אהובי
הבטחתי לשני לא לגלות.
לא התכוונתי להפר את ההבטחה, אבל גם לא ידעתי איך אני אמורה לקיים אותה.
איך למען השם היא הסתובבה עם הסוד הזה עד שאמא שלה גילתה אותו?
איך אפשר להחזיק משהו כזה בפנים בלי להתפוצץ?
דב הקפיץ ירקות ויצק עליהם רוטב סויה. התקרבתי בכוונה לעזור, אבל הידיים שלי לא הצליחו לעשות כלום.
“מה?” הוא שאל לבסוף כשמספרי העוף החליקו לי בפעם השלישית מהאצבעות.
“היתה לי פגישה נורא מוזרה עם בחורה היום,” פלטתי וזנחתי את העוף והמספריים.
“זאת שרצתה להוריד ורצית לשכנע אותה להמשיך?” הוא הפגין זיכרון מרשים.
“כן, בדיוק. היא סיפרה לי היום משהו על עצמה, אני לא יכולה להגיד מה, אבל זה משהו שהיא לא יכולה לספר לאחרים, וזה לא משהו רע בדיוק. לא רע בכלל, זאת אומרת, היא יכולה לחיות עם זה שנים ובעלה לא יגלה.”
“ואם הוא כן יגלה?” דוב קפץ ישר לעניינים. הוא לא ניסה להוציא ממני מה יכול להיות סוד לא רע ולא טוב, אלא הניח אצבע בלב הבעיה.
“טוב, זאת השאלה הגדולה. היא אומרת שהיא לעולם לא תוכל לספר לו, ולכן היא חייבת להוריד. היא חושבת שהוא טיפוס נורמלי מדי, ולא יתמודד עם המידע הזה.”
לרגע השתעשעתי ברעיון לספר לדוב את האמת. אבל זה היה טיפשי. הוא לעולם לא יאמין לי, הוא יפקפק ויחשוד ויסרב לקבל מציאות דמיונית כזו.
בלי לראות, אין סיכוי שיאמין.
אבל בעצם, גם אם היה רואה, בעלי הספקן היה מתעקש להבין את הטריק מאחורי הכוח של שני.
“ומה את חושבת?” דוב הנמיך את האש והביט בי בעיניים חומות ויציבות.
היה אכפת לו מה אני חושבת. לחוות הדעת שלי היתה משמעות בעיניו. הוא לא רצה להביע עמדה לפני ששמע את הדעה שלי.
ורציתי לשאול אם אני צודקת. אם הוא באמת סומך על ההיגיון שלי, גם במקרה סבוך כזה. אם הוא אכן חושב שאני חכמה מספיק ויכולה לקבל החלטה שקולה. אם הדעה שלי מעניינת אותו כי היא שלי, או כי אני היחידה שנפגשה עם שני.
ורציתי לשאול אם אני צודקת. אם הוא באמת סומך על ההיגיון שלי, גם במקרה סבוך כזה. אם הוא אכן חושב שאני חכמה מספיק ויכולה לקבל החלטה שקולה. אם הדעה שלי מעניינת אותו כי היא שלי, או כי אני היחידה שנפגשה עם שני.
פתחתי את הפה, וסגרתי חזרה.
הוא היה קשוב, הוא רצה לעזור לי, וברגע זה, לבעיה של שני היתה משמעות גדולה יותר, ולא רציתי לוותר על השיחה הזו.
“היא צודקת שהוא נורמלי וחשוב לו ללכת בתלם. ואני בהחלט חושבת שהוא יתקשה מאד להתמודד עם המידע הזה. בקושי אני מעכלת אותו, והראש שלי הרבה יותר פתוח. אבל הוא כל כך מתעניין בה, כל כך משתוקק לדעת מה עובר לה בראש, שאני חושבת שעם כל הקושי, הוא יעדיף לדעת כדי להכיר אותה לעומק.”
פיו של דוב התעקם.
“מה?” דחקתי בו. “אתה לא מסכים?”
“הם בסך הכול נפגשים,” הוא דיבר לאט, מנענע קלות את הסיר, כמו הורה שמתעלם מכך שהתינוק נרדם וממשיך להרגיע את העריסה. “ברור שעכשו מעניין אותו מה היא חושבת. אבל אם הוא היה יודע שהיא מסתירה משהו חריג כזה, אני משער שהוא היה מפסיק להתעניין.”
