אהובי
“מפגישות אי אפשר לדעת כלום,” טענה הבחורה הכהה ותמת המבט שישבה מולי.
במבט ראשון, טעיתי בה לגמרי. אולי גם בגלל השם שלה קיבלתי רושם לא נכון. היתה לה צמה נמוכה וצנועה, פנים צרות ועיניים ענקיות שנראו כמו הים השחור של השלוה.
אבל תוך שתי דקות מתחילת השיחה שלנו הן געשו בגלי מרירות.
“אני רואה את האחיות שלי שנפגשו עם כמה וכמה בחורים, כמה וכמה פגישות, ותכלס לא ידעו עליהם כמעט כלום. ידעו שהוא חכם, אינטלגנטי, נעים שיחה, נחמד – כל מיני הגדרות כלליות שאפשר להבין גם מבירורים. אבל על האופי בעומק? שום דבר!”
“יש אנשים שיותר קל להבין אותם,” התנגדתי. “פגישות הן לא עסק חסר תקווה כמו שאת מתארת אותו.”
“ככה אני מרגישה,” משכה מנוחי בכתפה הדקיקה. “נפגשתי עם כמה בחורים והרגשתי שאני בקושי מכירה אותם גם אחרי שלוש פגישות. לכן החלטתי להשתמש במשחקים.”
“איזה משחקים?” קימטתי את מצחי. תופסת למשל, בהחלט תלמד אותה על כישורי האתלטיקה שלו, ומחבואים על היצירתיות והסבלנות.
“את יודעת…” הניפה מנוחי את ידה בכלליות, “כל המשחקים הזוגיים האלה שהולכים היום.”
“בפגישות???” נדהמתי. “הם הולכים בין זוגות נשואים, מקסימום מאורסים, לא בין פגושים!”
יש לי יותר ניסיון מרוב האנשים במה שהולך בפגישות, לא יכול להיות שפספסתי דבר כזה.
“זה לא מקובל,” הסכימה מנוחי בשלוה ההיא שזיהיתי אצלה בתחילת השיחה, “אבל החלטתי שהרבה יותר משמעותי לדעת עם מי את שוקלת להתחתן מאשר עם מי התחתנת בפועל.”
“זה לא מקובל,” הסכימה מנוחי בשלוה ההיא שזיהיתי אצלה בתחילת השיחה, “אבל החלטתי שהרבה יותר משמעותי לדעת עם מי את שוקלת להתחתן מאשר עם מי התחתנת בפועל.”
עם ההיגיון הזה לא יכולתי להתווכח.
“אז מה את עושה?” הסתקרנתי.
מנוחי לגמה מכוס המים שהגשתי לה, ותלתה בי את עיניה הגדולות והמהורהרות.
“הכנתי משחק זוגי פשוט, בלי יותר מדי קשקושים, אפילו לא במחשב, בכתב היד שלי!”
“ככה שהם יוכלו להתרשם מכתב היד האותנטי שלך,” חייכתי.
“כן!” השתלהבה הבחורה. “הבנת אותי! ידעתי שתביני! חשוב לי שהכל יהיה הכי גלוי לעין בפגישות, שאוכל לדעת כל מה שאפשר, כדי לא לגרור עוד פגישה ועוד אחת, לדבר אתו בעקיפין על המשפחה, ולנחש מנימת הדיבור על אמא שלו שהוא לא מעריך אותה. למה להסיק מסקנות שגויות אם אפשר פשוט לקבל תשובות כנות?”
למה באמת. שאלה מצוינת.
“אז זהו, זה בסך הכל בריסטול גדול עם מסלול הליכה ונקודות עצירה, צריך לזרוק קוביות, להרים קלפים, ולהתקדם הלאה. לא משהו מסובך מדי.”
“את הקלפים הכנת מנייר ממוחזר של היומן שלך?” לא התאפקתי.
“מה? לא, מה הקשר? לא היה לי יומן בכלל. השתמשתי בדפים רגילים, אל תגזימי. את השאלות העתקתי קצת ממשחקים אחרים, והרבה מרעיונות שלי, על נושאים שחשובים לי. כי במשחקים של זוגות נשואים חסרים הרבה נושאים שחשוב לי ללבן בפגישות.”
