אהובי
“קוראים לי גילי.” היא לקחה הפסקה אחרי הווידוי הזה, ורגע ארוך שמעתי רק נשימות מעבר לקו.
“אוקיי, סליחה, אני בסדר עכשו, פשוט קצת קשה לי הטלפון הזה. החברה שהמליצה לי עלייך ממש שכנעה אותי שתוכלי לעזור.”
“אשתדל,” הודיתי בכנות. היא נשמעה כבת ארבעים, אז הנחתי שהיא מחפשת ליווי לבת או לבן שלה.
“תודה. אז מה שקורה זה… אני נפגשת עכשו עם מישהו, והכל ממש טוב ברוך השם.”
“ברוך השם.”
אז זה עוד מקרה של שושנה? מישהי שנפגשת עם מישהו ורק רוצה שאאשר לה שהכל בסדר? לא אהבתי להשתחל לשידוכים באמצע.
“העניין הוא שאני גרושה, הוא זיווג שני אפשר לומר.”
“אה, וואו, מורכב.”
“כן, מאד…” היא התנשמה שוב.
רציתי לראות אותה, לפענח בעצמי את ההפסקות בין המילים.
“הוא אדם באמת מקסים, ממש מה שחיפשתי. הבעל הקודם שלי היה… טוב, הוא לא היה, זה היה עיקר הבעיה. היו לו המון בעיות, והוא היה עסוק כל הזמן בעצמו ובתסבוכים רגשיים. רוב השיחות שלנו היו סביב הצרכים והקשיים שלו, הרגשתי שאני נחנקת, לא היה לי אוויר. התלות הזו היתה יותר מדי בשבילי.”
רציתי לומר לה שהיא לא צריכה להתנצל, לא ביקשתי הסבר למה החיים היו קשים לה מדי. זה בכלל לא היה הנושא. אבל חששתי שכל תגובה כזו תתפרש כהזמנה להתנצלות נוספת. אז רק המהמתי, וזה עודד אותה.
“טוב, זה לא הנושא, לא התכוונתי בכלל לדבר עליו… רק שבאמת מה שהיה חשוב לי בפרק ב’, זה מישהו שיהיה קונטרה. גבר אמיתי שמקבל אחריות, שפותר בעיות, אחד כזה שאוכל להישען עליו שאדע שהוא יכול לעזור, לקבל החלטות נכונות. כן, זה מה שבעיקר היה חשוב לי; גבר יציב שיודע תמיד מה לעשות.”
“טוב, זה לא הנושא, לא התכוונתי בכלל לדבר עליו… רק שבאמת מה שהיה חשוב לי בפרק ב’, זה מישהו שיהיה קונטרה. גבר אמיתי שמקבל אחריות, שפותר בעיות, אחד כזה שאוכל להישען עליו שאדע שהוא יכול לעזור, לקבל החלטות נכונות. כן, זה מה שבעיקר היה חשוב לי; גבר יציב שיודע תמיד מה לעשות.”
“זה מאד חשוב, גבריות היא בעצם התכונה הגברית האידיאלית,” הסכמתי איתה.
“זהו, שהבחור שאני נפגשת אתו הוא בדיוק כזה.”
“זה מהמם,” שמחתי בשבילם.
“כן, זה באמת מדהים, ובעיקרון אם לא הילדים הייתי יכולה להיות לגמרי רגועה.”
“הילדים שלך או שלו?” ניסיתי להבין.
“שלי.”
היה כל כך הרבה חום במילה היחידה הזו. יכולתי להרגיש אותה מחבקת אותם.
“המליצו לי לא לדבר עליהם מיד, כדי שנרגיש איך אנחנו זוג לפני שנבדוק איך אנחנו הורים. אז חיכיתי כמה פגישות ולא הזכרתי אותם, למרות שזה נשמע כל כך דבילי, כי הם קשורים כמעט לכל בחירה שלי בחיים. לו עצמו יש שני ילדים שהוא הזכיר במילים כלליות, אבל זה הגיוני כי הם גדלים בעיקר אצל אשתו לשעבר אז הם לא חלק משמעותי מהחיים שלו. אני הייתי צריכה ממש להתאפק. בסוף, כשהחלטתי שהגיע הזמן לספר עליהם, הוא בקושי התעניין.”
“אולי זה הלחיץ אותו,” הצעתי.
“אין מצב! שום דבר לא מלחיץ את הבן אדם הזה, תאמיני לי.”
“נשמע מלחיץ,” אמרתי בזהירות. לא יודעת למה, אבל בן אדם ששום דבר לא מערער אותו לא נשמע לי אנושי.
“כן, ממש הלחיץ אותי שהוא לא התייחס אליהם בכלל. זו הבעיה שלי בעצם, את מבינה? לא היה אכפת לו אילו תכונות יש להם, איך הם מתפקדים בלימודים. אפילו חוכמות שהזכרתי גרמו לו לחיוך קטן ולא יותר.”
