לא מזיז לי – פרק ל”ב

אהובי

כשהיינו צעירים והייתי מגיעה לחנות בהפתעה, אף אחד מאתנו לא היה מופתע.

החנות היתה של שנינו, ככה לפחות הרגשתי. לא רק משום שאני בחרתי את השם ‘פיקס’, אלא כי הייתי שותפה בעיצוב, בתמחור וגם במו”מ עם ספקים בתחילה.

היינו מדברים עליה הרבה, דנים בפרוצדורות מול רשויות המס ומתווכחים על הקונספט שהיא אמורה לשדר.

אבל בשלב מסוים, אולי כשהחנות קיבלה קו וצבע והלקוחות חיפשו רק את דוב, כבר לא מצאתי סיבות להגיע אליה, בפרט כשהעבודה שלי התחילה לשאוב אותי יותר.

אם קפצתי אליה, כמו הערב הזה, המטרה היתה לפגוש את דוב.

עשיתי קניות קרוב לחנות, וכיוון שהתקרבה שעת הסגירה, העדפתי לעזור לו לסגור קופה ולחזור אתו הביתה.

הפעמון הוותיק קידם את פני בצלצול עליז, אבל דוב לא שמע אותו.

גבר כבן שלושים, נמוך ומלא, עמד מול הדלפק ודיבר בתנועות ידיים נסערות. דוב הקשיב לו בריכוז, שאל משהו והנהן בהבנה כשהלקוח ענה.

למרות תנועות הגוף הלחוצות שלו, קולו נשאר נמוך באופן מעצבן.

מה הוא יכול לרצות בפאניקה כזו? להתלונן שאחד המסמרים שלנו דקר אותו?

שום ייעוץ בענייני שיפוץ הבית לא הצדיק את התחושה הנואשת ששידר.

עכשו האיש השתתק, אף שרגלו המשיכה לתופף על הרצפות שהיינו צריכים להחליף מזמן, ואצבעותיו פוקקו זו את זו.

דוב רכן אליו ונאם משהו בביטחון ובשלוה. ככל שדיבר,רפתה רגלו של הלקוח, ובשלב מסוים כף ידו תמכה בסנטרו והוא נראה רגוע יותר, לפחות מהכתפיים.

אולי השמעתי צליל כלשהו כשניסיתי להתקרב ולסקור אותם, כי דוב ראה אותי. הוא השתתק, הזדקף, ומיהר להיפרד מהלקוח. האיש יצא בהבעה מוטרדת ובלי שום שקית ביד. 

אולי השמעתי צליל כלשהו כשניסיתי להתקרב ולסקור אותם, כי דוב ראה אותי. הוא השתתק, הזדקף, ומיהר להיפרד מהלקוח. האיש יצא בהבעה מוטרדת ובלי שום שקית ביד. 

“מה נשמע? עשית קניות?”

הנהנתי, ראשי עדיין תפוס באינטראקציה שהתקשיתי לפענח.

“יפה, מצאת מה שחיפשת?”

“בערך. תגיד, דוב, מה זה היה שם? מי היה האיש הזה? מה הוא רצה ממך?”

“בא לשאול כמה שאלות,” בעלי משך בכתפו.

“בענייני תיקונים? זה לא היה נראה ככה.”

“יש כל מיני תיקונים,” מלמל דוב.

פתחתי את פי כדי להמשיך לשאול, כי זו בשום אופן לא היתה תשובה, אבל דוב פנה בנחרצות לקופה, וידעתי שגם אם אצליח לסחוט ממנו תשובה נוספת, היא בכל מקרה לא תספק אותי. אז בלעתי בכוח את השאלות הבאות וניגשתי לעזור לו.

הוא זמזמם לעצמו כשמנה באצבעות זריזות את השטרות, ושום רמז בפניו לא גילה שהוא יודע כמה קשה לי להתאפק עכשו.

תמיד ידעתי שדוב לא אוהב לספר על עצמו, אבל עד היום מעולם לא חשבתי שיש לו באמת סודות.

שני

היו לי חמש שמלות מהוגנות לשבע ברכות, ורק אחת שאהבתי.

מצאתי אותה בחנות וינטג’ מקסימה ברמת גן, וכשהעיניים שלנו נפגשו, שתינו ידענו.

כשהסרתי אותה בעדינות מהקולב, אני חושבת שזה היה הרגע שהשלמתי באופן מוחלט עם כך שתהיה חתונה. שיהיו שבעי ברכות.

סתם, זה מגוחך כמובן, אבל קשה לי לתאר באופן אחר איך המציאות של השמלה הזו הרגיעה אותי.