“היא סיפרה למישהו,” הודיתי. הייתי בהלם כששני שיתפה אותי בסיפור של שימי. ובמידה מסוימת הרגשתי קצת נבגדת. באמת האמנתי שאני הראשונה ששומעת על הסוד שלה.
“והבחור ההוא, שדוקא היה עם ראש פתוח ואומץ, הוריד אותה אחרי הגילוי הזה.”
“נו, אז את רואה,” הוא פרש את כפות ידיו כאילו הסיפור הזה אושש לחלוטין את הטיעון שלו. “אני לא אומר שהיא צריכה להסתיר, כי אם הבחור לא היה רוצה להתחתן אם היה יודע, אז זה לא ממש לא הוגן. אבל שתיקח בחשבון שאם היא תספר שוב, יקרה כנראה אותו הדבר.”
שני
“רק תראי אותך!” התמוגגה אמא. הנחתי שהיא לא מתכוונת לשמלת הקרם עם גימור משולשי החרדל ולחגורת העץ התואמת. “מי היה מאמין שאראה אותך צועדת לפגישה שישית?”
“אני לא…” רציתי להכחיש משהו. שזו פגישה. שזו שישית. שזו אני.
“שום דבר עוד לא בטוח,” מחיתי לבסוף וענדתי את המחרוזת הענקית דמוית המחצלת.
אמא אפילו לא עקמה את אפה לעומתה. “ככה את חושבת?” היא גיחכה בשמחה. “אז תארי לך שהשדכנית התקשרה אלי קודם!”
השרשרת התנדנדה בקצב הנשימות החפוז שלי. “מה היא רצתה???”
“נו, מה את חושבת?” מזמן לא ראיתי את אמא עולצת ככה. “היא אומרת שהבחור לגמרי מוכן לסגור!”
“מה? לא!” הסרתי בחופזה את השרשרת והידיים שלי רעדו בפראות. “מה פתאום? מה הלחץ? מאיפה זה בא לו? אני לא מוכנה! אני לא מוכנה בכלל!”
“תירגעי ותעזבי את המחצלת הזו לנפשה, טוב שהורדת אותה אם את שואלת אותי, שום בחור לא יסגור אתך עם זוועה כזו.”
טוב שלא היה סוגר במחרוזת, ככה יכולתי להשחיל אותה חזרה בשפתיים חשוקות.
“אמא, אני לא מוכנה!”
“אף אחד לא יגרור אותך לחופה בכוח,” גערה אמא והסיטה את הפוני מעיני. “ואם את לא רוצה היום, אז אפשר גם פעם הבאה. השדכנית רק אמרה שהוא מצדו מוכן לסגור. אז תעשי לי טובה ילדה, ואל תהרסי את זה!”
“אני לא רוצה!” הגוף שלי רעד, חרוזי החרדל בקצות החגורה התנועעו בחוסר אונים. “לא תהיה פעם הבאה, תגידי את זה לשדכנית. אני לא אבטל עכשו, אבל אני לא מתכוונת להמשיך.”
“פפפ.” אמא תפסה בזרועותי והעמידה אותי מול המראה. הסטתי את המבט מהבחורה קפוצת השפתיים שעמדה שם. “את מתרגשת, בטח שאת מתרגשת! כל בחורה היתה מתרגשת במקומך. אבל את לא צריכה להשתגע, קחי את עצמך בידיים, את שומעת? להזכיר לך כמה הצעות היו לנו בשנה האחרונה? פחות ממה שאת חושבת. כמה פעמים נפגשת? את יודעת יותר ממני. עם כמה המשכת לפגישה שניה? אולי שלושה. והנה יש לנו בחור מצוין, כולם גומרים עליו את ההלל, לך בעצמך אין מילה רעה להגיד עליו, והוא רוצה להתחתן אתך! ואת מה? רוצה להחריב לעצמך את החיים בכוח? בגלל כבוד עצמי מטופש? כי הבחור רוצה לסגור והפרינססה עוד ‘לא מוכנה’?” אמא סימנה מרכאות באצבעותיה הרזות, והתנשפה אחרי שטף המילים שהטיחה בי. “ואת חושבת שאני אשתף פעולה עם הטרוף הזה ואודיע לשדכנית? אני מודיעה לך כאן ועכשו ילדה, שאני לא אתן לך להרוס לנו את החיים! אם את רוצה להרוס אותם – את מוזמנת לעשות את זה בעצמך. עכשו תמחקי את הפרצוף תשעה באב הזה, שימי את אחד החיוכים שלך, ולכי לפגישה כמו בחורה נורמלית ומאושרת שבחור רוצה לסגור איתה. את שומעת אותי?”
