אהובי
“אני חושבת שבוסים לא רוצים שתעמיס על עצמך יותר מדי,” הניחה גילי בהיסוס, “כי אז כשאתה קורס הם מי שצריכים למצוא ממלא מקום. בעסק שלי, בערבי חגים, אני עונה לטלפונים בדיוק כמו המזכירה, כי חשוב לי שהיא תחזיק מעמד.”
“בעסק שלך את מוכרת פרחים,” חייך מיכאל בסלחנות. “עם כל הכבוד, אי אפשר להשוות. ואם יש לך רק עובדת אחת, אז את לא ממש בוסית. תאמיני לי, זה שקיבלתי קידום פעמיים בחמש שנים, זה רק כי אני יודע את כל הדרכים להתנהל מול בוסים אמיתיים.”
גילי מלמלה משהו שנשמע כמו ‘שוזרת פרחים’, אבל הוא לא שמע, כי תשומת לבו היתה מופנית עכשו לילדים.
גילי עקבה בדריכות אחרי מבטו, ככל הנראה מחפשת שם חיבה והערצה לילדים שלה. חבל שהיא לא הסתכלה עלי, אני חשבתי שהם מקסימים ונבונים ובעלי אינטואיציה חדה.
הם התגבשו לקואליציה צפופה בחצי השני של הספסל המעגלי, ושתו בשקיקה קולה ותות בננה, כאילו הם התחייבו להצליח בהתערבות.
“חמודים,” הוא הבזיק אליהם חיוך. “נראים חכמים ועצמאיים.”
הילדים הזדקפו באופן עצמאי.
“אני מיכאל, אתם בטח יודעים,” הוא הצביע על עצמו ברפרוף. “איך קוראים לכם?”
אחד אחד הם הציגו את עצמם, ומיכאל הנהן והתעניין גם לגילם ולמוסד בו הם לומדים.
אחר כך הוא חייך אליהם שוב; היה לו חיוך יפה ובוטח, ופנה חזרה אל אימם.
“גם בבית הם ככה?” הוא זקף את גבותיו המרשימות לעבר הבקבוקים.
“הם תמיד מקסימים,” הבטיחה גילי בגאוות אם. “אבל כמובן שבבית הם לא עד כדי כך שקטים.”
“אני משער שלא,” הגיב מיכאל, “עם כל כמויות הסוכר שהם שותים. את יודעת שסוכר חוץ מההשפעה המסוכנת לטווח הארוך משפיע גם לטווח הקצר על הקשב וההתנהגות?”
גילי התנצלה שבבית הם שותים כמעט רק מים, ואחרי שהבקבוקים חזרו לתיקים מיכאל היה פנוי לספר שוב על העבודה שלו.
מתברר שהיו לא מעט תקלות במחלקה שמיכאל עבד בה, רובן באשמת המזכירות, הלוגיסטיקה ומחלקת הכספים שלא ידעו מימינם ומשמאלם. היה להם נס שבדיוק מיכאל היה שם, ועוד קיבל קידום פעמיים, כי כך היה לו ניסיון מספק לפתור את כל הבלגנים שהם עשו.
מתברר שהיו לא מעט תקלות במחלקה שמיכאל עבד בה, רובן באשמת המזכירות, הלוגיסטיקה ומחלקת הכספים שלא ידעו מימינם ומשמאלם. היה להם נס שבדיוק מיכאל היה שם, ועוד קיבל קידום פעמיים, כי כך היה לו ניסיון מספק לפתור את כל הבלגנים שהם עשו.
הוא לא נלחץ מכלום, למרות שפעמים רבות כמעט התעצבן, אבל הטכניקה היא לתעד כל דבר ולא להסתפק בהבטחות, וככה כולם חייבים לקבל אחריות ולטפל במצב. כמובן, אם הוא נמצא באזור לומר להם מה לעשות.
קיוויתי שהבוס יודע שבלי הסגן שלו, כבר מזמן היתה פורצת שריפה במפעל ואף אחד לא היה חושב על הרעיון להזמין כיבוי אש.