אהובי היתה מבינה אותי.

ואולי לא. היא אמנם מעריכה בגדים משוגעים כמוני, אבל לא נקשרת אליהם ככה, ולא ממש אכפת לה להחליף שמלה מטורללת אחת באחרת.

היא היתה ארוכה, ירוקה, גוני יער מתחלפים וגדילים בקצות השרוולים נראו כמו קני סוף עם מגע נוצתי.

והיא התאימה לי באופן מושלם.

היה בה משהו אקזוטי וזר, וכשעמדתי מול המראה הענקית בחנות הקטנה, כשהצמה הצרפתית גולשת על כתפי והגדילים מלטפים את אצבעותי – הייתי אחרת. יכולתי לדמיין שאכן הגעתי מעולם אחר ויש לי יכולות על קסומות, מתנת הפיות.

החנות היתה ריקה מלבד המוכרת שהתעסקה בטלפון. זימנתי אלי את התיק ששכחתי ליד הקולבים, והוא נראה מרוצה לטוס אל זרועות השמלה הירוקות.

                                                                   *

מאיר סידר את הזקן באמבטיה כשאני התאפרתי בחדר.

בשתי חגיגות שבע הברכות הקודמות של בני הדודים, אמא שלי נכחה, כך שבחרתי בשתי השמלות שקנינו יחד.

אבל את השבע ברכות היום מארגנים החברים של מאיר, ואין מי שיוכל לשפוט את השמלה שלי.

היד שלי רפרפה על השרוולים הרכים, חופנת את הגדילים הנוצתיים. התגעגעתי אליה. בשמלה הזו אני לא איראה סתם כלה שגרתית בפאה מסורקת מדי.

“אנחנו צריכים לצאת עוד מעט.” בעלי המעונב עמד מאחורי במראה. טלטלתי בשביעות רצון את קני הסוף, הגרסה הבוגרת להסתחררות בשמלה מתנפחת.

“אני ממש מוכנה,” הצהרתי והסתובבתי אליו.

הוא קימט את מצחו. “מה את לובשת היום?”
הענקתי לו קידה קלה. “את זה.”

“זה?” הוא נראה מבוהל. “השמלה הזו? הולכים עם כזה דבר?”
“מישהי אחת לפחות הלכה,” הודיתי בעליצות. “מצאתי אותה בחנות יד שניה.”
“ברצינות?” הוא נסוג צעד והסתכל בזעזוע על השמלה שאחרת לבשה לפני. “למה… למה ש… טוב, סליחה, אני לא אומר כלום, אבל חשבתי שהשמלות שלך הן…”

“כל השמלות שלי חדשות,” הרגעתי אותו ורפרפתי באצבעותי על שמלות הערב שקניתי עם אמא. “אבל זאת שמלה שאי אפשר למצוא סתם ככה בחנות רגילה, אתה מבין את זה, נכון?”
מאיר נראה כמו מישהו שמתבונן בחובב ג’וקים הממליץ לו על המחושים האהובים עליו. 

“כן, היא בהחלט… שונה.”

“אז זהו, לכן לקחתי אותה. ומצדי אפשר לצאת כבר אם אתה רוצה. הפאה בסדר?”
עיניו טיילו בחוסר רצון אל הראש שלי. “היא מושלמת. אבל שני… לא כדאי ש… את יודעת, יהיו שם בשבע ברכות כל מיני חברים שלי והנשים שלהם, והם לא ממש…”

“הם ישרדו. ואני בטוחה שהנשים יאהבו את השמלה הזו, אי אפשר לעמוד בפניה.”

“נכון,” הוא הסכים ביובש. “אי אפשר.”

לא מצא חן בעיני איך שהוא הסתכל עליה. איך שהוא הסתכל על קצות הנעליים, כאילו מגיע לו פרס שהוא מסכים ללכת לצדי. היינו זוג טרי, הוא אמור להעריץ כל מה שאני לובשת. 

“כהן, החבר הזה שעושה לי את השבע ברכות, הייתי בן בית אצלו.”

הנהנתי. כבר שמעתי עליו קצת. 

“בעצם אמא שלו הרבנית תעשה לנו את השבע ברכות, ואשתו גם תעזור עם עוד כמה חברים שיצטרפו.”

“אשתו רבנית?” את הפרט הזה לא קלטתי.

“אמא שלו,” הסביר בעלי בסבלנות. היתה לי תחושה שחשוב לו שאבין.

עקפנו משהו לא מזוהה על המדרכה, ואני הרמתי את שולי החצאית כדי שלא תיגע בו. מאיר קפץ את שפתיו. היה נראה לי שהוא היה שמח לו שולי החצאית היו פוגעים בזהו. לא שברור לי למה שירצה שאגיע בשוליים מלוכלכים.

