אהובי
הערב תכננו להכין כיסני בשר וחצילים. רובי היה אמור להגיע לשבת והוא אהב חצילים. כיסנים היתה וריאציה שעוד לא ניסינו.
הכנתי בינתיים את הבלילה עד שדוב יגיע והפשרתי בשר.
הדלת נפתחה וצעדים רקעו את דרכם פנימה. “התחלתי עם הבצק,” קראתי לעבר המסדרון. “להשאיר לך את החצילים?”
“אני לא אוכל אותם נא,” רגז הבן היחיד שלי.
“רובי!” פשטתי את ידי המאובקות לעברו. “חשבתי שזה אבא.”
“כן, שיערתי ככה. מה אתם מכינים?”
“הפתעה עם חצילים,” קרצתי אליו. “רעיון של אבא. מה נשמע? איך היתה הדרך?”
“ארוכה.”
“היו הרבה פקקים?” נופפתי בידי בחמלה והמטרתי עליו ענן קמח.
“לא, היתה הרבה דרך. אני יכול ללכת לנוח עכשו?”
“חכה.” ראיתי משהו בפניו. העין השמאלית שלו קיפצה כמו שהיא עשתה כשהוא הרגיש פגוע. כבר כשהיה בן חמש וחברים העליבו אותו היא פצחה במנהג הזה. הערכתי אותה על הדרך שלה לגלות לי מה עובר על הבן שלי.
“מה קורה? הכל בסדר?”
“לא. אני עייף ורוצה לנוח ויש כאן רק כסאות.”
“די, נו, רובי, אתה יודע למה אני מתכוונת. מה עובר עליך? קרה משהו בישיבה? רבת עם מישהו?”
הוא נחר צליל כעוס. “אני לא בן שבע.”
“כבר שנים לא,” הסכמתי בעידוד. “אבל אפשר לריב גם בגיל שבע עשרה ואתה נראה פגוע. מי זה היה הפעם? מדן?”
הלסת שלו ננעלה ומבטו הזועף הופנה הצדה. “את רוצה שאחתום לך שהכל בסדר אתי? למה החקירות האלה? השארתי טביעות אצבע פגועות בסלון?”
הוא היה גבוה ממני בהרבה. גבוה אפילו מדוב. אולי הגיע כבר למקסימום הסנטימטרים שלו. ופתאום יכולתי לראותו אותו בעוד כמה שנים; אותם תווי פנים, רק קצת חדים יותר, אותן עיניים חומות ואותו מבט זועף. ולא אני אהיה במטבח מולו.
הוא היה גבוה ממני בהרבה. גבוה אפילו מדוב. אולי הגיע כבר למקסימום הסנטימטרים שלו. ופתאום יכולתי לראותו אותו בעוד כמה שנים; אותם תווי פנים, רק קצת חדים יותר, אותן עיניים חומות ואותו מבט זועף. ולא אני אהיה במטבח מולו.
הנשימה שלי התקצרה.
“אתה יודע שלאשתך לא תוכל להגיב ככה,” אמרתי בשקט.
עיניו נפערו. “אני לא אוכל להגיד לה שלא תחפור לי?”
התכווצתי. “בטח לא במילים האלה.”
“זה לא הוגן,” גנח הבן שלי במרי. “איך זה שאסור להתעצבן על מישהו שמעצבן אותך?”
“מותר,” אמרתי בקור רוח. זה היה אחד מהרגעים המכוננים האלה, שהבן שלי עתיד להיזכר בהם ברגע מאתגר של ויכוח זוגי. הייתי אמא שלו, ולא היתה אף אחת שתוכל להכין אותו לחיים מלבדי. ואם אני אוהבת את כלתי אפילו קצת, הייתי חייבת לה את אי הנעימות הזמנית הזו.
“מותר להתעצבן, רובי, אבל היא תהיה מסכנה וזה יזיק לכם. אפשר להתנסח בדרך נעימה יותר אם קשה לך לענות בהרחבה.”