לרגע עלה בעיני רוחי דימוי של בחור רזה וכהה, שחשבו שהוא יתאים לה בזכות עיניו השלוות ודיבורו האטי, שמחזיק ביד רועדת קלף בכתב ידה של מנוחי, ומתכונן נפשית ללבן אתה את היחסים בינו לבין אחיו הגדולים.
“ואיך זה עובד?” רציתי לדעת.
“הם שיתפו פעולה נהדר!” זהר הים השחור.
הרמתי את גבותי בתהייה מנומסת, אבל מנוחי הנהנה בתוקף. “כן, אני אומרת לך, הם ממש אהבו את זה!”
היא לקחה לגימה גדולה מדי והתחילה להשתעל. התאפקתי לא לטפוח על גבה, שמא הטפיחות שלי יצאו כואבות מדי.
“למשל… הבחור הראשון ששיחקתי אתו…” היא נשענה אחורנית ונזכרה בו בהבעה נוסטלגית. “את לא מבינה איך זה הציל את הפגישה שלנו. השתררו המון שתיקות, וכל רגע פחדתי שהוא יקום וילך כי באמת לא ידעתי לאן זה יכול להתקדם. אבל היתה לי תחושה טובה לגביו וגם שמענו דברים מצוינים בבירורים, אז רציתי לתת צ’אנס. הוצאתי את המשחק מהשקית, והוא מיד רכן קדימה והתעניין. גם החמיא לי שהכנתי וסחבתי והכל. היתה שם שאלה מה הכי פוגע בו, והוא ענה בכנות שקשה לו שהוא נמוך מדי. אז דיברנו קצת על מראה חיצוני, והסברתי לו שהכי חשובה הפנימיות. זה מאד ריגש אותו, שלא אכפת לי מחיצוניות. זהו, אחר כך המשכנו עם עוד שאלות, והיתה ממש שיחה פתוחה ועמוקה, לא האמנתי שאפשר להגיע לכאלה רמות בפגישה ראשונה!”
“השתמשת במשחק בפגישה ראשונה?” פערתי את עיני. “חשבתי שאת מתכוונת לפגישות מתקדמות!”
“ברור שכן,” הטיחה בי מנוחי והמרירות חזרה לאישוניה. “זה מה שאני מנסה להסביר לך, בשביל זה הגעתי לכאן, כי אין לי הזדמנות נוספת מעבר לפגישה ראשונה!”
“הוא הוריד אותך?” שאלתי בשקט.
מנוחי הנהנה בעצב. “הוא וכל האחרים. אני יודעת מה תגידי, כולם אומרים לי את זה; שאפסיק עם המשחקים האלה כי זה מלחיץ בחורים, גם אם בפגישה הם משתפים פעולה. ואולי זה נכון, אבל מה אני יכולה לעשות? איך עוד אני יכולה להגיע לרמת שיתוף כזו, לדעת מה התכונה שהכי היה רוצה לעצמו, ומה הוא לא סובל באנשים, בלי המשחק הזה?”
“מה יקרה אם תשאלי?” הצעתי. “משתררת שתיקה, ואז את פותחת בשיחה על תכונות אופי ושואלת איזו תכונה הוא הכי אוהב באנשים. למה צריך בריסטולים בשביל זה?”
“כי לרוב הם לא יענו,” זעפה מנוחי. “את יודעת איך זה גברים, הם לא חשבו אף פעם על כל השאלות האלה. אין להם שום מודעות עצמית. ימלמלו משהו כמו: ‘שאלה קשה’ או ‘לא חשבתי על זה’ או: ‘שכל, כנראה.’ בשאלות פתוחות לא תשיגי שום דבר, תאמיני לי, ניסיתי.”
“ודוקא הבריסטולים פותחים את חרצובות לשונם?” הקשיתי.
“בריסטול אחד!” תיקנה מנוחי בקפדנות. “וכן, כי הם תחרותיים, וכשמדובר במשחק הם יעשו הכל כדי לקבל ניקוד גבוה. אי אפשר למלמל תשובות כשאתה צריך להתקדם הלאה ולנצח. זה מה שטוב בשיטה הזו.”