“אמא שלו היתה רבנית שמסרה שיעורים לנשים, אשה מאד מכובדת. הייתי מגיע אליהם לשבתות.”
“והיא מסרה לך שיעורים?”

הוא פלט גיחוך קל. “לא, ברור שלא, היא לא עשתה הרבה בסעודות, בעלה הרב דיבר בעיקר.”

אה. אז היה מעורב כאן גם בעל רב.

והוא מעריץ אותם.

“אני חייב להם הרבה תודה, ועכשו הם גם עושים לי שבע ברכות, אז בכלל.”
“נחזיר להם את החוב מתישהו,” מלמלתי. 

נו באמת, משפחות כאלה רגילות לארח, לא נראה לי שבעלי הרזה הפריע להם כל כך. הוא היה בטח  חלק מהמון בחורים שהגיעו… קטעתי את המחשבה כדי לוודא. “עוד בחורים הגיעו אתך?”
“הרבה.” הוא משך בכתף של הפראק החדש. “היה מקובל בישיבה שלי לבוא אליהם בסעודות לאכול, זה בסדר, זה לא היה משהו חריג.”

הוא התנצל. הוא הדגיש כמה שזה היה מקובל, כדי שלא אחשוב שהוא הומלס מסכן. וזה עצבן אותי, ההבהרה הזו. עצבן שהוא לא מכיר אותי, שנראה לו שדוקא העובדה שהוא היה חלק מחבורה גדולה תרגיע אותי. ועצבן אותי שאני מתעצבנת. אני כלה בשבע ברכות, למה אני אוגפת את בעלי בשאלות ומחפשת סיבות לכעוס עליו?

אבל אולי השמלה היתה אשמה. ומאיר שלא אהב אותה כמוני.

לא הכרתי את עצמי ככה. בימים האחרונים אני מתחרבשת בכעסים מטופשים ובציפיות חסרות היגיון.

“את בסדר?” מאיר סקר אותי מלמעלה.

“כן, למה שלא אהיה בסדר?”

“סתם, את נראית קצת…”

“אני לחוצה,” הודיתי. “שבע ברכות ראשון בלי אמא שלי.”

מאיר צחק בקול, וגל של הקלה שטף אותי. 

כי הוא ידע. כי אחרי חודשי ההכרות שלנו, לא הייתי צריכה להסביר את המשפט הזה. כי בעלי החדש שאמנם לא ידע עלי את הדבר המרכזי בחיי, בכל זאת הכיר את אמא שלי, וידע איך אני מרגישה בחברתה.

לרגע, כשפסענו יחד אל הבית של הרבנית, יכולתי לדמיין בעל אחר; שהיה מביט בי בדאגה ושואל: ‘את רוצה אולי שנבקש מאמא שלך שתגיע להיות אתך?’

התכווצתי. מאיר הביט בי שוב במבט שואל. שלחתי אליו חיוך זוהר ומרגיע.

לבית של הרבנים היה סלון ענק עם ארון ספרים עצי ועקום ומכובד.

“את בוודאי הכלה!” אשה מבוגרת שהיתה בוודאי הרבנית קידמה אותי בלחיצת יד. הספקתי לזהות את העווית הקטנה בשפתיה כשסקרה את השמלה שלי.

“אני כל כך שמחה להכיר אותך!” היא צפתה בי רגע, ואז הרחיקה אותי ממאיר אל המסדרון.

“מאיר נראה כל כך מאושר ברוך השם! אני מקווה שזה בסדר שאני אומרת לך, אבל הרבנית מוזמנת לשבע ברכות הזה.”

בהיתי בה. “לא את הרבנית…?”
היא צחקה. “ככה החתן שלך הגדיר אותי? טוב, יש כאלה שמכנים אותי רבנית באמת, אבל לא, אני התכוונתי לרבנית של השכונה, אשה מאד מכובדת שהיא חברה טובה שלי. בעלך היה מגיע גם אליהם לפעמים בשבתות.”

“זה טוב,” הנחתי, ותהיתי כמה עוד רבניות אצטרך להכיר הערב.

היא היססה וכף ידה ריחפה מעלי. “אני אומרת את זה כי… אני מקווה שתרגישי בנוח עם הבגד.”

שילבתי את זרועותי והגדילים התחככו במרפקי. “אני בסדר גמור, תודה.”

