכולה לעצור לקנות ארטיק?”
לא התחשק לי ארטיק, אני גם לא אוהבת לבזבז סתם כספים, אמא הרגילה אותי לצרוך מותרות רק בזמנים שאפשר באמת להנות בהם, והפגישה הזו לא הייתה כיפית מספיק עד כה. אבל התגובה שלו להצעה שלי תוכל ללמד אותי לא מעט.
מצד שני… אולי הוא יסיק שאני אכן בזבזנית וגם נהנתנית ואוהבת ארטיקים.
אי אפשר ששנינו נצליח במבחן.
“ארטיק?” הוא נראה המום לרגע, אבל השתלט על ההבעה. “כן, בטח, אין בעיה.”
הוא התרחק כמה צעדים, נותן לי מרחב לבחירה. רציתי להתחרט כבר, כי קיבלתי את מה שרציתי, אבל לא יכולתי להניח לו לחשוב שנוסף להכל אני גם הפכפכת.
חזרתי אליו עם ארטיק בטעם אוכמניות, והוא חייך קצת, כאילו למרות ההסתייגות האוטומטית, בכל זאת קיווה שאיהנה.
“מביך אותך?” שאלתי אחרי דקה של שתיקה שבה אני ליקקתי והוא בחן את נעליו. “כלומר, יביך אותך אם מישהו יראה אותנו עכשו?”
זאת היתה שאלה ישירה מדי, ובדרך כלל אני לא כזו מול בחורים. אבל משהו במאיר גרם לי לחשוב שהוא לא מוטרד משאלות אישיות. כל עוד הוא לא חייב לפרסם את התשובה.
“קצת,” הוא הודה בחיוך קטן. “למרות ש… אין בזה שום היגיון, אז שזה לא יפריע לך.”
“כי לא מקובל בפגישה שנייה לקנות ארטיקים?”
הוא נאנח. “כשאת מציגה את זה ככה זה באמת נשמע מגוחך. אני פשוט… טוב, פשוט גידלו אותי ככה.”
“לא לאכול ארטיק בפגישה שניה?”
הוא חייך. “ההורים שלי בעלי תשובה, את בטח יודעת את זה.”
ידעתי. וזו הסיבה שחשבתי שהוא יהיה שונה ורחב אופקים. בעיני, העובדה הזו כיסתה על כך שאף אחד לא ציין בבירורים שהוא נדיר ויוצא דופן.
“לקח להם הרבה זמן לקלוט את כל ה… ניואנסים בקהילה החרדית, ועד היום יש להם לפעמים פליטות פה שמדגישות בדיוק מאיפה הם הגיעו. את מבינה? בשלב מסוים הם קלטו שאי אפשר ללמוד חרדית כמו שפה, כי יש מילונים שמוֹכרים רק לאנשים שנולדו פה. אז הדרך שהם בחרו היתה פשוט להתבונן מסביב ולחקות ככל האפשר את החברה. ואני נולדתי לזה,” הוא חייך בשמץ התנצלות, “גדלתי לתוך ה… תפיסה הזאת, שאם אתה רוצה לדעת מה לעשות, תבדוק מה האנשים מסביב עושים, גם אם אתה לא מבין למה.”
“אז אם כולם יקפצו מהגג…” זקפתי את גבותי.
“אני אזעיק להם עזרה,” הבהיר מאיר בענייניות. “ואחר כך כנראה ארד למטה כדי שיחשבו שתמיד הייתי שם.”
חייכתי, לא יכולתי להתאפק.
למרות שהתיאור שלו עקצץ כל עצב בגופי, ועל אף שהשתוקקתי להתווכח עם התאוריה המגוחכת וצרת האופקים הזו, בכל זאת חייכתי.
“אמא שלי די דומה להם,” הרהרתי בקול, והתווים שלו התארגנו להבעה קשובה על גבול הדרוכה. “היה לה תמיד חשוב שניראה נורמליות ככל האפשר, כדי שאנשים לא יסיקו אוטומטית שהעובדה שאבא שלי לא גר אתנו עושה אותנו שונות.”
“אבל זה לא השפיע עלייך, נכון?” הוא קימט את מצחו. “אם כבר זה גרם לך לריאקציה.”