“תאמיני לי, יש בחורים שאפילו הניצחון לא יגרום להם לדבר.” הבטחתי לה. מי כמוני יודעת. “אבל יש משהו משותף לכל הבחורים שאת נפגשת אתם, גם אם הם שונים זה מזה.”
מנוחי הביטה בי, מחכה שאמשיך. “את מגלה את התכונות שלהם, את אוספת מידע מה מפריע להם ומה הם אוהבים לעשות, וזה באמת מעניין ומלמד המון. אבל הם כולם, לומדים גם משהו עלייך.”
“מה?” היא שאלה בצרידות.
“שאת תעשי הכל כדי להוציא מהם תשובות, גם אם זה מלחיץ אותם ולא נעים. גם אם הם מסתייגים ולא מעוניינים. מבחינתך, להסיק מסקנות שלמות עליהם, זה גם סוג של ניצחון.”
“זה נכון!” התקוממה מנוחי. “אסור שיהיה לי חשוב לדעת עם מי אני הולכת להתחתן?”
“מותר לך,” הסכמתי. “אבל גם להם מותר להוריד אותך כדי לא לקחת סיכון שהמשחקים האלה ירדפו אותם כל החיים.”
“אני לא…” היא דיברה עכשו, הבחורה שמולי. הסבירה לי במילים רהוטות למה זה זמני, והיא לא מתכוונת כל החיים להמשיך עם זה, וקטנוני לחשוב שכן… לא הצלחתי להקשיב לה. לא לכל מילה בכל אופן.
יכולתי לראות רק לוח מושקע מצופה בלמינציה, קלפים מעוצבים וקוביות משחק מעץ.
ואותי, צעירה ונרגשת, מחכה שדוב יסיים לקרוא את העיתון ויבוא כבר למשחק הראשון שיעזור לי סוף סוף להכיר אותו באמת.
שני
“העוף מצוין!” מאיר התרווח על הכיסא והתמתח. “למה אמרת שאת לא יודעת לבשל?”
“כי לא ידעתי,” ציינתי. “אמא שלי תמיד בישלה, אני רק עזרתי קצת. שיגעו אותה בזבוזים, אפילו כשקילפתי את תפוחי האדמה בסכין היא הזדעקה שזה מוריד חתיכות מהירק. אז לתת לי להסתדר לבד במטבח היא לא הסכימה.”
“בצדק,” אישר בעלי ברצינות. “תראי כמה תבלינים פיזרת על העוף הזה, יכולנו כבר לתת את הגרגרים המיותרים לעניים!”
זה היה רעיון טוב לאכול ארוחה בשרית בערב. מסתבר שיותר ויותר זוגות עושים את זה בימינו, כשהאשה חוזרת אחר הצהריים וקשה לתאם זמן לארוחה זוגית עיקרית.
העוף היה טעים, האורז היה מעולה, ואני הייתי אפופה בסיפוק נינוח ודחף בלתי מובן לחייך לעולם.
מאיר העיף מבט בשעון האקליפטוס שעל פרק ידו ואז החזיר את מבטו אלי.
“יש לי חבר שגיסו ראש כולל, ‘דעת מבינים’, לא יודע אם השם אומר לך משהו, אבל זה כולל ממש שווה, הוא מקבל רק אברכים צעירים טובים.”
“הוא יוכל לעזור לך להתקבל?” רכנתי קדימה בתקוה.
“הוא כבר עשה יותר מזה,” חייך מאיר. “הוא דיבר אתו והמליץ עלי, והראש כולל אמר שאגיע מחר לראיון.”
“זה מדהים!” פתאום רציתי לגרום למזלגות להקיש אלו באלו בברכה. הסתפקתי במחיאת כף של עצמי. “בקושי הספקת להיות אברך מובטל!”
“כן, ברוך השם. העניין הוא המרחק. זה בקצה השני של העיר, צריך להגיע לשם בשני אוטובוסים, או ללכת ממש הרבה, וזו שעה של פקקים. לא יודע, לא בטוח אם כדאי. אני שונא לאחר, אבל להיות תלוי באוטובוסים זה בעיה. וגם להגיע סחוט אחרי הליכה לא מתחשק לי.”
