שני
“היא לא עונה?” מאיר חייך אלי באהדה. הוא עצמו כבר סיים שיחה נרגשת עם שני הוריו ועם אחיו הגדול, ואני עדיין חיכיתי שוב ושוב שהיא תענה.
“אולי היא נרדמה,” הוא ניסה ללמד זכות. “בטח אמא שלך בקושי ישנה כל התקופה האחרונה.”
“זאת לא אמא שלי.” מלמלתי ותחבתי את הטלפון לתיק.
“אה, סליחה.” הוא לא שאל למה אני לא מתקשרת אליה, או לכל אחד אחר שכן עשוי לענות לי.
“מוכנה לנסוע עכשו?” הוא כמעט לא הצליח לעמוד במקום אחד, והעיניים שלו זרחו באושר פשוט ומלא.
“לאן?” ידעתי שאני נשמעת כמו אשה אחרי השכבה של חמישה ילדים, אבל לא הצלחתי לגייס אנרגיה מספקת לזייף אושר דומה לשלו.
“לכותל!” הוא חייך ופרש את זרועותיו כאילו רוצה להחזיר חיבוק לעולם. “כמו כל הזוגות!”
אולי הייתי יכולה לשאת את ההצעה שלו, אילו רק היה מסתפק בה, בלי שלוש המילים האחרונות.
“אנחנו במרחק שעה וחצי נסיעה מירושלים,” הזכרתי לו בהיגיון קר. “לא עדיף שנטייל באזור? לכותל אפשר להגיע גם שבוע הבא.”
“אבל זה חלק מהחוויה!” החיוך ההוא סירב להימחק משפתיו. “לסגור ואז לנסוע להתפלל בכותל! לא חבל לוותר על זה? רק תחשבי על התמונות!”
תמונות שלו על רקע הכותל עם חליפה וכובע ועניבה כחולה, ושלי עם שמלה… אוף… בהירה. כמו בחורה שידעה שהיא הולכת לסגור ולבשה שמלה בגוון טרום כלתי מתאים. למה לא יכולתי לבחור משהו בצבע ירוק?
לא יכולתי להתקשר לאמא שלי עכשו. לשמוע את השמחה המתפרצת והגלויה שלה, את הברכות השופעות, את הביטחון המלא שעשיתי את הדבר הנכון. גם כל אחת מהחברות שלי תגיב בדיוק ככה. אהובי היחידה שתבין.
למה אני לא מסוגלת לחייך בקצב דומה לשלו. למה הלב שלי הולך ומאט עם כל טלפון נוסף שהוא עושה. למה השרירים שלי דרוכים וקפוצים. ולמה מעצבן אותי כל כך עד ייאוש, שמה שהכי ישמח את ה… אוי לא… את החתן הטרי… יהיה להגיע לכותל כמו כל הזוגות הנורמליים.
למה אני לא מסוגלת לחייך בקצב דומה לשלו. למה הלב שלי הולך ומאט עם כל טלפון נוסף שהוא עושה. למה השרירים שלי דרוכים וקפוצים. ולמה מעצבן אותי כל כך עד ייאוש, שמה שהכי ישמח את ה… אוי לא… את החתן הטרי… יהיה להגיע לכותל כמו כל הזוגות הנורמליים.
היא אולי, בדיוק כמוני, לא תבין למה סגרתי בלי שקיבלתי החלטה מושכלת, אבל לפחות תבין את ההרגשה שלי אחרי שעשיתי את זה. היתה לי תחושה שאהובי היא מסוג הנשים שבניגוד אלי יודעת מה זה לבצע בחירות משמעותיות בלי להתעמק בהן קודם.
מבין שתי הנשים שידעו על הכוח שלי, היא שחשבה שאני צריכה לספר לו. אהובי לא התעקשה על הדעה הזו, אבל נתנה לי להבין שלסגור אתו בלי שידע לא יהיה יפה מצדי. ולכן היא היתה האדם היחיד מלבדי שבמקום לשמוח ידע שעשיתי טעות. הייתי צריכה מישהי כזו עכשו. שתגיד ‘מה עבר עלייך’ במקום מזל טוב עליז ונרגש.
הטלפון שלי צלצל. במחשבה שאהובי חוזרת אלי שלפתי אותו מיד. אמא. לא יכולתי לדחות את השיחה. אמא אף פעם לא מתקשרת אלי באמצע פגישות, מה שאומר שהיא כנראה הספיקה כבר להתעדכן.
“תתביישי לך!” צהלה אמא. “איך זה שאני צריכה לשמוע מקליינמן שהמחותנת התקשרה אליה לעדכן שהבת שלי כלה?”