“אני מבינה שאמרת ששום דבר לא מלחיץ אותו,” התחלתי בהיסוס, “אבל אולי בשבילו עדיין מוקדם מדי לדבר על הילדים שלך. אולי הוא הרגיש שזו המקבילה של פגישה עם ההורים, ולכן הוא לא הצליח להתעניין בהם כמו שצריך.”
“יכול להיות, גם אני חשבתי ככה, לכן המשכתי אתו. כי את מבינה? מה שהכי חשוב לי בעולם הוא שיהיה אבא טוב לילדים. הילדים שלי לא חוו אבהות נורמלית, לא ידעו מה זה שלאבא באמת אכפת מהם. וממש ממש קריטי לי שהם יקבלו את זה הפעם. אז אם הוא לא כזה, אם הוא רק גבר אבל לא אבא, אני לא הולכת לשקול את השידוך הזה בכלל.”
אבל היא כן שקלה את השידוך בינתיים, אחרת לא היתה מתקשרת אלי ומשתפת אותי בפתיחות כזו.
“אז מה שאני רוצה לבקש ממך הוא קצת מוזר…” היא משכה את המילים באטיות.
“אני אוהבת דברים מוזרים,” הבטחתי. “לכן בחרתי בעבודה הזו.”
הרגשתי שהיא מחייכת.
“זהו, שבפגישה האחרונה הוא סוף סוף הראה נכונות לפגוש את הילדים שלי. עד אז הוא לא היה בעניין בכלל והעביר נושא כל פעם שניסיתי. אז בפגישה הקרובה אנחנו אמורים להיפגש איפשהו איתם יחד.”
“מלחיץ…” מלמלתי. הרגשתי שהמילה הזו היא הקונספט בשיחה שלנו.
“מאאד. הבטן שלי כואבת בכל פעם שאני מנסה לתכנן מה יהיה שם. את מבינה? אני אהיה ממוקדת בילדים, לוודא שנוח להם בתקשורת אתו במאמץ לנהל שיחה זורמת בין כולם שאף אחד לא ירגיש אבוד בלהעלות נושאים מעניינים בלהפסיק נושאים מלחיצים…” היא לקחה נשמה סוף סוף, ויכולתי לדמיין אותה עוברת את הפגישה הזו בלי חמצן בכלל.
“אמא’לה,” סיכמתי בכנות.
“בדיוק. ולכן אני צריכה אותך שם אתי. את מבינה? אני חוששת שמרוב שהקשב שלי יתפזר לכל הכיוונים, לא אצליח לבחון איך הוא מולם. אם הוא מתעניין בהם, מנסה לחבב אותם, אם מתחשק לו להכיר אותם, איך הוא מגיב להם…”
“זה מבחן די קשה,” ציינתי. “קחי בחשבון שגם הוא יהיה מוסח כמוך. לא אגיד לחוץ חלילה, אבל לא מרוכז במיוחד. לא הוגן לצפות ממנו כבר לחבב אותם.”
“הם מדהימים…” שוב זיהיתי את הצליל המחבק ההוא. “ואני רק רוצה שינסה, זה הכל. ופשוט חוששת שלא אצליח לקבל שום אינדיקציה. לכן אני צריכה אותך שם אתי, מבינה? שתשבי מהצד ותהיי עוד זוג עיניים שיוכל לעזור לי לשפוט.”
שקלתי להתווכח גם עם המילה ‘לשפוט’. התחלתי לרחם ברצינות על הגבר שלא מתכנן בכלל את המתקפה המשולבת שלנו.
“הוא יסכים שאבוא?” פקפקתי.
“הוא הסכים,” היא נשמעה מלאת הקלה שזה המכשול היחיד שהצבתי. “אמרתי לו שזה ממש חשוב לי כי קשה לי לקבל החלטות, והוא הבין כי דיברתי הרבה על התכונה הזו במהלך הפגישות שלנו. זאת הסיבה שאני כל כך רוצה לסמוך עליו.”
“אז בסדר.” אמרתי את זה בניגוד לשיקול הדעת שלי, ולמרות שהייתי די בטוחה שדוב יחשוב שאני טועה. אבל הפגישה הזו עמדה להיות מרתקת, ורציתי להיות חלק ממנה.
שני
“אני צריכה לחשוב,” פלטתי. כי תשובה מהבטן לא היתה הסגנון שלי, וזה גם לא מה שהוא רצה.
“בטח.” הוא קפץ מיד והתרחק מהספסל שלנו. “אז אני אסתובב קצת. בלי לחץ.”