“בשלב מסוים,” דיברתי לאט, כי השאלה שלו גרמה לי להבין שלא תמיד הייתי כך. שפעם, לפני גיל ארבע עשרה, הסכמתי לחלוטין עם אמא. “בגיל ההתבגרות פיתחתי עצמאות, ודוקא היה חשוב לי שיראו שאני שונה ואחרת. עוד לא ידעתי להגדיר במה אני שונה ואחרת, אז הסתפקתי בזה שהרגשתי עליונות על פני החברות שלי.”
הוא גיחך. “מודעות עצמית יפה.”
“היום,” הדגשתי. “אז באמת חשבתי שאני יותר שווה מהן.”
ובשלב מסוים, גיליתי שזה נכון. היו לי יכולות שהן יכלו רק לחלום עליהן, אבל היו מקובעות ונורמליות מכדי לגלוש לחלומות כאלה.
“החברות שלך ידעו שאת מרגישה שונה מהן?” הוא דיבר בלי להסתכל עלי, ודוקא משום כך הרגשתי שהשאלה הזו חשובה לו. ממנה הוא יכול להסיק אם הייתי סנובית או תקשורתית. אם היו לי חברות או שדבקתי בבדידות מטופשת.
“לא חושבת,” הודיתי. “התחלתי לפתח חוש אופנה… מעניין… כדי להצדיק את השונות שלי, והוא הלך והתפתח במשך השנים.”
מאיר לא העיף אפילו מבט זריז אל שמלת הטורקיז שלי, והערכתי את השליטה העצמית שלו.
ראיתי עליו שהוא רוצה לשאול עוד עשר שאלות על הנושא הזה, אבל כבחור ישיבה שמרן הוא לא היה יכול להרשות לעצמו להעז.
“אני דוקא זרמתי עם הדרך של ההורים שלי,” הוא עבר לדבר על עצמו במקום זאת. “אפילו שכללתי אותה אפשר לומר. העובדה שלמדתי במוסדות אה… מיינסטרים, הקלה עלי מאד. וההורים שלי תמיד אהבו ללמוד ניואנסים ממקור אמין.”
“זה יפה,” הודיתי בעל כורחי, כי למרות שהגישה הזו עצבנה אותי באופן קיומי, בכל זאת הערכתי את העובדה שההורים שלו קיבלו מה שרצו, ולא היו שום חיכוכים ביניהם בנושא הזה.
“אני חושב ש…” הוא בלע את רוקו ואני נדרכתי. “אני חושב שגם את הילדים שלי אני אחנך בצורה הזו. אני מרגיש ש… שהכי בטוח ללכת בדרך שכבר סללו לנו, ושאני יודע בבירור איפה היא מסתיימת.”
השלכתי את שארית הארטיק לפח הקרוב. כבר לא הייתי מסוגלת להמשיך.
היו לי כל כך הרבה דברים לענות על זה. שיש מאות דרכים, וכל אחד סולל אותן אחרת. שיש שנופלים באמצע ולא מגיעים לסוף המסלול. שהוא לא באמת פגש מקרוב את מי שהגיעו לסופה. במקום זה שאלתי בשקט: “ומה תעשה אם הילד שלך ירצה להיות שונה?”
“אתפלל שזה יעבור לו,” הוא ענה בפשטות.
“גם אם הוא לא ירצה?” הקול שלי עלה בלי כוונה. “גם אם יהיה טוב לו להיות שונה? הייחודיות יכולה לתת תחושה כל כך טובה, ביטחון עצמי, אומץ, עצמאות! למה נראה לך שזה הוגן לרצות שהוא יפסיד את כל זה? ואיזו הרגשה זה נותן לילד, כשאתה מתפלל שישתנה?”
“אני לא מתכוון לספר לו את זה,” העיר מאיר.
“זה לא משנה,” הטחתי במרירות. “גם אני לא נכנסתי לסידור של אמא שלי, אבל היה ברור לי שהדרך שלי לא מצאה חן בעיניה. לא הייתי רוצה שילד של… ששום ילד יעבור דבר כזה.”
הוא נראה נבוך מההתפרצות שלי, וגם אני רציתי להתנצל עליה מיד. מה קרה לי פתאום? זאת לא הפעם הראשונה שבחורים חושבים אחרת ממני, ותמיד אני פשוט מקטלגת את הדוגמאות שלהם לסינון מאוחר יותר בבית. למה עכשו הרגשתי צורך להתווכח בלהט כזה עם מאיר?
“אני לגמרי מבין את זה,” הוא ענה בשקט, צליל קולו מבהיר לי שהוא מוכן להמשיך הלאה כאילו דיברתי בטון רגיל. “זה לא שאני לא… לא מצליח להבין על מה את מדברת. ועדיין אני חושב שבהליכה בתלם יש תחושת יציבות וביטחון בשביל רוב האנשים. זאת הסיבה שאני אוהב קהילתיות.”
