אהובי
הלוואי שיכולתי לדבר על זה עם מישהו. להתקשר בטבעיות לחברה ולשאול אותה אם נורמלי שבני שבע עשרה לא רוצים להתחתן. אם לגיטימי שהם רואים נשים כדבק נודניקי שנועד להפריע להם להנות מהחיים.
אם זה עובר עם הגיל, יחד עם החיבה לסכנות.
אולי אם היתה לי חברה אחת טובה ולא רק ידידות, הייתי יכולה להתייעץ איתה.
ואולי גם אז לא.
החיים לימדו אותי שאם את מספרת לחברה משהו קטן על בעלך, אפילו אפיזודה חולפת על תגובה עצבנית ומזלזלת שלו – לנצח יישאר לה בראש שהוא עצבני ומזלזל.
גם אם בעלך יהפוך לקדוש וידבק במידות נעלות, לא יעזור לך. אם זה מה שבחרת לחלוק איתה, ככה היא תזכור אותו.
עובדה שאני זוכרת את הבעל של חנה’לה.
היא התקשרה אלי חודשים ספורים אחרי החתונה, כשעדיין הייתי עסוקה בניסוח תובנות על חיי נישואין בכלל ובעלים בפרט.
דוב היה עסוק בלתלות מדף רביעי בחדר הנוסף שלנו, אז אני התיישבתי על הספה כדי לפטפט בטלפון בנחת.
נדמה לי שדיברנו על אירועים ושמחות, על ההגזמה המופרזת והמחירים היקרים של שמלת הכלולות והביגוד של האחיות. בשלב כלשהו חנה’לה אמרה בפשטות: “טוב, אין מה לעשות, ככה זה נשים.”
נדמה לי שדיברנו על אירועים ושמחות, על ההגזמה המופרזת והמחירים היקרים של שמלת הכלולות והביגוד של האחיות. בשלב כלשהו חנה’לה אמרה בפשטות: “טוב, אין מה לעשות, ככה זה נשים.”
די התקוממתי על ההשוואה. אני אוהבת בגדים יפים, אבל מוצאת אותם דוקא בבזארים ובדוכנים בשווקים, והם בדרך כלל זולים להפתיע.
“יש כל מיני סוגים של נשים,” הזכרתי לה. “לא כולנו אותו הדבר.”
“יכול להיות,” הצטדקה החברה שלי. היא נשמעה נבוכה יותר מהדרוש בהתחשב בהערה שלי. “האמת שנפלט לי המשפט בלי לחשוב, כי בעלי אומר אותו כל הזמן.”
באותם ימים צעירים, כל אזכור של המילה ‘בעל’ הקפיץ אצלי את חיישני הרכילות. עם סיפורי זוגיות של אחרים יכולתי לעשות השוואות, לנתח הבדלים ולחייך לעצמי בזחיחות במקרה הצורך.
יכול להיות שגם היום אני כזו, אבל אני כבר לא מודה בזה.
“למה הוא מתכוון?” ביקשתי לוודא.
אם היא היתה מתחמקת או מעבירה נושא, הייתי נסוגה. לא רציתי ללחוץ על נשים כאובות, רק להזכיר להן שאני כאן בשבילן אם הן צריכות עצה או הקשבה.
נכון שרוב החברות שלי היו ותיקות ממני בחיי נישואין, אבל לי היו שנים של התבוננות מהצד וכמה תובנות רעננות שהן אולי שכחו.
“הוא מתכוון בדיוק לזה,” היא היתה מרירה בגלוי. “אם אני מציעה משהו לגבי השיפוץ שאנחנו מתכננים, הוא מגלגל עיניים ואומר ש’ככה זה נשים’, יותר מעניין אותן הצבע מהפרקטיקה. כשאני שוקלת לעבור עבודה כי הבוסית שלי זוועתית – סיפרתי לך עליה? פעם סיפרתי לו שהיא צעקה עלי לפני כולם שאיחרתי, וכל היום הייתי עם דמעות. אז הוא אומר לי: ‘עזבי אותך, לא צריך לחשוב על כל שטות שהבוסית אומרת. תדפדפי הלאה, מי היא בכלל? מה הקטע לבכות בגלל בוסיות?’ בקיצור, כשרציתי לעזוב את העבודה הוא לא הבין מה עובר עלי, ‘מי מפסיד משכורת בגלל בוסית עם קול חזק?’ הוא אומר לי.””