חמקתי מהספסל על רקע אנקדוטה נוספת מהחיים במפעל (“הספק כבר הודיע שהוא לא עובד אתנו יותר, אבל אני לא נבהלתי, לקחתי אותו הצדה והבהרתי לו ש…”)
הרגשתי את עיניה של גילי עוקבות אחרי. שלחתי אליה חיוך מתנצל ונופפתי בטלפון שלי, כאילו יש לי שיחה שלא סובלת דיחוי.
והתרחקתי מטווח שמיעה.
היה רק אדם אחד שאתו יכולתי להתייעץ, שיצליח לקבל החלטה במהירות, מתוך שיקול דעת אובייקטיבי ובלי לערב את הרגש.
הרגש שלי היה מעורב כל כך, עד שהוא השתוקק לאסוף גרגרי חול ולהעיף אותן בתמימות על ראשו של הסמנכ”ל.
האינטואיציה שלי לא טעתה. אבל ידעתי היטב שהפזיזות עלולה לגרום לי לומר משהו שאצטער עליו. שאם לא אתאפק, בסוף הפגישה ארוץ לגילי ואומר לה בדיוק מה שעובר לי בראש.
הייתי חייבת לבדוק לפני כן שגם השכל הישר חושב כמוני.
ודוב ירגיש כמוני, לא היה לי ספק. אנשים מסוגו של מיכאל עשו לו גרדת. לא מזמן הוא חזר עצבני מהעבודה וסיפר שפגש מישהו שדיבר כל כך הרבה על עצמו, עד שהיה נראה שאם העולם לא יתמקד בו לרגע, העולם יצטרך להשלים פערים אחר כך.
“הוא הגיע לקנות בפיקס?” שאלתי אז, ודוב מלמל ‘משהו כזה’. אחר כך, כאילו הרגיש צורך לדייק את הדמות, הוא הוסיף: “לא ממש לקנות. הוא לא יבזבז זמן על נסיונות לתקן כשאפשר לקנות חדש.”
הוא היה בדיוק האיש להתייעץ אתו עכשו.
אחרי שני צלילי חיוג מילא קולו הנמוך את אוזני.
“כבר סיימת?”
“עוד לא.” כרכתי את זרועי הפנויה סביב שרשרת הנדנדה והדפתי את עצמי קדימה ואחורה. “תקשיב, אני לא יודעת מה לעשות.”
אני יכולה לדבר בקצב אוטוסטרדה כשאף אחד לא עוצר אותי, ודוב היה אחד האנשים הספורים שהצליחו לפענח את הדיבור המהיר שלי בלי לקמט את המצח.
בשתי דקות הצלחתי לצייר מולו את דמותו של מיכאל, את צורת התגובות ואת הגבות שלו. הוא הקשיב בדממה עד שהיה בטוח שסיימתי.
“מה היא מצאה בו?” תהה בעלי.
“הוא קונטרה של הקודם,” הסברתי. “ההוא היה תלותי, חלש ובעייתי, והיא חיפשה מישהו חזק שאפשר לסמוך עליו.”
“איך שאני רואה את זה,” הרהר דוב, “שני הגברים האלה די דומים. ההבדל הוא שהקודם בא אליה עם הבעיות שלו, והנוכחי עם הפתרונות שהוא מוצא.”
“אבחנה יפה. אז מה אני עושה עכשו, דוב? היא קראה לי בשביל חוות דעת לגבי הילדים, ובמקום זה אני שופטת את הבן אדם עצמו? חוץ מזה שאי אפשר לומר שהוא לא מתעניין בילדים שלה. הוא בהחלט הקשיב להם כשדיברו, ועשה רושם שאכפת לו מההתנהגות שלהם.”
דוב השמיע צליל שנשמע בין: ‘פחח’ לפפפ’.
