לא מזיז לי – פרק ל”א

אהובי

פעם חברה שאלה אותי אם אני מגיעה לחתונות של כל הזוגות שהתארסו בזכותי.

אמרתי לה שלרוב אין לי מושג מי התארס, ובטח לא אם זה היה בזכותי.

ההתערבות שלי היא בדרך כלל די מינורית, בשלבים הראשונים והמעורערים של ההכרות, וקשה לדעת אם היא זו שהביאה בסוף לוורט המיוחל.

אבל על שני לא היה לי ספק שזה קרה בגללי.

לא התיימרתי לומר ‘בזכותי’, כי השיחות העגמומיות איתה בתקופת האירוסין לא תרמו לביטחון העצמי שלי. לא היתה לה מילה רעה אחת לומר על החתן שלה, אבל היא גם לא היתה מסוגלת לומר מילים טובות. איכשהו כל שיחה אתי התחילה במילים ‘אהובי, אני חושבת שעשיתי טעות’.

רק הידיעה שהיא בוודאות עיוורת וטועה סייעה לי להחזיק מעמד ולא לפרוש בהדר.

“מצטערת שאני משגעת אותך,” היא התנצלה בתחילת אחת השיחות שלנו, ועוד לפני שהספקתי למחות, היא המשיכה: “נראה לי שאני מרגישה אתך בנוח כי שתינו אאוטסיידריות כאלה.”

כמעט פרצתי בצחוק. אין לי מושג למה שני מרגישה אתי בנוח, ואני משערת שזה קשור לכך שסיפרה לי את הסוד שלה ואני לא ברחתי. אבל משעשע שהיא רואה את עצמה אאוטסיידרית. היא אחד האנשים היציבים והנורמליים שהכרתי.

לא שטרחתי להעמיד אותה על טעותה.

והיום היא מתחתנת, ולא היה ספק לשתינו שאני אהיה שם.

לא שוחחתי אתה מאז הפגישה האחרונה עם מאיר, ושבועיים הם המון זמן לכלה מטורללת למחצה. קיוויתי שהמרחק עשה לשני רק טוב.

שהמרחק ממנו נתן לה את הפרספקטיבה שהיא כה זקוקה לה.

שני

“תלכי לישון,” המליצה אמא. היא עצמה כבר עטתה את מסכת הטיסות הכהה שלה, שעוזרת לה להירדם בזמני חרום. “ממילא בטח תתעוררי לפנות בוקר ולא תירדמי אחר כך, אני זוכרת איך זה. ומחר את צריכה עיניים יפות וגדולות, לא קטנות ואדומות!”

“המאפרת תדאג לזה,” חייכתי. 

“פחחח!” רטנה אמא. דמיינתי את עיניה מתכווצות בעצבנות תחת המסכה. “שיהיה ברור שאני לא אתן לה לשים לי כחול על העין כאילו הלכתי מכות, ובכל מקרה ברגע שהיא עוזבת אני ארחץ את כל החומרים הדביקים האלה מהפרצוף.”
“את לא חייבת להתאפר,” הזכרתי לה, אבל אמא מלמלה משהו שנשמע כמו ‘אמא של כלה, איזו צורה יש לזה!’ נשקה לי והלכה לחדר.

“פחחח!” רטנה אמא. דמיינתי את עיניה מתכווצות בעצבנות תחת המסכה. “שיהיה ברור שאני לא אתן לה לשים לי כחול על העין כאילו הלכתי מכות, ובכל מקרה ברגע שהיא עוזבת אני ארחץ את כל החומרים הדביקים האלה מהפרצוף.”
“את לא חייבת להתאפר,” הזכרתי לה, אבל אמא מלמלה משהו שנשמע כמו ‘אמא של כלה, איזו צורה יש לזה!’ נשקה לי והלכה לחדר.

התיישבתי על אדן החלון ובהיתי ברחוב המתכנס לקראת הלילה.

מוזר לחשוב שעכשו אני לובשת בגד בית פשוט ודהוי, בפעם האחרונה בשנה הקרובה כנראה, ומחר אתחפש לכלה.