לא מרחתי אף אחד מהחיוכים שלי, אבל כן ניגבתי את העיפרון שנמרח תחת עפעפי, כשדמעות של תסכול וכעס טשטשו את הראייה שלי.
מה בדיוק אמרתי בפגישה החמישית שגרם לו לחשוב שאני מוכנה להתקדם הלאה? נכון, זאת היתה פגישה טובה, צחקנו הרבה ולא היו שתיקות כמעט. אז מה? זאת סיבה להתחתן עם מישהו? הוא לא יודע עלי כלום, הוא קנה רק מה שהסכמתי למכור לו. מאיר עושה רושם שכלי ונבון, אבל מקבל החלטות כמו בחור נלהב בן עשרים. מה בוער לו? מה הקטע להחליט כאן ועכשו? כולה פגישה שישית, בקושי דיברנו חמש עשרה שעות בחודש האחרון. מה הוא כבר יודע עלי שמספיק לו בשביל לרצות אותי בכזה ביטחון?
*
“מתי החתונה של יעל?” התעניין מאיר כשהתיישבנו על ספסל רעוע בקצה הפארק.
“חודש בערך.” שפשפתי את מצחי. “אני אמורה כמובן לזכור את התאריך בעל פה ואולי גם להכין לה טבלת יאוש, אבל אני מדי מסובבת בשביל זה.”
“מצטער,” הוא הגיב אוטומטית, אבל הספקתי לראות חיוך שחמק משפתיו. מן הסתם נחמד לו לדעת שאני אנושית אחרי הכל.
“והיא עדיין באורות? ראובן עוד לא פישל?” הוא קיפל את שרווליו והתמתח, מפשיל את ראשו אל השמים המאדימים.
“בשביל לפשל הוא צריך לומר יותר משלושה משפטים רצוף,” חייכתי. “אז במקום להסתכן הוא משאיר לכלתו את הדיבורים. סתם, לא יפה מצדי. כן, היא עדיין באורות, ועושה רושם שהיא בטוחה שהוא מושלם בשבילה.”
“שמח בשבילו. אני מקווה שגם הוא מבסוט.”
העפתי מבט זריז לעברו. לא עשה רושם שמאיר מוטרד במיוחד לגורל זוג שהוא לא פגש, שהבחורה היתה אמנם קולגה שלי, אבל לא דיברתי עליה יותר מדי. הלב שלי האיץ כשקלטתי שאולי השיחה שעד עכשו היתה קלילה וסתמית, מתחילה לעטות צבע רציני. ושיתכן מאד שמאיר התכוון לצבוע אותה ככה, כשהתחיל לדבר עליהם.
“תקשיב…” התחלתי לומר בלי שמץ איך להמשיך, בדיוק כשמאיר מלמל “אז חשבתי…”
“אתה קודם,” אמרתי ברוחב לב, והוא הניד בראשו בחרדה. “לא, לא, עדיף שאת.”
כנראה היה טעות מצדי לפתוח בנושא שהשתוקקתי נואשות לברוח ממנו, אבל ידעתי שמאיר ייגע בו בשלב מסוים בשיחה, והעדפתי לשלוט בתזמון. אולי אם אבחר את הזמן והפתיח, הוא יאבד חלק מהאומץ והמילים שתכנן. חוץ מזה שלא יכולתי לעמוד בלחץ הזה עוד. הייתי חייבת לסיים עם זה וזהו.
“השדכנית דיברה עם אמא שלי היום לפני הפגישה,” הבטתי גם כן בשמים כשדיברתי, והרגשתי יותר משראיתי שראשו נשמט בבהלה לכיווני.
“היא אמרה שאתה…” טוב. זהו. עם כל הכבוד לאומץ הזמני שלי, לא הייתי מסוגלת להמשיך את המשפט.
