שני
יש לי סטארט אפ: להפסיק לקבוע פגישות בשעות עגולות.
כמעט תמיד הבחורים מגיעים בסופו של דבר בשמונה ושמונה דקות, או תשע ועשרה. אם מראש היו קובעים להם בשעה גמישה כזו, היו חוסכים המון התנצלויות והסברים.
רופפתי קצת את הקולר הכסוף על צווארי, ופרק ידי דנדן בעדינות עם הצמידים התואמים. זאת היתה הפשרה עם אמא; השמלה השחורה שלה, האביזרים הכסופים שלי.
עוד כמה דקות יפרוץ רוטנבוים למלון ויחפש אותי. אני אקלוט אותו מיד, למרות שלא זכרתי את השם הפרטי שלו ברגע זה ואני לא אוהבת לפנות אליהם בשם משפחה. בחורים מאחרים תמיד משננים התנצלות חפוזה שתישמע אמינה ושנונה בו זמנית.
שלוש דקות אחר כך, כשכבר תפסתי שולחן צדדי והנחתי עליו את התיק הכסוף שלי, רוטנבוים נחלץ מהדלתות המסתובבות.
הרמתי את ידי לעברו והוא התקרב בהתנשפות קולנית.
הוא מחה את מצחו, החזיק את ידו על לבו וחצה ברגליים כושלות את שתי המדרגות לאזור הישיבה בלובי.
“את… את שני?” הוא מעד על הכיסא מולי והניח בהכרת טובה את הכובע לצדו.
“כן, ערב טוב,” חייכתי אליו.
“א… אני מצטער, באמת מצטער, לא הצלחתי למצוא את המלון א… חבר שלי הסביר לי איפה זה בדיוק אבל הנהג הוריד אותי בטעות ליד מלון אחר ואני… מצטער ממש! חיכית המון זמן?”
הוא נשא אלי עיניים מתחננות תחת משקפיים מהבילים.
“זה בסדר,” החוויתי בידי ברוחב לב על השולחן והכיסאות. “היה נחמד לנשום קצת אוויר אחרי ההתארגנות בבית, וככה גם תפסתי מקום טוב.”
“כן…” הוא העיף מבט סביב על השולחנות המלאים, כאילו רק עכשו קלט שהיה יכול להיות אפילו גרוע יותר.
“אני בדרך כלל לא מאחר,” הוא תופף על כובעו עם השוליים הרחבים מדי, הסיר את משקפיו וכיסה אותם באדים מיותרים נוספים. “אני יודע שזה נורא מעצבן לחכות לבד במלון, ובאמת התחלתי להתארגן ממש מוקדם אבל…”
“זה בסדר, באמת,” אני לא נראית מפחידה, ובאמת לא היה אכפת לי שאיחר. אבל רוטנבוים נראה כאילו חוץ ממלקות שום עונש לא יספק אותו.
“זה בסדר, באמת,” אני לא נראית מפחידה, ובאמת לא היה אכפת לי שאיחר. אבל רוטנבוים נראה כאילו חוץ ממלקות שום עונש לא יספק אותו.
“אז איך…” הוא לקח נשימה עמוקה וניסה להתמקד בי דרך העדשות המטושטשות. “איך היתה הדרך?”
“מצוין, ברוך השם, הגעתי במונית ועבר ממש חלק. הנהג שלי דוקא הכיר את המלון הזה.”
צחקקתי קלות, כדי להבהיר שהטעות של הנהג שלו היא משעשעת בלבד, אבל רוטנבוים התכווץ ומיד הסיר שוב את משקפיו. “אני יודע, מצטער, כנראה אמרתי לו שם לא נכון, וכשהוא שאל אם זה כאן חשבתי שכן אז…”
“זה בסדר,” חזרתי, וקיוויתי שקוצר הרוח שלי כבוש עמוק בקולי הנעים. “אולי אממ… נזמין משהו?” המלצר שוטט בקצה שדה הראייה שלי, ורק חיכה להזמנה. אם רוטנבוים היה מופתע מהחירות שנטלתי לעצמי, הוא לא הראה את זה. היה נחוץ להשאיר את האיחור מאחורינו, אחרת נמשיך לדון בו עד שנמצא מונית חזור.
רוטנבוים הזמין קולה, אני מים.
“מגיע להם כל הכבוד שזה הגיע כל כך מהר,” הוא הצביע בחיוך על הכוס שלו. חייכתי חפוזות, אבל כיון שהוא המשיך לחייך בציפיה, הנחתי שהיתה כאן כוונה נסתרת. “כי בדרך כלל לוקח להם זמן להגיע?” ניסיתי להבין.
“לא,” הוא תופף על שולי הזכוכית. “התכוונתי קולה-כבוד, זה… משחק מילים כזה.”
“אה,” צחקקתי בהבנה ותהיתי אם כל הקודמות הבינו לפני את כפל המשמעות. “קולה הכבוד – זה יפה!”