“זאת לא בעיה בשבילנו…” היא העיפה מבט אחורנית אל הדלת, שדרכה יגיעו עוד מעט אורחות נוספות כולל אורחת הכבוד. “יש לנו כמה שמלות מקסימות של הבת שלי, ואת בטח תרגישי יותר בנוח עם א…”

עם כל דבר אחר, זה מה שהיא לא אמרה.

“זה באמת בסדר מצדם,” אמר פתאום מאיר מאחורי. לא ידעתי באיזה שלב הצטרף לשיחה שלנו. “אני אומר לך שני, הם אנשים מאד נוחים…”

אבל אני לא הייתי נוחה. לא הייתי נוחה בכלל, אחרת הייתי מחייכת בטוב לב והולכת להחליף לשמלה שתשמח את בעלי והמארחים הרבניים שלי.

“אולי גם לך יהיה יותר נעים במשהו יותר…” הוא אמר בקול נמוך. הרמתי את פני אליו וקיוויתי שהעיניים שלי מביעות את ההסתייגות המוחלטת מהרעיון הזה.

משהו יותר נורמלי. זה מה שהוא לא אמר. זה מה שהיא שתקה.

אולי גם מאיר היה מרגיש נוח עם אשה יותר נורמלית. חבל שאין להם כמה כלות מקסימות בארון בשבילו. 

“בטוח שלא תרצי?” הוא לחש, והתחינה בעיניו בלבלה אותי. לא יכולתי לכעוס עליו כשהוא רק ביקש.

אולי כל הדרך לכאן, כשמאיר פטפט על המארחים שלו, הוא ניסה במקביל לשכנע את עצמו שהוא רק לא מבין בבגדים והכל בסדר. אבל עכשו כשראה שגם הרבנית חושבת כמוהו זה הלחיץ אותו.

אולי כל הדרך לכאן, כשמאיר פטפט על המארחים שלו, הוא ניסה במקביל לשכנע את עצמו שהוא רק לא מבין בבגדים והכל בסדר. אבל עכשו כשראה שגם הרבנית חושבת כמוהו זה הלחיץ אותו.

“אין בעיה,” הנדתי בראשי בקלילות. “אני אשמח להחליף.”
“יהיה לך יותר נוח ככה,” הבטיח בעלי.

חשקתי את שפתי. שלפחות יודה בזה, שיאמר יפה תודה שהתחשבתי ברגשות שלו. שלא יעמיד פנים שעשה את זה בשבילי – כאילו גם אני עמוק בפנים רוצה להשתלב ולהיראות רגילה ושגרתית.

“הנה, בואי תראי, יש כאן כמה שמלות מהממות…”

חיכיתי בנימוס שהיא תמצא לי אחת מהן. לא התכוונתי לדפדף בין הקולבים.

“והנה תראי, שמלה ירוקה, כמו שאת אוהבת!”
יצאתי מהחדר לבושה בשמלה מהוגנת בגוון ירוק, שלא היה לו שום קשר לשמלה שהשארתי בשקית בקצה החדר. 

מאיר חייך במבוכה כשראה אותי. “זה בסדר? את אוהבת אותה?”

משכתי בכתפי. לא יכולתי לתת לו יותר מזה.

לא נראיתי כלה. לא היתה לי השמלה הנכונה ולא החיוך הנכון. הייתי… עוד אישה אחת. כמו כל האורחות. אישה שמתאימה למאיר.

עמדנו במסדרון בשתיקה, והנחנו לכל האורחות שהגניבו אלינו מבטים מלאי משמעות, לגבש דעה לגבי הקשר בינינו.

“אויש.” בעלי טפח פתאום על כיס המכנסיים. “איפה הפלאפון שלי?”

כבר הכרתי מספיק את הפלאפון של מאיר כדי להרגיש את המיקום שלו. הוא היה קרוב,  איפשהו במטבח, הוא כנראה התקשר למישהו כשהתלבשתי.

התמקדתי בו, מיששתי במוחי את המיקום המדויק שלו על השיש, ועמדתי להציע למאיר לחפש שם.

אבל למה בעצם?

גל מספק של מרדנות גרם לי לזמן אותו אלי, בדיוק מתחת הרדאר של כל האנשים הלבושים חגיגית שהסתובבו בבית.

התרכזתי בו, דמיינתי אותו מגיע אלי, מהר ככל האפשר…

הפלאפון טס אלי בגובה נמוך, ואם מישהו הסתכל, הוא ראה דבר מה מטושטש ושחור מרחף מול עיניו. 

“הנה הוא,” הנחתי את הפלאפון לצדו.

“וואו, תודה! הוא היה פה כל הזמן?”

משכתי שוב בכתפי. לא יכולתי לתת לו יותר מזה.

להדפסה