מאיר נשך את שפתיו בתקווה שאמשיך, אבל אני שילבתי את זרועותי וחיכיתי.
“לא התכוונתי שזה יצא ככה…” הוא פלט חלושות כשהבין שעכשו תורו. “רציתי את זה יותר… טוב… התכוונתי להבהיר את עצמי, לא שזה יצא כל כך עקום…”
“זה בסדר,” למרות התסכול הגועש שלי, הצלחתי לרחם עליו. “לא קרה כלום. עוד לא אמרת שום דבר מבחינתי. כל מה שרציתי לומר היה שאני עוד לא מוכנה. שזה מוקדם מבחינתי עדיין. מאד מאד מוקדם.”
“אה.” הוא לקח נשימה עמוקה ואצבעותיו השמיעו קנאק זעיר. “טוב, זה בסדר גמור, אין לי שום ציפיות. אני רק רציתי שהיא תדע… שאת תדעי שאני מצדי מוכן, אבל את כמובן לא צריכה להרגיש כמוני.”
“זה לא עניין של הרגשה…” איך יכולתי לומר לו את זה? אפילו אני בעצמי לא הבנתי. גם אהובי לא הצליחה לעזור. נהניתי לדבר אתו. חיכיתי לפגישות האלה. חשבתי עליהן המון. אהבתי את ההקשבה שלו עוד לפני שאהובי הסבה את תשומת לבי אליה, ואחר כך עוד הרבה יותר. ואהבתי להקשיב לו.
אבל זה לא מספיק. לא כשאנחנו שונים כל כך.
“יש דברים שאתה לא יודע עלי,” הלב שלי פעם בכוח כשמצחו התקמט לעומתי. “דברים שלא אמרתי לך. וכל עוד אני לא… אני לא יכולה לקבל החלטה כזו.”
מאיר בלע את רוקו בתנועה מהירה. “איזה סוג דברים?” כמו אהובי, גם הוא התרחק כמה מילימטרים על הספסל. שלא כמו אהובי, הוא נראה מודאג הרבה יותר.
ומסיבה כלשהי, לא רציתי שזה יקרה. לא שוב, באשמתי.
“זו איזושהי בעיה?” הוא לחץ כשהמשכתי לשתוק. “מסוג הדברים שפותחים בסוף, כשכבר אין ברירה?” היה מבט מאשים בעיניו; שגררתי אותו עד כאן, שהנחתי לו לחשוב שהכל אצלי מושלם, כשבעצם הסתרתי סוד אפל שאמור להרוס את חייו. “השדכנית יודעת מזה?”
חשבתי על כל החברות שלי שלא יודעות. על הצוות, הבוסית, הלקוחות. כל עוד אני שומרת את הכוחות שלי לעצמי, למי הם מפריעים בכלל?
“לא.” עניתי בשקט, “אף אחד לא יודע. וזה גם לא אמור להפריע לאף אחד. זה לא מתנגש בשום דבר…” אלא אם כן אני גורמת לו להתנגש כמובן. “זו לא בעיה, בקיצור.” איך אפשר לקרוא בעיה לכשרון שפתר לי כל כך הרבה בעיות בחיים? “פשוט משהו שאני מעדיפה לא לדבר עליו.”
“אז טוב…” הוא הגיב במאמץ. הוא נראה כאילו הוא רוצה מאד להאמין לי. “אז זה בסדר אם ככה, אני מניח.”
בהיתי בו ונאבקתי בסחרחורת שערפלה את ראייתי.
לרגע, לשניה מטופשת אחת, המילים שלו כמעט שכנעו אותי. כי אם לא אכפת לו, אז למה לי צריך להיות אכפת?
אבל ברגע הבא הסחרחורת התבהרה והספקתי לראות את עיניו המכווצות בחרדה, את השיער השחור הסמיך שהוא ערבל ביד אחת ואת המשקפיים שהתכסו באדים.
הוא לא מתאים לי.
בפגישה הרביעית ישבנו ליד הים במקום בחלקת חוף שוממה למדי. כמה שעות קודם, יעלי סיפרה לי שבאחת הפגישות אחרי האירוסין, היא שידלה את חתנה לעשות איתה תחרות ריצה.