ראיתי רק את כתפיו כשהתרחק, את הדרך הקמוטה בה החזיקו את צווארו השחוח, ואת הצעדים האיטיים מאד שלו. רגע לפני שנעלם מעיני ראשו פנה לעברי, כאילו קיווה שכבר יראה אותי פוסעת לכיוונו, מעניקה לו תשובה. שמחתי שלא ראית את עיניו מהמרחק הזה, הן לא היו עוזרות לי לחשוב.
בטשתי בנעליים הבהירות בדשא הצהבהב ועצמתי עיניים. לחשוב. לחשוב.
מה אני יודעת על מאיר? הכל, אפשר לומר. הוא טיפוס גלוי, לא מדבר הרבה על עצמו, אבל אין לו שום בעיה לחשוף רגשות או לבטים.
החברים שלו פרגנו עליו בלי הכרה. הר”מים הבטיחו שהוא כשרון אדיר ויש לו מידות. אמא העריצה אותו מרחוק. אהובי טענה שמעולם לא פגשה מישהו שיודע להקשיב ככה.
ואני… טוב. ידעתי מה אני, זאת בדיוק היתה הבעיה. למרות מה שחשבתי, למרות כל הסימנים והמבחנים שנכשל בהם, עדיין לא הייתי מסוגלת להוריד אותו. זה אומר משהו, לא?
הוא לא היה שימי. לא בתגובות, לא בתסיסה ולא בסגנון החשיבה. שימי שקיבל בפשטות כזו כל רעיון יוצא דופן, שאימץ בזרועותיו כל הצעה הזויה של מישהו אחר. שהקשיב לי כמו ילד נלהב כשתיארתי את גבולות הכוח שלי, ורצה לדעת כל פרט עליו.
האם יש לי סיכוי למצוא עוד אחד כמוהו? עם פתיחות ומקוריות כאלה? עם הנאה גלויה כזו מכל דבר שונה ואחר?
אמא תגיד בצדק שזה חלומות באספמיה. שאני לא זכאית ליותר משני נסים בשנה, בפרט אם אני מזלזלת בהם ככה.
מאיר לעולם לא יגיב כמו שימי.
התכווצתי מלדמיין את התגובה הראשונית שלו אם אמלמל משהו בעניין. הוא יסבול רק מעצם המחשבה שאני חריגה עד כדי כך.
ולא משנה כמה הוא משתוקק לגלות את הסודות שלי, זה רק משום שהמוח שלו לא מצליח לייצר רעיונות מופרעים מספיק, מה הם יכולים להיות.
נעמדתי בבת אחת.
לא יכולה.
הוא אף פעם לא יקבל אותי באמת. הפער הזה תמיד יעמוד בינינו, וילך ויחריף ככל שהוא ייחשף לחלקים נוספים של הכישרון שלי.
אני צריכה ללכת אחריו ולומר לו את זה.
שימי היה…
צנחתי חזרה על הספסל.
שימי הוריד אותי. לא חשוב כמה אקזוטית ומסעירה הייתי בעיניו בפגישה ההיא, זה לא הספיק. או היה יותר מדי.
ואם אפילו הוא לא קיבל אותי, איך אני יכולה לחלום על מישהו אחר שכן יקבל? מישהו שלא יידע לרצות אותי כמו מאיר, אבל ירצה יותר משימי?
טוב לי אתו. לא יכולתי להכחיש את העובדה הברורה הזו. גם עכשו, אפילו עכשו, רציתי לשטוח בפניו מה עובר לי בראש, כדי לראות את ההבעה המרוכזת ששקועה רק בי.
ואם לעולם לא אספר לו, נוכל להמשיך להיות זוג נורמלי ושמח בלי בעיות.
זה כל מה שאני צריכה לקבל על עצמי: פשוט לשתוק.
אמא שונאת את הכוח שלי, שימי לא הצליח לעמוד בו. אבא סבל ממנו. אהובי… טוב, לאהובי יש תיק חלמונים ושמלת חציל, היא לא דוגמא.
אני צריכה פשוט לעכל את הרעיון שהאיש שאמור להיות הכי קרוב אלי לא יידע עלי הכל.
וזה לא כל כך קשה, יש מאחורי הרבה שנים של תרגול וניסיון.
ברגליים רועדות נעמדתי שוב והלכתי לחפש אותו.
הוא עמד מול האגם המלאכותי והשקיף עליו בזרועות שלובות.
“מאיר?”
הוא זינק, וגם הלב שלי היטלטל בתגובה. זאת היתה הפעם הראשונה שקראתי בשם שלו.
המשקפיים החליקו מאפו, ומאיר תפס אותם ביד אחת כאילו הפריעו לו לראות אותי.
בלעדיהם, התקוה העזה בעיניו הכהות היתה יותר מדי בשבילי. לרגע אחד שקלתי לסגת שוב לספסל שלי.
“חשבתי,” אמרתי בקול קטן.