“אני לא אוהבת,” הבהרתי את מה שהוא הבין בעצמו. “לפני שאני עושה משהו, אני מעדיפה לבדוק מה אני רוצה לעשות, לא מה החברה שסביבי רוצה.” הרגשתי קלישאתית כשאמרתי את זה, כמו המורות בסמינר שמזהירות אותנו לא להיסחף אחרי רוח החברה. ואולי גם הוא חשב ככה, כי עווית זעירה הניעה את שפתיו.
“אני לא בודק מה החברה סביבי מעדיפה,” מחה מאיר כמעט בעלבון. “אני רק בודק מה אנשים לפני עשו, כדי לפעול כמותם.”
“ומה בדיוק ההבדל?” תהיתי בעצבנות.
“את יודעת מה?” הוא חייך בהסכמה, והיתה לי תחושה שהוא מעוניין לזנוח את הנושא שיצר מתח כזה בינינו ולסיים בהסכמה שתרכך אותנו. “את צודקת, אין הבדל. אולי זו הדרך שלי להצדיק את הבחירות השגרתיות שאני עושה.”
אהובי
“לא הפרעתי לך אחרי הפגישה הראשונה,” חמדה, אמא של שני, נשמעה נסערת. “אמרתי לך שהיא מוכנה להמשיך, אז כרגע לא צריך ייעוץ או משהו, נכון?”
“ככה אמרת,” אישרתי בזהירות. הצטערתי שלא יצא לי לדבר עם שני אחרי הפגישה הראשונה, השתוקקתי לשוחח איתה. אבל אמא שלה הרגיעה שהמצב בשליטה, השידוך ממשיך ואין צורך כרגע בעזרה ובחוות הדעת שלי.
“ככה אמרת,” אישרתי בזהירות. הצטערתי שלא יצא לי לדבר עם שני אחרי הפגישה הראשונה, השתוקקתי לשוחח איתה. אבל אמא שלה הרגיעה שהמצב בשליטה, השידוך ממשיך ואין צורך כרגע בעזרה ובחוות הדעת שלי.
“אז זהו, שאני חייבת אותך עכשו…”
“מה קרה?” נדרכתי.
“זאת הבת שלי…” חמדה נאנחה עמוקות. “את ראית אותה, נכון? חכמולוגית שכזו. השדכנית אומרת שהבחור רוצה לחשוב, אז ניסיתי להוציא מהילדה מה היה, כי בפגישה הקודמת הוא ממש התלהב, והתברר שהיא החליטה להתווכח אתו במקום פשוט לשתוק ולהנהן.”
לא הצלחתי לדמיין את שני שותקת ומהנהנת. מפליא שאמא שלה הצליחה לדמיין את זה.
“ומה שני אומרת?” ביררתי בזהירות.
“זהו, שבמקום להיכנס ללחץ מזה ששוב בחור חושב להוריד אותה, היא החליטה שאם הוא מתלבט, אז גם היא לא בטוחה שהיא רוצה בכלל. מה עובר לה בראש, תגידי לי?”
“אני אדבר איתה,” הודעתי לחמדה. לא כי אסור לה להתווכח, ברור שמותר. אלא כי היא חייבת לרצות. היא מוכרחה לגרום לו לרצות גם.
כשהתקשרתי אליה היא לא נשמעה מופתעת רק נאנחה בהשלמה.
“את רוצה לשכנע אותי להמשיך אתו?” היא ביררה ישירות. “כי את יודעת, יש מצב שהוא יוריד בכל מקרה.”
“אני רוצה לבקש להיפגש אתך,” מצאתי את עצמי אומרת. כבר הכרתי חלק מההבעות של שני, והרגשתי שאצליח להבין אותה טוב יותר פנים אל פנים.
“כל עוד לא תסחבי אותו אתך…” הזהירה הבחורה, אבל היא חייכה וסיכמה אתי בקלילות על שעה ומקום.
האם אני עושה את הדבר הנכון? לא היה לי מושג.
אבל כמו תמיד, זה לא מנע ממני לעשות אותו.
2 תגובות
סיפור מתוק.
מחכה לו כל שבוע
הפרק נגמר מהר מדייייייי
סיפור מנצח ומרתק.. מפתיע.. תודה עליו!!