“אני משער שכן היו לה ספקות לגבי הבן אדם עצמו,” הוא הגיב לבסוף במילים. “אחרת היא לא היתה מבקשת ממך עזרה. ואני חושב שאת צריכה לומר לה משהו. לא תשובה חד־משמעית, אבל בקווים כלליים, שהיא תבין שאת לא בעד ושהיא צריכה לבדוק שוב.”
“לא בשביל זה בחרתי את העבודה הזו,” פלטתי בייאוש. “אני רוצה לכוון אנשים, לא להרוס להם.”
“בשביל זה היא קראה לך,” אמר בעלי בתקיפות. “היא סומכת עלייך.”
ואז, כשכבר חשבתי שניתק, הוא הוסיף בשקט: “בצדק.”
כשחזרתי לאזור הפיקניק, נראה שהפגישה התחילה להתפזר. הילדים כבר עמדו, מיכאל בדיוק סיים נאום וגילי הנהנה.
היא שלחה אלי חיוך מהיר, וסימנה באצבעותיה שתתקשר.
זה קרה אחרי עשר דקות, ככל הנראה מיכאל נפרד מהם כמעט מיד. אפילו לא הספקתי לאסוף את המחשבות שלי ולחזור לשני. העדפתי להיות אחרי השיחה עם גילי כשאחזור אליה, רק למקרה שהיא זקוקה לשיקול דעת נבון ואחראי.
“מה את חושבת?” גילי נשמעה מותשת, ורציתי לחבק אותה. “לא היתה פגישה טובה כל כך, אני מודה. הילדים היו עצבניים ונאלצתי לחתור לסיום. אבל הצלחת להתרשם, אהובי? הוא כן התעניין בהם לא? וגם התייחס לבריאות שלהם, זה לא אומר שאכפת לו מהם?”
“אני לא יודעת,” עניתי לאט, כופה על עצמי דיבור מחושב ומרשים, “אבל אני חושבת שאת צריכה לפגוש אותו שוב לבד, בלי לדבר על הילדים, אפילו בלי לחשוב עליהם אם את מסוגלת…”
היא פלטה צחוק של ביטול עצמי, וידעתי שהיא לא מסוגלת. “אז בלי לדבר עליהם. רק לבדוק טוב במהלך הפגישה אם הוא מתעניין בך. אם אכפת לו מה שאת חושבת, אם יש לדעה שלך משמעות בעיניו. אם הוא מצליח להקשיב לדברים שאת מספרת בלי לערב את עצמו בעניין. כרגע, כמו שאני רואה את זה… הוא לא עושה רושם כמישהו שמתעניין במיוחד באחרים.”
היא התנשפה ואני התכווצתי. הייתה לי הרגשה שגזלתי מזרועותיה שמיכה חמימה ואהובה והשארתי אותה לבד בקור.
כמה שניות שמעתי רק את הנשימות הכבדות שלה, ורגע אחר כך היא אמרה בקול צרוד: “אבל זה טוב שהוא מערב את עצמו, לא? שהוא מספר על עצמו, שהוא משתף, שיש לו דעות שהוא רוצה לחלוק איתי… זה אומר שהוא רוצה להיות חלק מהעולם שלי, לא?”
“לא,” עניתי לה בכנות. “זה אומר שהוא רוצה שתהיי חלק מהעולם שלו.”
“טוב,” היא אמרה בהכנעה ושוב רציתי לאמץ אותה אל ליבי. “אני אחשוב על זה. אני אבדוק את מה שאמרת. תודה אהובי.”
על הצג שלי היו שש שיחות שלא נענו משני. הסבתי להן רגע את תשומת הלב שלי וחזרתי אל דוב.
הייתי מוכרחה שיידע מה עשה לי הביטחון המלא שלו בי. ה’בצדק’ שפלט בסוף השיחה. העצה שלו שנתנה אמון באינטואיציה שלי, וגם היתה נבונה כשלעצמה. הייתי חייבת שישמע כמה משמעותית ההקשבה שלו, וכמה כוחות נפש נותנת לי השותפות שלו בחיי. הידיעה שיש מישהו חכם שאפשר להתייעץ אתו ואכפת לו ממני.