לפחות העין נרגעה, כמו שקרה תמיד כשרגש עז יותר כיסה על הראשון.
הפעם זה היה כעס כלפינו הנשים.
“ואם אני לא רוצה שהיא תדע איך אני מרגיש?” הסנטר הצעיר שלו הזדקר לעומתי. “ואם אני לא אוהב לדבר על זה?”
שטפתי ידיים והתיישבתי על כסא, מאלצת אותו לשבת מולי. “אז תיפתח בהדרגה,” ניבאתי לו ברוך. “ככה זה, החיים מאלצים אותך להשתנות.”
הוא שילב את זרועותיו הארוכות במרמור. “לא אכפת לי שהחיים יאלצו אותי, אבל אני לא מוכן שאנשים סביבי יעשו את זה.”
חייכתי אליו. הוא היה כל כך צעיר וחמור סבר. “מותק,” נופפתי לעברו באצבעי, “אנשים סביבך הם החיים עצמם.”
עכשו כשהדלת נפתחה ידעתי שזה דוב.
הוא נכנס למטבח והצטרף אלינו על כסא שלישי.
“שתית משהו?” הוא שאל את מה שאני הייתי צריכה לשאול בתחילת הוויכוח הזה.
“לא הספקתי,” עיקם בני את פניו. “ונראה לי שאני לא מתכוון להתחתן.”
“בגיל שבע עשרה באמת רצוי שלא תעשה את זה,” ענה דוב מדודות. אם הופתע מההתפרצות של הבן שלנו, לא ראו את זה עליו.
“גם לא בגיל עשרים ושתיים…” רובי שוב הזכיר לי את עצמו כילד, הרצון הזה להתגרות בנו ולהוציא מאתנו תגובה מעוצבנת.
“יעבור לך,” הבטחתי בסלחנות. “בבוא היום אתה תרצה.”
הוא משך בכתפו, לא משוכנע, כופף אליו את הברז, לגם ממושכות והשאיר אותנו לבד.
“יעבור לו,” דוב נעמד על רגליו ולקח סכין. אני נשארתי לשבת ותופפתי באצבעותי על השולחן. “אני משער שגם אני הייתי ככה בגילו.”
הוא לא דיבר כמעט על עצמו הצעיר, כאילו בכל שנה מחק את השנה הקודמת כדי שלא תתפוס מקום. וכל כך רציתי לדמיין את דוב של פעם, לדעת אם אני צודקת ורובי דומה לו. לנסות לתהות אתו יחד איך יהיה רובי כשיתבגר.
“אבל לא היית ככה כשהתחתנו, נכון?” נעצתי מבט בגבו.
“לא הכריחו אותי להתחתן אתך, לא.” הסכים בעלי.
“אבל אתה רצית להתחתן,” בלעתי את רוקי ועזבתי את השולחן. “אחותך אמרה לי אז שאתה ממש רוצה. לא הרגשת ככה?”
הוא הקפיץ שמן על המחבת והניד בראשו. “אם אחותי אמרה, היא בטח יודעת.”
“חשבת כמו רובי?” הקשיתי. הייתי מוכרחה לדעת. האם משהו במודל הנישואין שלנו גרם לבן שלי לומר את המשפט הזה? או שגם דוב היה כזה וזה עניין גנטי? והאם דוב של היום מסכים עם הבן שלנו?
“רק תגיד לי,” ביקשתי. “חשבת שנשים הן דבר מעצבן וחפרן וצריך להתאמץ כדי להיות נימוסיים אתן?”
“תנמיכי,” ביקש בעלי בגבו אלי. “רובי יכול להיכנס לכאן בכל רגע.”
כשלתי אל השיש ולקחתי את החציל הראשון. “אז תענה לי בשקט.”