לא הספקתי למלמל תירוץ, כי אמא הסתערה הלאה: “אני צריכה שתחזרי הביתה דחוף, אני חייבת לחבק אותך הרגע! אוי, אני לא מאמינה… הבת שלי התארסה… עשינו את זה… איזה אושר, איזה נסים!”
מחותנת. כלה. התארסה. משקל המילים האלה איים להפיל אותי.
מה יהיה קל יותר? להמשיך לטייל עם מאיר החתן המאושר שלי, או לחזור הביתה וליפול בזרועות אמא עטורת הניצחון?
“אמא שלי ממש רוצה שאחזור,” חייכתי בביישנות כשסיימתי את השיחה, כמו בת יחידה לאמא שתלטנית מדי. “היא חייבת לחבק אותי.”
“אז נחזור!” הסכים מאיר מיד. “מגיע לה, היא חיכתה לזה מספיק.”
עלינו על אוטובוס לכיוון התחנה המרכזית. אני בהיתי בחלון ומאיר שתק, כנראה מאושר מכדי לדבר.
“את בסדר?” הוא שאל פתאום.
מתחתי חיוך ענק שנראה כנראה מפלצתי כשהגיח ככה בפתאומיות. “בסדר גמור!”
“אני רק עכשיו קולט…” הוא מלמל וכבר לא נראה כמו חתן שרוצה לקפוץ על טרמפולינה, “שבכלל לא תכננת לסגור כשהגעת לפגישה הזו.”
בהיתי בו רגע, ונדהמתי מהתקוה שהתיישבה בחוצפה על לבי. הוא כזה נחמד וטקטי, יותר מדי נחמד אפילו. אולי הוא יעניק לי הזדמנות לחשוב שוב. יבקש מההורים שלו בשיחת טלפון מהירה לא לפרסם את הסגירה שלנו, וישהה אותה עוד קצת.
יתן לי הזדמנות להתחרט.
“דברים קורים בלי תכנון…” פלטתי במעורפל.
“אני יודע…” הוא חייך בהקלה, כאילו גם הוא חשב שאנצל את ההזדמנות לסגת. “אבל לא אצלך.”
הוא היה נחמד, הוא היה טקטי, הוא רצה באמת שיהיה לי טוב.
אבל צריך להיות קדוש כדי לקחת את הסיכון שאברח ולעולם לא אחזור יותר.
הסתכלתי עלינו רגע מהצד; אנשים זרים היו עלולים לחשוב שאנחנו זוג מאורס.
הם היו יכולים בקלות לפספס שיושב כאן באמת חתן, אבל לצדו מישהי שפשוט לא חשבה עד הסוף על ההשלכות.
.
אהובי
מיכאל, הפגוש של גילי, מצא לנו פינה מושלמת בפארק ש’אף אחד לא מגיע אליה בשעות הצהריים’.
לשבת בחום השמש בצהריים לא היה הבילוי האהוב עלי, אבל זאת היתה עבודה, ומיכאל הניח בצדק שבערב הפארק יהיה מלא באנשים.
בפינה ההיא היה שולחן פיקניק עם ספסלים במעגל שיספיקו להם ולארבעת ילדיה.
“אני חוזרת משם ממש עכשו,” התנשפה גילי בטלפון ערב קודם, “הלכתי לבדוק שיש לך מקום לשבת קרוב, אבל לא מדי קרוב. אז יש שם ספסל נהדר צבוע בתכלת שממוקם בטווח שמיעה – בדקתי עם הבכור שלי, הוא דיבר ואני הייתי על הספסל. אז זה ממש מצוין, המקום שמיכאל מצא, אם את מגיעה לפנינו, פשוט תתמקמי על הספסל ותחכי לנו.”
*
“אני יוצאת עכשו,” עדכנתי את דוב בטלפון. “אם לא אחזור עד הערב, תחפש את השלולית שלי בפארק.”
“תמרחי קרם הגנה,” המליץ בעלי בתבונה. “ותחלקי גם לילדים, הם לא אשמים שהאבא העתידי שלהם אוהב שמש.”
דוב תיעב שהות ממושכת בשמש, והוא הצליח להדביק גם אותי בהתנגדות אליה. לפני שנים הוא קנה לי כובע רחב שוליים ומכוער, בעיקר כדי לבדוק אם אעז לחבוש אותו. עשיתי את זה כמה פעמים, אבל רק כשהלכנו יחד, אז הוא התחרט מהר מאד על המבחן הזה.
“אני אחבוש את הכובע,” הבטחתי. “במחשבה שניה, אולי אתחיל לחבוש אותו קבוע גם במלונות סגורים. צריך איזו תלבושת שתייחד אותי.”
דוב גיחך ואיחל לי הצלחה.