לא תמיד דוב מסכים עם המהלכים שלי, ולא תמיד הוא מעריך את מה שאני עושה בעבודה. אבל אם ידע כמה חשובה לי התמיכה שלו, אוכל לזכות בה יותר.
“דיברת איתה?” הוא בירר מיד כשענה.
לקחתי נשימה עמוקה לקראת הנאום שתכננתי. “כן, והיא ממש הקשיבה לי, ואתה שומע, דוב, אני חייבת שתדע שהתגובה שלך היתה בשבילי ממש…”
“מצטער,” הקול שלו היה קטוע ואנשים דיברו לידו. “אני באמצע עבודה, העיקר שהסתדרת. יום טוב.”
בהיתי בטלפון הדומם, נאנחתי וחזרתי לשני.
שני
עמדנו לעלות לשני אוטובוסים שונים ומאיר נשאר לעמוד לצדי כדי לעכב את הפרידה.
“אפשר את הטלפון שלך?” הוא ביקש בביישנות. “אכניס שם את המספר שלי, כדי שנוכל לפטר את השדכנית…”
הפה שלי נפתח אוטומטית כדי לומר ‘לא’. זה המספר שלי, וברגע זה רציתי יותר מכל להשאיר אותו ברשותי. מאיר בחן את פניי, ואני סכרתי חזרה את שפתיי ופלטתי מתוכן צחקוק מאולץ.
הבדיחה הזו לא הצחיקה אותי. לא היה אכפת לי להחזיר את השדכנית לתפקיד. הרעיון שמאיר יהיה במרחק שיחת טלפון מדי רגע בחיי בחודשים הקרובים, גרם לי להתכווץ מאימה.
הוא היה כל כך שמח ושלם, הדבר היחיד שהעיב על אושרו היו התגובות הפושרות שלי, שלא הצלחתי להתגבר עליהן. איך אשרוד את התקופה הקרובה עם חיוכים מזויפים? עם מחמאות שאולי יהיו כנות, אבל לא ארגיש צורך לחלק? עם הפחד הקר הזה שאהיה חייבת להחביא – שעשיתי טעות נוראית, כזו שאי אפשר לתקן בלי לזרוע טעויות נוספות?
הגשתי לו את הטלפון באחד מהחיוכים שאצטרך להתאמן עליהם, כשהטלפון רטט פתאום בידו. “אהובי,” הוא הגיש לי אותו חזרה. “אני אלך לשבת על הספסל בינתיים.”
“שני!” הקול התוסס והחם שלה מילא את אוזני והשקיט את רעשי הרקע של התחנה המרכזית בשעת אחר צהריים. “מצטערת שסיננתי אותך, הייתי באמצע פגישה. מה קורה? יש פגישה נוספת בקרוב?”
“יש המון…” פלטתי בקול חנוק והיא השמיעה קריאת הפתעה.
“אל תשאלי אותי למה,” ביקשתי במהירות, “אבל איכשהו יצא שסגרנו.”
“שני…” הרחקתי בחופזה את הטלפון הצורח מאוזני. “את רצינית??? אני לא מאמינה! איך זה קרה??? אוף! למה לא הייתי שם! למה אף פעם לא קוראים לי ברגעים הכי שווים! איך זה היה??? איך את??? ורגע, אני בשוק! אני לא מאמינה שסיפרת לו! איך הוא הגיב? אמרתי לך! אמרתי לך שהוא ירצה אותך מה שלא תעש…”
“לא סיפרתי לו,” קטעתי אותה, והלב שלי הלם בזעזוע, מכה על צלעותי בווידוי שלא אמרתי. “הוא בערך אמר שלא אכפת לו מה הסודות שלי כל עוד הם לא מזיקים לו. אז איכשהו סגרנו.”