“אויש…” מלמלתי.
“כן, זה מעצבן. הוא לא טיפוס שמתייעץ עם אחרים, אבל אם הוא כן צריך עצה הוא תמיד יתקשר לאחים שלו. אפילו בחשבון בנק הוא לא נותן לי לגעת, הוא אומר תמיד ‘נשים זה טוב בשביל לגדל ילדים, לא בשביל להתעסק עם חישובים’.
“אני חושבת שאת חכמה מאד,” אמרתי בכנות. לא יכולתי להטיח בה מה שאני חושבת על בעלה, אבל רציתי שלפחות מישהו אחד יזכיר לה שהיא כן שווה.
אחר כך כנראה עברנו נושא, אבל הלב שלי היה תקוע בתוך הבית שלהם, בהבעה המזלזלת של בעלה ובעלבון השקט של החברה שלי.
“מי עצבן אותך?” דוב יצא מהחדר עם ארגז כלים פתוח ופטיש.
“בעל של חברה שלי.” לא היה לי חשק לבשל או לסדר עכשו. העדפתי ללכת הלוך חזור בבית ולכעוס עליו באוזני בעלי.
דוב הקשיב בדממה כשסיפרתי לו עליהם. העיניים שלו נפערו בהדרגה, מערכות השיניים התחככו זו בזו והשפתיים שלו התכווצו ברוגז גלוי.
“יש לו חוצפה, לבחור הזה!” הפטיש התנופף בידו. “הוא עובד? לא. אז איך הוא מעז להביע דעה על התנהלות מול בוסים? הוא מרוויח? גם לא. אז באיזו זכות הוא לא משתף אותה במה שקורה בחשבון הבנק שהיא מכניסה אליו כסף?”
“טוב, אולי הוא לא סומך עליה בכלל…” הכעס של דוב גרם לי לנסות להבין את הצד השני. לא שחשבתי שהוא יצא זכאי בדין, אבל הסכמתי להעלות את הצד שלו לכמה שניות כדי להיות הוגנת.
“לא סומך עליה? אז למה הוא התחתן איתה? אם הוא עשה טעות כזו, שיתכבד ויישא בתוצאות ולא יעליב את כל הנשים בגלל הטמטום שלו. הוא היה רוצה שאגיד לו ש’ככה זה גברים’? עם טיפש?”
זה היה כמעט כאילו דוב הסתער עם שריון ונשק, העמיד אותי ואת חנה’לה מאחוריו עם כל הנשים, ונופף בפטישו מול הגבר שהעז להעליב אותנו. וזה היה מחמם לב באופן מפתיע, כי דוב לא נהג להתעצבן בדרך כלל.
“הייתי מרים אליו טלפון,” נשף בעלי. “בלי להזדהות אפילו, כטיפש אל טיפש, מטיח בו מה שאני חושב עליו.”
“הייתי רוצה להקשיב לשיחה הזאת,” צחקקתי. “הוא לא יבין מאיפה זה בא לו, בטח ינסה להעביר אותך לצד שלו.”
“שינסה…” חרק דוב. הוא הטיל את הפטיש בארגז וטרק את המכסה.
ואם הייתי חותכת את הסצנה הזאת בלי ה’לפני’ ומציגה אותה לא ערוכה לחברה, האם היא הייתה חושבת שבעלי איש כעסן ושיפוטי?
האם היתה מבינה שהוא זועף עבור הנשים כולן – למען האשה היחידה שלו?
“אתה לא מכיר את כל הנשים בעולם,” הזכרתי לו. “אולי באופן כללי הוא צודק.”
לא שחשבתי ככה, אבל זו היתה הרמה להנחתה. הייתי מודעת לכך שפשוט רציתי שיאמר “מספיק שאני מכיר אותך, ואת לא כזו”.
אבל דוב, הייתי צריכה כבר לדעת, לא היה זקוק למגדל פיקוח כדי להחליט איפה לנחות.
“בשביל להיות נגד גזענות, לא צריך להכיר את כל הגזע,” הוא הניח את הארגז בחבטה על המדף.
“אז אתה אומר שאני לא נשית מהממוצע? שאני לא מייצגת את הכלל?” פתאום הייתי מוכרחה לדעת אם כעס שלו היה בגללי או למען חנה’לה המסכנה.