“לא,” הוא ענה בקול קפוץ ולא משכנע. “לא חשבתי ככה.”
שני
לאהובי היתה שמלה מתנופפת בצבע חציל ושרוולים רחבים. היא היתה מכוערת, אבל איכשהו לא יכולתי להתעלם ממנה, כי היה ברור שהיא נקנתה עם כוונה יתרה.
“השמלה… שלך, ייחודית,” הודיתי בכנות.
היה לה חיוך מתוק כשהיא הסיטה קצוות פאה בלונדיניים מפניה והתיישבה מולי. “חמוד מצדך, אני יודעת שיש לה צבע נוראי, אבל אני לא ממש מתחשבת בזה כשאני קונה בגדים.”
“אז במה את מתחשבת?” תהיתי, שוכחת להכחיש את דעתי על הצבע.
“בנוחות בעיקר,” הרהרה אהובי. “יש לי בגדים מהסוג שלא תראי אצל אנשים אחרים, אבל בשונה מאצלך, אני בדרך כלל בוחרת אותם בגלל הבד או המרקם. אחר כך אני לומדת לאהוב אותם, כמו שקורה עם אנשים מכוערים שנוחים לך.”
גיחכתי. “את צודקת, אני בוחרת בגדים לפי מידת הנדירות שלהם בדרך כלל.”
היא שילבה זרועות בהבעת סיפוק עצמי. “אז צדקתי לגבייך, לפחות בפרט הזה.”
משום מה, רציתי להמשיך לספק לה מידע. היה נחמד לשמח אותה.
“סליחה שלא נשארתי לדבר אתך אחרי הפגישה הראשונה,” התנצלתי. “הוא קם ללכת, אז גם אני יצאתי, לא ידעתי מה הכללים… ואת נשארת לשבת, אז…”
“אין באמת כללים,” היא נשענה אחורנית ולגמה מבקבוק מים שהוציאה מתיק ענקי וכתום. הוא לא נראה נוח, אז שיערתי שהמרקם שלו נעים.
חבל שלא קבענו במקום ממוזג במקום בגינה הזו, אהובי נראתה כמי שסובלת מחום.
“יש בחורות שנשארות לדבר אתי, אבל עשה לי רושם שאת להוטה לצאת, אז לא עצרתי אותך. ואחר כך המשכת לפגישה שניה, וכבר לא היה טעם לדבר.”
“הייתי להוטה לחשוב בשקט,” הסכמתי. מצא חן בעיני שהיא קלטה אותי ככה. “הייתי מוצפת, וזה לא קורה לי בדרך כלל. פחדתי שאם אתחיל לדבר אתך… ולא הכרתי אותך אז… אשכח את כל הפרטים מהפגישה.”
“חכם מצדך. בכל אופן, עכשו אנחנו נפגשות, ואני שומעת שאת שוקלת להוריד.”
בלעתי את רוקי. “ואת חושבת שזה לא נכון.”
פניה הרצינו, העיניים הכחולות שלה ננעצו בעיני בנחישות. “תאמיני לי שני, זה לא משהו שאני עושה בדרך כלל. אני מחווה דעה, אני מייעצת אם צריך, אני עוזרת לכוון… אבל אני לא מתווכחת ברוב המקרים. עכשו פשוט הרגשתי… שפספסת משהו.”
“לא היית בפגישה השניה,” מחיתי. איך היא יכולה להיות בטוחה בעצמה ככה אחרי פגישה אחת? אני היא שקנתה ארטיק עם מאיר, אני היא שניהלה אתו שיחה מתישה על כללים ונורמליות.
וגם הוא היה בפגישה הזו, ומתלבט עכשו בדיוק כמוני.
“את צודקת,” היא השפילה לרגע את עיניה, וכששיחקה באצבעותיה נראתה לי צעירה בהרבה מהגיל שנתתי לה בתחילה.