המחשבה האחרונה העבירה בי גל כזה של צמרמורת, שהייתי חייבת לקחת כמה נשימות עמוקות כדי להעביר אותו.

הושטתי יד למגרה ושלפתי את המכתב האחרון של מאיר, שהוא הגיש לי דקה לפני שעליתי לאוטובוס בסוף הפגישה האחרונה.

שמרתי אותו ללילה הזה. היתה לי הרגשה שאזדקק לו.

וגם לא ממש הייתי מסוגלת לקרוא אותו קודם לכן.

לא יכולתי לשכוח את המכתב שקיבלתי ממנו עם הסידור בשבת הראשונה. חלפה בי פעימה של התרגשות כשנטלתי את הדפים, אבל לא הייתי מוכנה לטלטלת הרגשות שהוא יגרום לי.

המילים שלו היו הוא – ובתמהיל מופלא, גם שייכות לבחור אחר, עמוק ושונה.

הוא התבטא ברגש עז כזה שגרם לי סחרחורת. לרגעים היתה לי תחושה שהוא כותב למישהי אחרת, שווה ומיוחדת בהרבה ממני, ורגע אחר כך הלמו המילים הבאות בלבי – מדויקות ונכונות בדיוק לי.

לא הצלחתי להבין אותי כשקראתי אותו. הייתי מישהי אחרת לגמרי, אולי אותה בחורה שהוא התכוון לכתוב לה.

שבועיים אחרי השבת ההיא קבענו להיפגש במתחם אולמות אירועים. לי היתה חתונה של חברה מהעבר, והוא חיתן חבר מהוועד באולם סמוך. שנינו יכולנו להרשות לעצמנו לעזוב מוקדם.

כשהוא הופיע מולי בחליפה, כובע, עניבה שמרנית וזקן מסודר, הגרון שלי נחנק ממשהו שלא היה בשום אופן התרגשות.

הוא נראה כל כך… רגיל, כל כך לא קשור אלי, שפתאום לא הצלחתי להבין מה אני עושה אתו. מה חשבתי שאעשה לצדו מעכשו והלאה.

הוא ניגש אלי בפסיעות רשמיות, ולרגע תהיתי מה היה מגיב אם הייתי גורמת לכובע שלו לעשות סאלטות באוויר מעל ראשו.

העניין הוא שלא הייתי בטוחה שבארסנל ההבעות שלו יש בכלל הבעה שתתאים לסצנה כזו.

מאיר הבזיק אלי חיוך חפוז, ואני נאבקתי בפעימה המהירה שהוליד החיוך הזה.

הוא לא היה מחייך ככה לו היה יודע. הוא לא היה מביט בי כך אם היה לו מושג.

“את נראית כאילו ממש שמחת להימלט מהאולם,” הוא ציין כשהתחיל לפסוע לצדי.

“כן…” הייתי מופתעת שהוא קלט איך יצאתי. “הכלה דוקא בגילי, אבל כל בנות הדודות שלה ילדות קטנות בנות עשרים, והרגשתי תקועה שם. בעיקר פחדתי שהיא תקרא לי לרקוד אתה באמצע וכולן ימחאו כפיים בחגיגיות.”
מאיר צחק בקול והלב שלי שוב פספס פעימה.

כי הוא הבין כמה זה מביך, אבל צחק בכל זאת, וזו בדיוק התגובה שרציתי.

אבל זה לא משנה, נכון?

כי גם אם הוא מבין אותי, זה רק חלק ממה שאני. החלק שנוח לו לראות. החלקים היחידים שהנחתי לו להכיר.

נאחזתי בכוח בתחושות האלה של הריחוק והחרטה. הם שמרו עלי גם כשהשיחות שלנו נעשו קולחות מדי, והזכירו לי שלא חשוב כמה נחמד לי עכשו, למאיר אין מושג על אופי השוני בינינו.

אבל מול המכתבים שלו לא היתה לי שום הגנה.