“את בהחלט לא סטנדרטית,” אישר בעלי.
הבזקתי אליו חיוך. זה באמת היה כל כך קשה?
“אבל אני חושבת שכן חיפשת מישהי עם הרבה רגש, לא?”
דוב התכופף לארגז וחיטט בו. “כן, כנראה.”
“אני חושבת שרצית מישהי קונטרה לאמא שלך,” הרהרתי בקול. “לכן למרות שדיברתי המון זה לא הפריע לך, נכון?”
“זה ממש לא הפריע לי.” הוא עדיין פשפש בין המסמרים, ברכיו נעוצות ברצפה.
“אבל מה חשבת עלי?” נעצתי מבט בראשו המורכן. הכיפה שלו הידרדרה קדימה במורד ראשו לכיוון הפוני הבהיר. “גם אמא שלך היא לא אשה קלאסית, האמת. אם חושבים על זה, אני יותר נשית ממנה, ובכל זאת רצית מישהי הפוכה ממנה, נכון? חשבת שאני שונה ממנה? דוב?”
“חשבתי שאת שונה ממנה, כן.”
הוא לא הסתכל עלי, ובקולו זיהיתי עדיין רמז לכעס הקודם.
אבל כבר לא הייתי בטוחה באיזה צד של השריון אני עומדת.
שני
הפעם אני ביקשתי מאהובי להיפגש.
גם כי הפגישות הבאות היו בגללה. אם לא השיחה הזו איתה, הייתי מורידה מיד אחרי הפגישה השניה. ומאיר, כך התברר, היה זקוק רק לתשובה החיובית שלי כדי להסכים מיד להמשיך.
וגם… הייתי מוכרחה לדבר עם מישהו, עם מישהי שפגשה את מאיר, שפגשה אותי, ושאיכשהו הצליחה לקלוט שיש בי יותר ממה שרואים על פני השטח.
הייתי מוכרחה לדבר. נקודה.
“אני חייבת להיות כנה אתך.” אהובי התנשפה והתיישבה מולי במלון הבוטיק הקטן שבו קבענו להיפגש. “אמא שלך בעיקרון היא ששכרה אותי, אז הודעתי לה שאנחנו נפגשות.”
“והיא ביקשה שתפעילי עלי לחץ אדיר?” חייכתי בעקמימות.
אהובי חייכה בתגובה. “אמרתי לה שאני באה רק כדי להקשיב. לא מבטיחה שאצליח לעשות את זה בשקט – אני חלשה בשתיקות – אבל אשתדל.”
טמנתי לרגע את הפנים בכפות הידיים, ואז הסרתי אותן והבטתי בה. “אני לא יודעת מה לעשות.”
אהובי הנהנה באהדה.
“נפגשתי עם עשרות בחורים, והיו אחדים שהמשכתי אתם לפגישה שלישית. היו לי ספקות בעבר, ברור שכן, אבל בעיקר בגלל הלחץ הסביבתי. אני עצמי בדרך כלל ידעתי מיד שזה לא מתאים לי.”
אהובי נראתה כאילו היא רוצה לומר משהו אבל מתאפקת בכל הכוח.
“והקטע ההזוי? שאני לא יודעת אם אני פשוט השתניתי ואיזו תשוקה פראית להתחתן גורמת לי לאבד את שיקול הדעת, או שבאמת באופן מוזר נפלו עלי ברצף שני בחורים שממש…” בלעתי את הרוק. לא רציתי לומר ‘מוצאים חן בעיני’. זה היה גדול ומשמעותי מדי. וגם לא הייתי בטוחה שזו ההגדרה. “שני בחורים שבגללם אני לא ישנה כמו שצריך.”
“לפעמים זה קורה,” הגיבה אהובי בהרהור. “פגשתי בחורות שמשהו נפתח בהן אחרי בחור אחד שהלהיב אותן, ופתאום בניגוד להיגיון הן הצליחו להרגיש ככה גם כלפי בחורים אחרים.”
“זה לא ככה!” התעקשתי במרי. “הבחור הקודם… זה היה אחרת. ידעתי שהוא מתאים לי, הוא היה בדיוק מה שחיפשתי, מכל הבחינות. ועכשו אני… אוף, זה כל כך מטופש! הוא לא מתאים לי בכלל, הוא הפוך לגמרי מהבחור הקודם, הוא כל מה שאני לא רוצה… ואני פשוט… לא יודעת, לא מסוגלת להוריד.”