לא חבשתי את הכובע, כי חששתי שהוא יסתיר לי חלק משדה הראייה, והייתי אמורה להיות העיניים הנוספות של גילי.
היה חם. לא חום מוגזם שמבטל פגישות או משאיר אנשים בבית, אלא חום שרק גורם להם להתחרט מאד שלא עשו את זה.
מחיתי את מצחי תוך כדי הליכה, חציתי את הפארק אל אזור עצי המחט וחיפשתי שולחן פיקניק זהה לתיאור.
מצאתי קודם את הספסל התכול. הוא היה נראה נוח למדי, עם משענת חלקה שמכבדת גבים, והייתי מתיישבת עליו בשמחה אם לא שמישהו תפס אותו.
הגבר שישב בקצה, החזיק מחשב נייד על ברכיו, קימט את מצחו נגד השמש והקליד בעצבנות.
קיוויתי שהוא יגלה בקרוב שהרבה יותר קל לעבוד במקום סגור. בינתיים, אחרי היסוס ממושך, התיישבתי בקצה השני.
הנחתי שהוא היה עסוק מכדי לשים לב אלי, אבל אחרי דקה שמעתי אותו משתעל בנימוס.
“סליחה שאני מפריע, אבל המקום הזה תפוס.”
נאבקתי באינסטינקט שלי לקום מיד ולהתנצל. אנחנו כבר לא בבית ספר, לא תופסים מקומות לחברים שעוד לא הגיעו.
אילו הייתי הולכת משם, גילי ומיכאל היו חייבים לחפש מקום אחר שיכלול גם אותי, ולא הגיע להם להתרוצץ בפארק ולהזיע.
לא הסתכלתי לעברו, אז כעבור רגע הוא אמר בקול מאומץ: “אני מצטער, אבל יש לי פגישה כאן עוד מעט, וחשוב לנו לשבת בדיוק כאן.”
אההההה….
“גם אני מוזמנת,” הודיתי בחיוך קל, “אבל לפי התכנית אתה אמור לשבת שם,” סימנתי באצבעי על ספסל הפיקניק העגול והשולחן שהיה בו המון מקום לטאבלט.
אם הוא הופתע, הוא הצליח להסתיר את זה. “אה כן,” הוא גירד בראשו, “היא אמרה משהו כזה באמת.”
מיכאל נעמד בקלילות, סגר את המחשב ופנה לעבר המקום המתוכנן. “אז את – ” הוא הצביע עלי כמו שופט חמור במגרש כדורגל, “תהיי על הספסל.”
קולות של ילדים התפרצו מהשביל, ורגע אחר כך היתה שם גילי, נמוכה, מתנשפת וחמודה עם תיק טיולים על גבה, וארבעה ילדים בגיל חמש עד שלוש עשרה כיתרו אותה במגננה.
מיכאל נעמד על רגליו ובירך אותם. עיניה של גילי שוטטו סביב, וכשזיהתה אותי על הספסל הכחול, היתה הקלה בעיניה הגדולות.
הנפתי את ידי לסמן שהכל בשליטה.
“אז מה שלומכם?” מיכאל הניח בזהירות את המחשב בצד. “בבקשה, אל תגעו בו, הוא ממש חשוב לי.”
הם נראו מבוהלים, והילדה בת החמש הסיגה את כף ידה רחוק ממנו ככל האפשר.
“הייתי חייב לעבוד קצת,” הוא הסביר לגילי. היא ערכה בינתיים בקבוקי שתייה קלה וצלחות על השולחן. “סיפרתי לך שהבוס שלי יוצא לחופש, נכון? אז כל העבודה נופלת עלי, ככה זה. אל תוציאי את הבקבוקים עדיין, הם סתם יתחממו.”
“הייתי חייב לעבוד קצת,” הוא הסביר לגילי. היא ערכה בינתיים בקבוקי שתייה קלה וצלחות על השולחן. “סיפרתי לך שהבוס שלי יוצא לחופש, נכון? אז כל העבודה נופלת עלי, ככה זה. אל תוציאי את הבקבוקים עדיין, הם סתם יתחממו.”
“צודק.” היא הכניסה אותם חזרה לתיק ורק הצלחות הריקות התנודדו על השולחן.
“בהודעת החופשה שהוא השאיר במייל, החצוף הזה רשם את כתובת המייל שלי, כדי שכולם ידעו לפנות אלי, עכשו את מבינה מה זה אומר?”
“שכולם יטרידו אותך?” הסיקה גילי.
“עזבי את זה! עכשו בסדר, הוא בחופשה ואני קיבלתי על עצמי חלק מהמשימות שלו. אבל אנשים לא זוכרים תאריכים, ובסוף גם כשהוא יחזור הם ימשיכו לשלוח אלי מיילים. אז מה אני אמור לעשות?”