“זה לא בשבילו הדברים האלה,” היא צחקקה. “הוא טיפוס עדינון כזה, את יודעת. והוא הסתכל עלי בכזו בהלה כשהצעתי לו! הוא שאל אם חייבים, ומה יקרה אם מישהו יראה, ואם אני ממש רוצה. רציתי לוותר לו, את יודעת? כי באמת לא כזה דחוף לי לרוץ אתו. אבל אז החלטתי שזה מבחן בשבילו כמה אכפת לו ממני. אם הוא מוכן להתאמץ בשבילי אפילו שלא נעים לו, סימן שאני באמת חשובה לו. והוא הסכים בסוף, מה את חושבת? והוא כזה גבוה, שאפילו ניצח אותי!”
החלטתי להציע גם כן למאיר. לא כי רציתי לבחון עד כמה אכפת לו ממני. העדפתי שיהיה אכפת לו קצת פחות, שלא ירצה ככה כשאני עדיין תלויה ומתנדנדת. ולא כי היה דחוף לי לרוץ – הרעיון הזה לא היה עולה בכלל בדעתי אם לא יעלי. אבל היה נחוץ לי מבחן נוסף שיבדוק עד כמה הוא מעז לעשות דברים יוצאי דופן בלי להתעמק ובלי להסתבך.
החלטתי להציע גם כן למאיר. לא כי רציתי לבחון עד כמה אכפת לו ממני. העדפתי שיהיה אכפת לו קצת פחות, שלא ירצה ככה כשאני עדיין תלויה ומתנדנדת. ולא כי היה דחוף לי לרוץ – הרעיון הזה לא היה עולה בכלל בדעתי אם לא יעלי. אבל היה נחוץ לי מבחן נוסף שיבדוק עד כמה הוא מעז לעשות דברים יוצאי דופן בלי להתעמק ובלי להסתבך.
“רוצה לעשות תחרות ריצה?” שאלתי בפשטות.
עיניו נפערו בתדהמה תחת הזגוגיות. “מה? למה?”
“סתם,” משכתי בכתפי כאילו זה משהו שאני עושה כל הזמן עם פגושים. כאילו הרעיון הזה עלה בדעתי העצמאית. “ממילא אין פה כמעט אנשים, ואנחנו יושבים בלי לזוז כבר הרבה זמן.”
“אפשר ללכת,” התפתל מאיר. “למה חייבים לרוץ דוקא? ואם מישהו יגיע בדיוק?”
“אז נזוז כדי לא להתנגש בו,” חייכתי. “ברצינות, מה אכפת לך? זה יכול להיות מרענן.”
“לא יודע…” הוא לא אהב להתנגד לי, אבל את הרעיון שלי אהב עוד פחות. “אני ממש מעדיף שלא, בסדר?”
ואולי הייתי יכולה להתעקש כמו יעלי, אבל לא רציתי. הוא כבר נכשל במבחן. לא הצלחתי לשנות את דעתו, והיה די ברור שהדעה של האנשים שיחלפו על פנינו חשובה לו יותר משלי.
עכשו הוא ישב מולי, רציני ונבוך ולחוץ, ולמרות שאני היא שפתחה בשיחה הזו ראשונה, השתוקקתי לעבור נושא שיעלים את מה שראיתי באישוניו.
“אני לא רוצה ללחוץ,” הוא לחש. “וזה ממש לא אולטימטום, למרות שאולי זה יישמע לך ככה. אני רק רוצה לומר…”
התמקדתי בחרוזי החרדל. לא יכולתי לראות את המבט המיוסר בעיניו.
“שאם את לא חושבת שאי פעם תרצי, שאם נראה לך שזה לא ילך… אז אני מעדיף שתגידי לי עכשו, בסדר? אין לי בעיה להמשיל להפגש, אבל רק אם את מרגישה ש… שזה מוביל לאנשהו.”
בהתחשבות מאירית טיפוסית, הוא לא הניח סימן שאלה בסוף המשפט שלו. אבל זה לא שינה. ידעתי שתורי לענות.
2 תגובות
פרק מושלם! לא רציתי שיגמר. מירי את פשוט טובה בזה כל כך!!
וואו.
איזה סיפור יפה, אני אוהבת אותו.
רק מרגישה צורך לומר לכל הטרום-נפגשות שרוב הבחורים מתנהלים יותר כמו הבחור מהפרקים הראשונים, פחות כמו מאיר או שימי
לא לפתח ציפיות 🙈