“לא מתאים לך?” אהובי פערה את פיה באופן מוגזם. היא השתדלה לפעור את הפה חזק כל כך, כדי שאדע שהיא לגמרי נדהמת. “במה בדיוק הוא לא מתאים לך?”
לא ידעתי אפילו מאיפה להתחיל, וגם אני יכולה לפתוח את הפה עד הסוף, זה לא טיעון אינטליגנטי.
אז במקום זה הצבעתי בכלליות על מה שלבשתי: זק’ט עור ורוד עתיק, חצאית שכבות בלחישת ורוד פסטל, צמד שרשרות עם פרחי פלוקס מיובשים בוורוד פטל.
הרגשתי מטופשת להצביע גם על העגילים הצמודים; פרח פלוקס זעיר יחיד, אבל שיערתי שהיא הבחינה בהם.
“כן, אני רואה,” השיבה אהובי בטון נטול הבעה. “ואת צודקת, אני די בטוחה שהוא לבש מכנסיים שחורים וחולצה לבנה. אז מה?”
“זה לא רק הבגדים…” נאנחתי, מתוסכלת. אולי טעיתי שבחרתי באהובי. היא עשתה רושם חד ומבין עניין, אבל היתה ממוקדת כל כך בשאיפה לחבר ביני לבין מאיר, שהיא התקשתה לקלוט דברים ברורים מאליהם.
“זה פשוט…” נופפתי שוב בידי על עצמי. “הוא כל כך נורמלי, ונעול על כללים, ורוצה רק ללכת בתלם ופוחד משינויים, ואני…”
“ואת מה?” אהובי נענעה בראשה. “גם את יציבה וריאלית עם ראש בריא. מה בדיוק שונה בך חוץ מהבגדים? ועם כל הכבוד, אני לא חושבת שזו סיבה להוריד בחור, רק כי אם הוא היה בחורה, הוא היה כנראה מתלבש בסגנון קלאס אלגנט.”
היא נשמעה קצרת רוח, כאילו התעייפה ממני. כאילו הייתי בעיניה רווקה קריזיונרית עם רעיונות משונים.
כאילו האמינה לאמא שלי.
יכולתי להמשיך להסתובב בערפול סביב הגדרות, להבטיח לה שאני שונה ואחרת ולראות את המבט המתעייף שלה, שמסרב להשתכנע ממני.
יכולתי גם להרים ידיים ולהיפרד בנימוס ובחוסר הסכמה הדדי.
אבל לא רציתי.
אולי כי לאהובי היה אכפת. אולי כי היא מצאה חן בעיני, או כי נמאס לי להסתתר תחת מילים חסרות משמעות.
ואולי כי אמא שלי השתוקקה שאפגוש אותה, אבל שכחה להזהיר אותי להתנהג כמו שצריך.
אבל בעיקר, כי היא הייתה אהובי. אישה שהתלבשה איך שבא לה, שבחרה בעבודה שאף אחד לא היה חושב עליה, ועשתה באופן כללי מה שרצתה בלי לספור את הסביבה. ובדיוק היא חשבה שאני רגילה ונורמלית, ולא עשה רושם שהיא מעריכה את התכונות האלה.
עלה בי דחף שהיא תבין שאני דומה לה לא רק בגלל בחירות האופנה החריגות שלנו, אלא כי גם במהות אני אחרת.
“יש עוד משהו…” אמרתי בשקט. “יש לי איזה סוד. אני לא בדיוק נורמלית כמו שאת חושבת.”
זיהיתי מיד את הרתיעה בעיניה. היא לא ממש זזה פיזית, אבל הרגשתי את הריחוק האוטומטי שלה. אהובי בטח חשבה שזה סוד אפל או בעייתי, ולא רצתה להיות חלק ממנו. מן הסתם לא התחשק לה לקחת על מצפונה את התיק שלי, ולהסתבך אחר כך אם יבררו אצלה עלי.
לא יכולתי לעצור עכשיו. היה מאוחר מדי להתחרט ולשתוק.
“לא סוד כזה,” מיהרתי לומר. אם אגרום לה לחשוב שאני באמת לא נורמלית, זה רק יהיה גרוע יותר. “זה לא משהו רע… זה רק…”
עכשו היא הזדקפה בעניין. “אז מה זה כן?”