“אתה יכול להעביר לו את המיילים שקשורים אליו…” הציעה גילי בהיגיון.
“רואים שאת לא מבינה איך זה עובד. אני לא בוס שלו, אני לא מעביר לו מטלות. אם שולחים אלי משהו אני חייב להגדיל ראש ולנסות לטפל בזה בלי לערב אותו בכל שטות. אמרתי שלא כדאי להוציא את השתייה.”
הקריאה הופנתה אל בן השבע. הילד הרחיק ממנו את הבקבוק בהבעה אשמה.
“הוא צמא,” סנגרה עליו אמא שלו. “רוצה לשתות, חמוד?”
“למה שלא ישתה מים?” תהה מיכאל. “גם בבית הם שותים שתייה מתוקה, או רק כי זה טיול?”
“אנחנו אוהבים רק שתייה מתוקה,” טענה בת העשר שצפתה עד עכשו בקדרות בנעשה בשולחן. “רק רק שתייה מתוקה.”
בתגובה להתרסה שלה הנהנו כל הילדים בהסכמה, והבכור הוציא בהחלטיות כוס חד־פעמית ומזג לעצמו תות־בננה.
חייכתי אליהם מהספסל בהערכה.
הטלפון שלי רטט. שני. אוף. רציתי לענות לה. ידעתי שהשידוך מתקדם ושהיא החליטה להשהות בינתיים את ההחלטה לגבי הסוד שלה. תמכתי במחשבה הזו, בעיקר כי לא היה לי שום רעיון חלופי. אבל גילי היתה הלקוחה שלי עכשו, אז באנחת השלמה דחיתי את השיחה.
7 תגובות
סליחה מכולם
מעתיקה את התגובה שלי משבוע שעבר. מבקשת את דעתכם. תודה
*
לא מצליחה להבין למה היכולת המוזרה הזו תופסת כל כך הרבה מרחב בתודעת הפרופיל שלה.
לכל בנאדם יש שמונים אלף מוזרויות קטנות. אם יש משיכה ונשיאת חן, ואין חסרונות או מאפיינים מהותיים שמסתירים (החלמה מסרטן, גרי צדק) – זה בכלל לא אמור לעלות. זה לא שמסתירים, כמו שזה פשוט אזוטרי. מותר לבן זוג נשוי לגלות שהפרטנר נמנע ממקומות הומי אדם ולכן לא מתאימה לו ברכת כהנים בכותל; או שהוא זייפן או סובלת מפחד קהל; מותר לבעל להווכח שלאשתו סף רגישות גבוה למגע ושכל תוית בגד או תפר מפריעים לה או שהוא אלרגי לחלב או מצחקקת בזמני מבוכה למרות שזה לגמרי לא מצחיק או סובלת משיניים חלשות או חוסר ספיגת ברזל או או בעל יכולת טלפתית גבוהה או ראיה 12:6 או מבין בקריאת שפת גוף או מה שלא יהיה. לא מוצאת שצריך לשתף בכל מוזרות אזוטרית שלא אמורה לשבש את חיי היומיום.
למי שחושב שהיכולת של שני היא שונה כי היא על טבעית… ולכן מה?… כל אחד בטוח שהשריטה שלו היא יחידה בדור. למה כל מה שלא שמענו עליו הוא על טבעי? אולי אנשים רבים אחרים מסתירים אותה?
לכן, המרכזיות של היכולת של הזו בשיקולים – ככל שהיא נשמעת בדיונית או הזויה – נשמעת לי לא הגיונית.
נא דעתכם, תודה!
דעתי בנושא שהחוויה של הבנאדם יותר משמעותית מהדבר בעצמו,
שני חווה את עצמה כאדם מיוחד ואחר, וחשה שכל עוד לא יודעים עליה את הדבר המסוים הזה- חלק מהותי בה לא מוכר למאיר.
וזה לא משנה מבחינה אוביקטיבית אם זה באמת ביג אישיו או לא,
זה בכלל לא הנקודה.
מסכימה לגמרי.
ולבנות בית על יסודות של הסתרה זה לבנות בית עקום מהשורש וחבל מאוד.
לא רק הסתרה, גם פזיזות…
לא ככה מקבלים החלטה משנת חיים
תודה על ההארה
שאלה מעולה.
לדעתי, היא נותנת ליכולת הזאת להיות כל מה שמגדיר אותה: שונה, אחרת. אאוטסיידרית.
וכל מה שמתקרב לרגיל ופופולרי מערער לה את עצמה.
פרק מאלף!
תודה על הסיפור המתוק הזה.
אוהבת את הקלילות בה את מספרת סיפור אחר ומורכב!