“כן,” ידו השמאלית שהתקרבה לרגל הצרה של הכוס, רעדה. הרגשתי אסון בדרך, ממש ראיתי אותו מתקרב. השילוב של המשקפיים המהבילים, עיניו ששוטטו הרחק מהמשקה וידו הלא יציבה היו שילוב מסוכן.
לא יכולתי לחשוב מה זה יעולל לביטחון העצמי שלו, אם כתם כהה של קולה הכבוד ילווה את החולצה הלבנה שלו לאורך הפגישה.
‘זה לא קשור אלייך,’ הזכרתי לעצמי בתקיפות. ‘תפסיקי להתמכר לזה בכל הזדמנות. זה לא הזמן, שני.’
אבל זה כן היה קשור אלי. גם אם רוטנבוים היה טיפוס לחוץ באופן כללי, הוא בפאניקה עכשו בעיקר בגללי. והוא לעולם לא יסלח לעצמו אם ייכשל פעם נוספת בפגישה הזו.
יכולתי לעשות את זה ואף אחד לא יידע. לכן הייתי חייבת.
כשכף ידו נדדה בחוסר ריכוז אל הכוס, ראיתי איך היא נוטה בזווית מאיימת שמאלה.
לקחתי נשימה עמוקה, צמצמתי עיניים והתרכזתי ברגל הצרה, ומהצד השני של השולחן ראיתי אותה מתייצבת ונחה בשלום בכף ידו הלחה.
רוטנבוים פלט נשיפה קצרה. “אמאלה! זה כמעט נשפך לי! איזה נס!” הוא לגם ארוכות מהמשקה הקר, מלא הקלה, ועדיין מתנשם קצרות.
הוא הודה למזלו הטוב. לנס שהציל אותו מפדיחה מביכה.
הוא לא ידע שאני המזל הטוב שלו היום.
ושלהבא יצטרך להסתדר בלעדי.
אהובי
“הייתי בפגישה הערב.” נשענתי על הדלפק שלו, וגם האצבעות שלי שיחקו במסמר רווק ועקום.
“אה, יפה! איך היה? בסדר?”
“היה…” לקחתי נשימה עמוקה, והלב שלי התנפח שוב כשרגש הניצחון ההוא הסתחרר בתוכי. “היה מדהים! יותר ממדהים! היה פשוט וואו! אני מרגישה… יואו, אתה לא יודע איך זה היה בשבילי!”
דוב זקף גבה בהירה אחת. “מה קרה? הם סגרו מול העיניים שלך?”
“עוד לא,” הודיתי, קצרת נשימה, “אבל אולי בזכותי הם יעשו את זה בסוף.”
השתתקתי במאמץ. המשאבה שניפחה את הבלון שלי בלמה לרגע, וידעתי שאם לא אמשיך, האוויר יתרוקן בהדרגה. אבל הוא היה חייב לשאול קודם משהו.
“נו, אז איך בזכותך? סימנת לבחור שהוא צריך להזמין שתיה?”
“יותר טוב מזה, התערבתי באמצע הפגישה! פשוט קמתי וניגשתי אליהם!”
הגבה שלו התרוממה שוב, ואצבעותיו נטשו את השטרות הכחולים. “וואו, זה לא קרה לך כבר הרבה זמן. איך הם הגיבו?”
“היו בהלם, אבל לא הייתה לי ברירה. הוא דיבר ודיבר בלי סוף ולא נתן לה לפתוח את הפה, וסיפר סיפורים על כל החברים שלו ועל הפגישות שלהם ולא עצר לשניה לנשום. ואני כזה… לא יודעת, קלטתי שזה לא באמת, ז’תומרת שהוא לא סתם שתלטן ופטפטן אלא יש משהו אחר שמסתתר מאחורי זה.”
“טיפשות?” הציע בעלי.
“פחד משתיקות,” עניתי בתקיפות.
“ומי אמר לך ששתלטנים ופטפטנים לא פוחדים משתיקות?” תהה דוב. הידיים שלו שוב חזרו לספור שטרות.
“הוא לא שתלטן,” התנגדתי. “ופטפטן זה לא תכונה גרועה כל כך, אם הוא ילמד להקשיב לה.”
הוא הרים את עיניו והביט בי. “השאלה היא אם אחרי כל הנאומים שלו תהיה לה בכלל סבלנות להשחיל מילה. לפעמים כל כך מתיש להקשיב לטיפוסים כאלה, שאתה רק רוצה לסיים את השיחה וזהו.”
בהיתי בו, ויללת רפאים שורקנית בין צלעותי, התריעה שהבלון המשווע לאוויר מתרוקן עכשו.
אבל דוב לא שמע אותה.
“אתה מתכוון אלי?” שאלתי בקול רועד.
הוא קימט את מצחו. “אלייך? מה פירוש אלייך?”
“כי גם אני דיברתי המון בפגישות שלנו. ככה הרגשת? שאין לך כוח להשחיל מילה אחרי כל הנאומים שלי?”
“תאמיני לי,” גנח בעלי, “עברו כמה שנים טובות מאז שהייתי בשידוכים. אני בקושי זוכר כמה פעמים נפגשנו, אז שאזכור מה בדיוק הרגשתי?”