“אתה לא תאחר,” קבעתי בוודאות. “אתה תישאר ער כל הלילה מול השעון אבל לא תאחר. זו לא סיבה לוותר על כולל טוב. חוץ מזה, שאתה יכול להגיע על אופניים.”
“את רצינית? לכולל???”
“אם זה המקום שאליו אתה רוצה להגיע. למה, מה הבעיה? אפשר לקנות יד שניה.”
“זה לא לעניין,” הוא הניע בראשו לשלילה בנחרצות. “לא רואים אברכים שמגיעים לכולל באופניים, לפחות לא לכזה כולל. אני לא מסוגל לעשות את זה, אין מצב.”
“אז תלבש ברדס בדרך,” הצעתי.
מאיר צחק.
“אני רצינית, ממה אתה פוחד? יש אברכים שרוכבים על אופניים, זה לא כזה חריג. והם נוסעים כל כך מהר שאנשים לא מספיקים לחשוב עליהם כלום.”
“זה נכון,” הסכים מאיר. “אבל לא אברכים בסגנון שלי, או לפחות… בסגנון שאני רוצה להיראות.”
הנחתי את המזלג, ממילא אכלתי מספיק.
“אז מה בעצם מפריע לך,” הקשיתי, “העובדה שזה חריג, או שאלו שעושים את זה הם לא כמוך? נניח ש…” היססתי כדי למצוא דוגמא טובה. “נניח שאופניים היו חריגים ברמה של ריקשה, היית מעז?”
“אז מה בעצם מפריע לך,” הקשיתי, “העובדה שזה חריג, או שאלו שעושים את זה הם לא כמוך? נניח ש…” היססתי כדי למצוא דוגמא טובה. “נניח שאופניים היו חריגים ברמה של ריקשה, היית מעז?”
“ומי היה רתום לריקשה?” בירר מאיר.
“אברך אחר עם ברדס,” זרקתי.
“זאת שאלה טובה,” הודה בעלי. “אבל ברור שהייתי מעדיף לנסוע על אופניים ואז ישוו אותי לקבוצה שאני לא שייך אליה, מאשר שלא יהיה למה להשוות אותי בכלל.”
מאיר עדיין נראה נינוח, אבל אני הרגשתי ששארית הסיפוק דולפת ממני.
“כי חריגות מפחידה אותך עד כדי כך?” פלטתי.
מאיר העיף לעברי מבט חטוף, כאילו תהה מה הלחיץ אותי. “חריגות זה אפילו גרוע יותר…” הוא הרהר בקול. “אני עוד איכשהו יכול לדמיין את עצמי מתמודד עם מבטים של אנשים אם אני עושה משהו קצת שונה… אבל להיות חריג באמת… זה מפחיד אותי. זה כאילו… לא יודע, לא אני.”
“גם בדעות זה ככה?” ביררתי בעצבנות. “לפני שאתה מביע דעה אתה מוודא שמישהו כבר השמיע אותה לפניך?”
“האמת?” הוא לא נראה מוטרד מהשאלה שלי, “שאני לא מבין למה אני צריך להמציא ראשון רעיונות. אני יכול לשפוט כל דעה באופן הרבה יותר אובייקטיבי אם קראתי אותה קודם במקום אחר, מאשר אם היא צצה באופן עצמאי במוח שלי.”
חייכתי, לא יכולתי להתאפק.
“זה לא הוגן מצדי מה שאמרתי קודם,” בלעתי את רוקי. “תכלס את הדעות שלך אתה לא מצנזר, הן מאה אחוז שלך, והן תמיד מאד מעניינות.”
“תודה,” הוא חייך בהקלה כאילו הגענו לעמק השווה. כאילו הכל בסדר.
כאילו הפער בינינו זעיר כל כך, עד שרעיון יפה אחד יכול להדביק אותו.
תגובה אחת
תודה רבה
נהנת מאוד מהסיפור ומחכה להמשך