“אז רק אגיד לך מה הרגשתי מהצפייה בפגישה הראשונה שלכם, בסדר? ואם הפגישה השניה היתה ממש שונה, אם הרושם שלך ממנו היה אחר, אז אני מושכת את המילים שלי חזרה.”
אהובי לקחה נשימה עמוקה ושילבה את קצות אצבעותיה. אחר כך היא הרימה אלי שוב את עיניה, ועכשו היא נראתה לי כמעט עצובה.
“הוא חכם ואיש שיחה ומעניין, עם זה את מסכימה, נכון?”
“אין ויכוח,” עניתי בשקט. גם כשהייתי מסויגת, גם כשרציתי להתנגד בכוח, מאיר דקל בשום אופן לא היה טיפש או משעמם.
“הוא חכם ואיש שיחה ומעניין, עם זה את מסכימה, נכון?”
“אין ויכוח,” עניתי בשקט. גם כשהייתי מסויגת, גם כשרציתי להתנגד בכוח, מאיר דקל בשום אופן לא היה טיפש או משעמם.
“אבל מה שתפס אותי היה עומק ההקשבה שלו…” היא חייכה קצת כאילו נזכרת. “הוא הקשיב לך בלהט כזה, בעניין מרוכז כזה, שלא ראיתי כמעט אף פעם אצל אנשים. את יודעת… ניסיתי להשוות אותו לאנשים אחרים שאני…” שוב היה משהו בעיניים שלה, איזושהי הבעה חולפת שנתנה לי תחושה שהיא רואה עניין כמעט אישי בסיפור שלנו. “לאנשים אחרים שאני מכירה. שיודעים להקשיב. ש… טוב, שהקשיבו ככה בפגישות שלהם. ומה ששונה בבחור הזה, הוא לא רק העוצמה שבה הוא מתעניין בכל מה שיש לך להגיד, אלא… איך להגיד את זה? זו רמת החשיבות שהוא נותן לשתיקות שלך.”
נרתעתי בהפתעה. “לשתיקות שלי???”
היא הנהנה בביטחון. “הוא כאילו רואה סאבטקסט במילים שלך, מנסה לפענח מה את לא מספרת, למה עכשו את שותקת, מה רומזת הדממה הרגעית שלך.”
“שתקנו כל כך הרבה?” פלטתי נבוכה.
אהובי הנידה בראשה לשלילה כמעט בקוצר רוח, כאילו הפרעתי לה בנאום שתכננה מראש. “לא, בכלל לא, דוקא זרם לכם יפה. אבל הרגשתי שהוא חושב שיש לך איזה סוד, כאילו את כולך סוד, ועד שלא יגלה אותו הוא לא יירגע.”
הלב שלי הלם בכוח. לא ידעתי מה הדהים אותי יותר, האבחנה של אהובי שאני מסתירה משהו, או של מאיר דקל.
“אז את פשוט רוצה שהוא לא יישאר מסוקרן? מרחמת עליו?” שאלתי בקושי. הייתי חייבת ללכת לפינה צדדית ולחשוב על זה, לכתוב את זה, לקטלג את זה, לחלק לעמודות בטבלה את מה שהפילה עלי ולנסות להבין בשקט. “ורק מזכירה לך, שהוא לא להוט כל כך להמשיך כמו שאת חושבת.”
“אני בהחלט מרחמת עליו,” הסכימה אהובי בחיוך קל. היא התעלמה מההערה שלי לגבי התשובה שהוא עדיין לא ענה לשדכנית. “אבל יותר מזה, אני מרחמת עלייך. אני חושבת שבחור כזה… את יודעת מה? אני לא יודעת אם הוא כך מול כולן או רק מולך, אני רק יודעת שבחור כזה שעסוק כל כך במה שאת עומדת להגיד, שאכפת לו… שבאמת אכפת לו ממי שאת, הוא לא מישהו שאת יכולה להפסיד בקלות רבה כזו.”