הוא פלט נשיפה שנשמעה כאילו היתה כלואה בתוכו כל השעה האחרונה.
“מה?” הקול שלו היה צרוד והוא השתעל במבוכה.
אני צריכה לבקש ממנו עוד זמן. עוד הרבה זמן. לעכל, לחשוב, לבדוק עם עצמי אם אני מסוגלת לעשות את זה. לעבד את כל התובנות שהגעתי אליהן להחלטה אחת מזוקקת. להצליח איכשהו לחבר בין שני שרוצה את מאיר לשני שצועקת לי בראש שזו טעות איומה.
אני צריכה לבקש ממנו עוד זמן. עוד הרבה זמן. לעכל, לחשוב, לבדוק עם עצמי אם אני מסוגלת לעשות את זה. לעבד את כל התובנות שהגעתי אליהן להחלטה אחת מזוקקת. להצליח איכשהו לחבר בין שני שרוצה את מאיר לשני שצועקת לי בראש שזו טעות איומה.
בין שני שיודעת שזו תהיה טעות לאבד אותו, לשני שמזכירה לי שלאבד אותו זה רק שאלה של זמן.
השתיקה שלי היתה ארוכה מדי, גרועה יותר מהזמן שנאלץ להעביר בין העצים בהמתנה שאגיד משהו.
אבל העניין הוא ש… הכרתי את עצמי. השכל שלי תמיד היה נוכח ונחוש יותר מהרגש, והוא דואג לרוב לקבל את ההחלטות לפניו.
אם אבקש ממנו זמן לחשוב, עוד פגישות להכיר אותו טוב יותר, מאיר ייתן לי אותן. הוא לא יציב לי אולטימטום, לפחות לא בחודש הקרוב.
אבל ידעתי שהפגישות האלה ייתנו לי עוד עשרה תירוצים לברוח. עוד מכלול סיבות להגיד לא. עוד עשרים שיקולים לצד השני.
ואולי הם יהיו נכונים, אחרי הכל, השכל שלי הוא שיהיה אחראי עליהם.
אבל ברגע זה, חששתי שהם ינצחו.
משום מה, מול העיניים מלאות הציפייה והחשש של מאיר, העדפתי לאבד את הראש מלאבד אותו.
“אני מוכנה.”
עיניו נפערו בחוסר אמון. “מוכנה באמת? עכשו?”
“כן.” אמרה מישהי. לא אני. זאת בשום אופן לא היתה אני. “אני חושבת שכן.”
5 תגובות
איזה כייף והקלה גדולה!
זה ממש לא צפוי והייתי בטוחה שהיא תוריד אותו.
מעניין מה בחיים יוביל אותה כן לספר .. בטוחה שיהיה מעניין
מענין אותי מה הוא מצא בה מנקודת מבטו
אולי כדור שני לבעלי תשובה הוא בכל זאת אוהב קצת ענין ופלפל ולא רק מיינסטרים
לא מצליחה להבין למה היכולת המוזרה הזו תופסת כל כך הרבה מרחב בתודעת הפרופיל שלה.
לכל בנאדם יש שמונים אלף מוזרויות קטנות. אם יש משיכה ונשיאת חן, ואין חסרונות או מאפיינים מהותיים שמסתירים (החלמה מסרטן, גרי צדק) – זה בכלל לא אמור לעלות. זה לא שמסתירים, כמו שזה פשוט אזוטרי. מותר לבן זוג נשוי לגלות שהפרטנר נמנע ממקומות הומי אדם ולכן לא מתאימה לו ברכת כהנים בכותל; או שהוא זייפן או סובלת מפחד קהל; מותר לבעל להווכח שלאשתו סף רגישות גבוה למגע ושכל תוית בגד או תפר מפריעים לה או שהוא אלרגי לחלב או מצחקקת בזמני מבוכה למרות שזה לגמרי לא מצחיק או סובלת משיניים חלשות או חוסר ספיגת ברזל או או בעל יכולת טלפתית גבוהה או ראיה 12:6 או מבין בקריאת שפת גוף או מה שלא יהיה. לא מוצאת שצריך לשתף בכל מוזרות אזוטרית שלא אמורה לשבש את חיי היומיום.
לכן, המרכזיות של היכולת של הזו בשיקולים – ככל שהיא נשמעת בדיונית או הזויה – נשמעת לי לא הגיונית.
אני טועה?
אני טועה?
כאן זה שונה
זה מוזרות על טבעית
מזל טוב!
אמאלהההה
מטורףףף
בדיוק השבוע קיוויתי שתהיה לי את יכולת העל הזאת וניסיתי לאסוף משחקים מהרצפה ולהכניס כלים לכיור בעזרת העיניים אבל זה לא עבד 😉
אז שני תדעי שזה יכול להיות שימושי בתור אמא עייפה עם בית מבולגן