מהפה שלי זה נשמע כאילו מאיר אילץ אותי להתארס אתו. כאילו העמיד אותי במצב לא נעים עד שנכנעתי. אבל זה לא היה נכון, ולא הוגן שככה אהובי תחשוב. אני הלכתי אליו. אני אמרתי שאני מוכנה. ואני אצטרך להתמודד לנצח עם השקרים שלי ועם איש שעלול לגלות אותם.
“וואו,” מלמלה אהובי, והייתי נותנת הרבה כדי לדעת מה היא באמת חושבת. שאני פזיזה? שמאיר נפל? שמתישהו, ברגע שאשכח לעמוד על המשמר, אני אפול?
חיפשתי בעיני את מאיר. הוא ישב בקצה ספסל, ועקב בדריכות אחרי משהו. הסטתי את מבטי כדי לראות אחרי מה. ילד קטן הרים מבט מבועת אל בלון הליום בצורת דובי זוהר שהלך והתרחק ממנו אל תקרת המבנה הגבוה. מאיר עשה תנועה בידו כאילו רצה למשוך חזרה את הבלון אל הילד, אבל אף בן אנוש לא היה יכול לעשות את זה.
חיפשתי בעיני את מאיר. הוא ישב בקצה ספסל, ועקב בדריכות אחרי משהו. הסטתי את מבטי כדי לראות אחרי מה. ילד קטן הרים מבט מבועת אל בלון הליום בצורת דובי זוהר שהלך והתרחק ממנו אל תקרת המבנה הגבוה. מאיר עשה תנועה בידו כאילו רצה למשוך חזרה את הבלון אל הילד, אבל אף בן אנוש לא היה יכול לעשות את זה.
“ככה זה!” זעפה אמא שלו, אשה בשיער שחור קצרצר. “אמרתי לך שלא כדאי לקנות או לא אמרתי? אפילו עד הבית זה לא החזיק!”
הילד התרומם על קצות סנדליו, נואש להראות לאמו שהיא טועה.
מאיר עיקם את פיו בצער. הבעה הרגעית הזו עשתה לי משהו.
נעצתי מבט בבלון, הוא התנועע בהכנעה, ואז צלל כל הדרך אל כף ידו של הילד. הוא נראה המום.
“כנראה בלון דפוק,” הטיחה בו אמו ומשכה אותו אחריה. “תוך רגע נגמר לו כל האוויר.”
מאיר הסתובב אלי, קלט שאני צופה באותו סצנה כמוהו, וחייך אלי בשמחה פשוטה.
חייכתי חזרה בלי לחשוב.
“יהיה בסדר בעזרת השם,” הבטיחה אהובי באוזני. האם היא דיברה כבר קודם ולא הקשבתי? “יהיה לך טוב אתו שני, אני מבטיחה לך. הוא בדיוק האיש שאת צריכה. כל כך מצא חן בעיני איך שהוא מקשיב, ואכפת לו…”
שנינו צפינו בילד המקפץ בעקבות אמו עם הבלון הנחוש להשתחרר כדי לנקום בי.
אהובי לא היתה שם, היא לא חוותה את הרגע המשותף שמאיר התחיל ואני סיימתי.
אולי משום כך היא לא הבינה למה מיהרתי להיפרד ממנה ולהצטרף אל הארוס שלי.
3 תגובות
ואוווווו
שלושה זוגות לפרק אחד – – –
וכל זוג מתמודד באופן שונה כל כך. וזה יפה, ואמיתי, ועצוב ושמח וריאליסטי ועוצמתי.
תענוג!
או שהסיפור מתכנס לקראת סיום (לא! בבקשה, לא!), או שהסופרת פשוט בזבזה פה חומר מעולה לכמה פרקים ארוכים.
המשפט האחרון
איזה טויסט!
איזה כתיבה מרטיטה
ממש
אפילו משפטים רציונלים ושכליים מעלים בי דמעות
את פשוט סופרת מיוחדת
ואיך את מתארת את הקשר בין אהובי לדוב, כל כך רחוק אבל בעצם קרוב ומורכב