“שבע,” עניתי אוטומטית. “ואני זוכרת בדיוק מה הרגשתי בכל פגישה בנפרד.”
“אז בטח את זוכרת גם מה אני הרגשתי,” מלמל דוב.
“לא,” פלטתי. “אין לי שום מושג, כי מעולם לא אמרת לי.”
הוא רק נאנח.
“אתה לא היית שם,” התעקשתי לחזור לסיפור על שמואל ואלישבע, אבל הקול שלי רטט. “היית צריך לראות אותו, איך הוא היה מבוהל כשהשתררה שתיקה, כולו אדום ולחוץ, התנשם כאילו נגמר לו האוויר. אבל ברגע שהוא גילה שגם היא יכולה לעזור לו עם הדיבורים, הוא נרגע לגמרי, והצליח לתת לה את האפשרות לענות.”
במציאות זה היה מורכב יותר, וארוך הרבה יותר. בראש שלי, סיפרתי לו את כל הפרטים הקטנים והארכתי במיוחד בשניה האלמותית ששמואל התעניין בכנות בעבודה של אלישבע. אבל עכשו, מול הגבה הבהירה של בעלי, ושפתיו שצרו מספרים במהירות עצומה, נאלצתי לעשות את הדבר הכי שנוא עלי, ולמסור תקציר חיוור וחסר ערך.
“אז אתה מבין…” עיניו היו נעוצות במטבעות הקטנות, אז הוא לא היה יכול להביט בי. ידעתי כמה ריכוז דורשת ספירת קופה, ודוב היה רציני ואחראי.
“פשוט עשיתי מה שהייתי חייבת לעשות, ועזרתי להם לתקשר בצורה נורמלית, ככה שהשיחה נכנסה למסלול טבעי, ומכאן – השם יודע מה יקרה. אני בכל אופן הרגשתי מדהים ממש. כמעט רקדתי כשיצאתי החוצה. זאת הרגשה כזאת טובה!”
“פשוט עשיתי מה שהייתי חייבת לעשות, ועזרתי להם לתקשר בצורה נורמלית, ככה שהשיחה נכנסה למסלול טבעי, ומכאן – השם יודע מה יקרה. אני בכל אופן הרגשתי מדהים ממש. כמעט רקדתי כשיצאתי החוצה. זאת הרגשה כזאת טובה!”
דוב סימן משהו על דף ולא אמר כלום.
“אתה לא חושב שזה מדהים?” ביררתי נואשות. הגב שלי נרכן לגמרי על הדלפק ואצבעותי התעללו במסמר שדוב שיחרר.
“שגרמת להם לדבר?”
“כן!” פלטתי בהקלה. “כי בלעדי אלישבע כמעט בטוח היתה מורידה!” נשכתי את שפתי בחרטה מיד אחר כך. כבר בתחילת העבודה שלי, עוד לפני שהגעתי פיזית לפגישות, קיבלתי על עצמי לא להזכיר אף פעם שמות, גם לא פרטיים. אבל אם היה מישהו שהיה ניתן לשגות לידו מדי פעם באתיקה, זה היה דוב.
הייתי בספק אם הוא שמע בכלל את השם שהזכרתי.
“ולמה זה היה רע?” תהה דוב.
“כי…” זה היה כל כך ברור אז, ליד דלתות המלון, והצחוק של אלישבע הקיף את הניצחון שלי בעיגול זוהר ובטוח.
“כי הגיעה לו הזדמנות, הרגשתי את זה.”
הוא שתק, אבל לפחות לא חזר לספירה.
“אז מה אתה חושב?” לחשתי.
“אני חושב שאולי היה עדיף להניח להם וזהו. לתת לה לקלוט מה הוא באמת, במקום לגרום להם לתקשר בכוח.”
האם פעם היה שם בלון? הייתי כמעט בטוחה שרק דמיינתי אותו.
פעמון צלצל, ועיניו של דוב התרוממו בהקלה מעל ראשי.
“לקוחות,” הוא אמר בענייניות והזדקף כדי לקבל אותם. זאת היתה שעת הסגירה, הוא כבר ספר קופה, הוא היה אמור לומר להם שיבואו מחר.
“הגיעו אנשים,” הוא חזר בשקט והביט בי. האצבעות שלי שיחררו את המסמר העקום, ואני זזתי באטיות ופיניתי לשני הצעירים את המקום ליד הדלפק.
“ערב טוב, במה אפשר לעזור?”
ציפיתי בו רגע מהנהן ומרוכז בהם לחלוטין, ואז הנפתי יד מיותרת לשלום, ויצאתי בשקט מהחנות.
3 תגובות
לא הבנתי, יש לה כוחות על?
וואו
כתיבה מרתקת וקולחת, וסיפור שמקבל עומק ועניין משבוע לשבוע
מוצאת את עצמי מחכה לו ממש
תודה!
כוחות קסם סוג “מתילדה”?
אם כן זה יהיה טוויסט מרענן בעלילה.
הצלחת לתפוס אותי. ממתינה לפרק הבא.
🙂