הם היו תמצית של מאיר, מלאים בהערצה ובציפיה לחיים משותפים אתי, דוקא אתי, וערערו אותי לגמרי. לא הצלחתי להיאחז בשום דבר כשקראתי אותם.

מעולם בתור רווקה לא דמיינתי רגשות כאלה.

מעולם לא סיפרתי לו מה הם עשו לי.

החזרתי לו במכתבים חביבים ונעימים, מפרגנים ומתוקים, אבל נטולי כל התפרצות רגשית.

ידעתי שאם רק ארמוז לו על דפיקות הלב שלי, הוא יגביר את מינון המילים וישגע אותי עוד יותר.

המכתבים האלה… הם גרמו לי לשכוח לעמוד על המשמר.

שני,

הוא תמיד התחיל את המכתבים ככה, בלי כינוי חיבה או תוספת. משום מה, הפשטות הקשתה עלי עוד יותר, כי עם הפתיחה הזו לא היתה ללב שלי שום הכנה לקראת השורות הבאות.

אני לא מצליח לדמיין איפה תהיי כשתקראי את המכתב הזה, אבל אני כן יודע שלא אוכל לראות אותך באותו זמן.

זה כל כך מוזר, המחשבה שלא אוכל לפגוש אותך שבועיים, אבל אחריהם תהיה לי אפשרות לראות אותך מתי שרק נרצה.

אם תרצי.

אבל זה בעצם העניין, לא?

את תרצי?

לא ככה דמיינתי את המכתב האחרון הזה, הוא היה אמור להיות השיא של כל המכתבים האחרים, ריכוז של כל הרגשות המשוגעים שלי, שאין לי מושג מה לעשות אתם ולמי לספר עליהם חוץ מלך.

רק שבמקום לשפוך את כל הרגשות שלי כלפייך כמו שהתרגלתי לעשות במכתבים הקודמים, אני מוצא את עצמי תוהה מה עבר לך בראש כשקראת אותם.

זאת לא הפעם הראשונה שאני חושב על זה, אני הרי חושב עלייך כל רגע, וברור שכשאני כותב את עומדת לי מול העיניים, רק ש… אני מניח שפשוט העדפתי להעמיד פנים שתשמחי לקרוא אותם, שתרצי לדעת מה אני מרגיש.

ופתאום, בערך שעתיים לפני הפגישה האחרונה שלנו, כשאפילו לא ארזתי את המתנה שלך עדיין, אני מגלה שאני כבר לא בטוח בכלום.

וזה בסדר, אני לא חייב לדעת הכל, ואף פעם לא הייתי טיפוס עם ביטחון עצמי בשמים… אבל בקשר אלייך, הייתי  רוצה לדעת שאני כן יודע. שאני מכיר אותך כמו שאני מקווה שאת מכירה אותי.

פתאום, במקום לחשוב על הפגישה הקרובה שלנו, אני מגלה שאני חושב על כל הפגישות האחרות.

את בטח יודעת, זה כבר לא סוד, שאני מהפגישה הראשונה החלטתי שאני לא מתכוון לוותר עלייך.

מבחינתי הפגישות הבאות נועדו בעיקר בשבילך. (אם כי כמובן שמחתי בכל הזדמנות לראות אותך.) אני אפילו לא יכול לומר שהיית כל מה שחלמתי, כי באמת לא העזתי לחלום בשביל עצמי הרבה כל כך.

אבל את אחרת, וזה בסדר. אני גאה ביכולת האנליטית שלך, בשיקול הדעת הבוגר והנבון, זה מדהים שיש לי עם מי להתייעץ ולקבל תשובה חכמה ומחושבת. וידעתי מיד שאת לא מקבלת החלטות מהבטן.

כבר כתבתי לך איך הרגשתי כשאמרת לי ‘אני מוכנה’, ואני לא הולך להביך את עצמי ולתאר את זה שוב.

מהרגע הראשון רציתי להיות לצדך תמיד, אבל לפעמים היתה לי הרגשה שאת מעדיפה להיות במקום אחר.