למה זה היה קל כל כך?
האם משום שבאהובי היה ניצוץ יוצא דופן?
או כי כבר עשיתי את זה ממש לא מזמן?
ואולי כי הכישלון עם שימי, דחף אותי לרצות לקבל לפחות הצלחה אחת. לפחות קבלה אחת.
רגע אחד הבטתי בה, ואז בתיק שלה, שנח על הרצפה בגון צהוב חלמון טרי. כנראה גם אהובי הבינה שלא הולם להניח תיק כזה מול אנשים.
שילבתי זרועות בהתרסה והנחתי לו לרחף כמה שניות באוויר באוויר, ואז להתיישב ברווח בינינו על השולחן.
העיניים שלה נפערו לגודל כזה, שלא היה הצגה בשום אופן.
כמה פעמים היא פתחה את הפה שוב ושוב כדי להגיד משהו, ואז טרקה אותו חזרה ונענעה בראשה.
“מה…” היא מלמלה לבסוף חלושות ושפשפה את עיניה כאילו בגדו בה. “מה… מה זה היה עכשו?”
“התיק שלך,” הצבעתי בעליצות מזויפת על החמניה הלוהטת התפורה בחזית התיק. קיוויתי שהיא לא שמה לב כמה רועדת האצבע שלי. “הוא היה על הרצפה, והעליתי אותו על השולחן.”
אהובי טלטלה את ראשה כאילו מנסה להעביר את הזיכרון ההזוי למקום הגיוני יותר במוח.
“את לא השתמשת בידיים.” הקול שלה היה מעובה, מוזר.
“נכון,” הודיתי. “לא בידיים.”
אהובי נעמדה בבת אחת. היא אימצה את התיק אליה כאילו פחדה שהזקתי לו, ואחר כך הרחיקה אותו ממנה בקצות האצבעות כאילו המגע הנסתר שלי הגעיל אותה.
אהובי נעמדה בבת אחת. היא אימצה את התיק אליה כאילו פחדה שהזקתי לו, ואחר כך הרחיקה אותו ממנה בקצות האצבעות כאילו המגע הנסתר שלי הגעיל אותה.
“מה עשית?.?” היא גנחה. “מה זה היה? מה… איך??? אני לא… את עובדת עלי???”
הנשימות שלה עלו וירדו, אישוניה היו ענקים וכהים בתוך עיניה הבהירות, ופיה פשוק כאילו עמדה לצרוח. “מי את בכלל?” היא אמרה בקול נמוך כזה, עד שכמעט פספסתי את המילים האלה. “מה את… מה זה הדבר הזה?”
הייתי אני. באותו רגע, הרגשתי אני יותר מאי פעם.
“אני מזיזה חפצים בכוח המחשבה,” הסברתי בפשטות, מאלצת את קולי הרועד להתייצב. “יש אפילו מושג כזה, טלקינזיס.” גל פראי של חרטה עלה בי פתאום כשאמרתי את המילה בה לא השתמשתי מעולם. אולי אם הייתי אומרת אותה לשימי, אולי אם הייתי הופכת את הביצים המעופפות למושג כמעט מדעי מוכר, הוא לא היה בורח..
זה היה נשמע כל כך פשוט כשאמרתי את זה כך, ונראה שגם את אהובי אושש הטון הרגוע שלי. היא מצמצה כמה פעמים, כחכחה, נגעה בזהירות בתיק, ואז לקחה נשימה עמוקה והתיישבה כמה סנטימטרים רחוק יותר ממני.
“זה אמיתי? זה איזה… כוח על כזה? מה זה בדיוק???”
“אני לא יודעת,” הודיתי בכנות. “זו יכולת שגיליתי מתישהו בגיל ארבע עשרה, ומאז אני משכללת אותה. זה סוד,” הוספתי מהר. “אני לא מספרת על זה לאנשים בדרך כלל.”
“זה מטורף…” היא מלמלה שוב ושוב. “זה הזוי זה… אני השתגעתי? אני לא השתגעתי, נכון?”
“את לא.” הבטחתי לה. “את נורמלית מאד, זאת אני שאולי משוגעת.”
2 תגובות
וואו.
חיכיתי שהיא תגלה את זה כבר 🤭
אין פרק היום…:(?