אני אדם אופטימי מטבעי, ולכן הדחקתי את המחשבות האלה. הן היו הרבה פחות משמחות מהמחשבות האחרות.

וכמה דפוק מצדי (עוד מילה שהייתי מוחק אם זו היתה טיוטה) שבדיוק במכתב האחרון אני מזכיר את זה.

אבל זה האחרון לפני שנהיה נשואים ממש, ואני רוצה שתדעי שאני יודע.

לא כדי להביך אותך, אלא כדי להרגיע.

שזה בסדר מצדי גם אם את לא לגמרי בטוחה בעצמך, ואני לא מצפה שתרגישי בדיוק כמוני.

אחרי הכל, יכול להיות שבאמת האצתי בך קצת בפגישה ההיא. אני לא מתחרט על זה, כי אחרת מי יודע מתי היית מסכימה, אבל כן מצטער בשבילך שלא היה לך יותר זמן לחשוב.

ואולי לא ממש אמין שאני ממליץ ככה על עצמי, אבל נראה לי שאנחנו באמת מתאימים כזוג, ואני די בטוח שיום אחד (אולי אפילו אחרי המכתב הזה…) את תדעי שצדקת כשאמרת לי כן.

שני, אני מקווה ומתפלל בשבילנו לחיים טובים ומושלמים יחד. ושנזכה לחיבור אמיתי ועמוק, לקשר חזק ולאושר תמיד.

ועכשו אני באמת חייב לסיים את המכתב הזה ולהתחיל להתארגן ליציאה.

שלך,

מאיר

הנחתי את המכתב על ברכי ונעצתי מבט בחלון. כל מיני זוגות טיילו שם, חלקם נראה שהתחתנו מזמן ואחרים שעוד זוכרים איך היתה ההתחלה.

כמה מתוכם חווים את החיבור האמיתי והעמוק שמאיר מקווה לו?

הוא כתב את המכתב הזה לפני שבועיים, ובטח בכל יום מאז קיווה לקבל מכתב שבו אבהיר את עצמי. שאבטיח שאני מרגישה כמוהו. איך הוא מרגיש עכשו, לילה קודם, כששום מכתב לא הגיע?

הוא כתב את המכתב הזה לפני שבועיים, ובטח בכל יום מאז קיווה לקבל מכתב שבו אבהיר את עצמי. שאבטיח שאני מרגישה כמוהו. איך הוא מרגיש עכשו, לילה קודם, כששום מכתב לא הגיע?

היד שלי פתחה את המגרה ושלפה את פנקס המכתבים שבו השתמשתי עד עכשו. ועט. המכתב עדיין יספיק להגיע אליו, לפחות כמה שעות לפני החתונה הוא ידע ש…

בהיתי בדף הריק. מה רציתי שידע?

שזה לא הוא, אלא אני? שהוא רצה את הבחורה הלא נכונה, ולכן אין טעם להתאבל על העדרי?

שזה כן אני, ואני לא מתחרטת?

שהוא שונה וזה קשה לי, אבל אני מקווה שבעתיד הוא יהיה שונה פחות?

מעכתי את הדף הריק.

לא יכולה לעשות את זה. לא יכולה לתת לו את מה שהוא רוצה. את מה שאני רוצה.

העיניים שלי נעצמו, והשפתיים שלי לחשו תפילה ראשונה לכלה.

שארגיש את החיבור ההוא שמאיר מדבר עליו. שאחווה אותו בדיוק כמוהו. ושהוא יצליח להכיר אותי לעומק. את שני האמיתית, לא את מי שהוא חושב שפגש.

בלעתי את רוקי ופקחתי עיניים כדי לנסח את המילים הבאות לתחינה שלי. רציתי לבקש שלעולם לא אחשוב שאולי היתה אופציה טובה יותר. שלעולם לא אסתכל שוב לאחור.

אבל המילים האלה לא יצאו. במקום זה התפללו ממני החוצה מילים אחרות. שלא הספקתי להקשיב להן בטרם נמלטו החוצה.

אלוקים, שהוא אף פעם לא ילך.

להדפסה