אהובי
אין לי מושג מתי הומצאו המשחקיים הזוגיים ובאיזו שנה הם נעשו לפופולריים כל כך, אבל כשאני הייתי נשואה טריה לא הכרתי אף אחד ששיחק בהם.
ערב אחד עמדתי ובישלתי ארוחת צהריים למחר. טיגנתי שניצלים, ודוב התקרב אלי בטבעיות והחל לחתוך במיומנות רצועות תפוחי אדמה לצ’יפס.
“אתה אוהב לבשל?” שאלתי בהשתאות, כי הוא פיזם לעצמו מנגינה עליזה תוך כדי.
“בישלתי הרבה פעמים אצל ההורים שלי.” הוא נאבק בחתיכה חומה שהתקבעה על הירק. “אם אני אוהב את זה? לא יודע. זה נחמד, נראה לי.”
עדיין לא הצלחתי לקלוט מה התחביבים של בעלי. הוא אהב כמובן לתקן כל דבר ששידר אי יציבות, אבל לא הייתי בטוחה אם זה תחביב או פנטזיית הצלה.
“אז מה אתה כן אוהב לעשות בשעות הפנאי?” התעקשתי.
דוב עיווה את פניו בתגובה לשאלה או לריקבון הכהה, ומשך בכתפו. “משחקי קופסא זה גם נחמד.”
“משחקי קופסא?” זה היה רעיון שלא העליתי בדעתי. שנים לא שיחקתי במונופול או בצוללות.
“כן, למשל.”
לרגע דמיינתי אותנו יושבים בערב משני צדי השולחן הסלוני ומצעידים חיילים מפלסטיק על גבי לוח צבעוני.
זה נשמע חביב, הייתי חייבת להודות, אבל אפשר לנהל משחק שלם כמעט בדממה, מלבד ‘תורך’ ו’תרימי את הקלף’. וזה לא מה שרציתי. חלמתי על תעסוקה משותפת שתעזור לי להכיר אותו, שאצליח בעזרתה לנהל שיחות עומק, שתגרום לדוב להיפתח ולדבר על עצמו.
זה נשמע חביב, הייתי חייבת להודות, אבל אפשר לנהל משחק שלם כמעט בדממה, מלבד ‘תורך’ ו’תרימי את הקלף’. וזה לא מה שרציתי. חלמתי על תעסוקה משותפת שתעזור לי להכיר אותו, שאצליח בעזרתה לנהל שיחות עומק, שתגרום לדוב להיפתח ולדבר על עצמו.
השניצל ניתר במחבת והתיז טיפת שמן על מצחי, כשהברקתי איך אפשר לשלב בין שניהם.
השקעתי במשחק הזה לא מעט זמן ומחשבה. הדפסתי במחשב את הלוח, קניתי קוביות אמיתיות וישבתי במשך שעות לנסח קלפי שאלות עמוקות שהיו חשובות לי.
“הכנתי לנו משחק,” עדכנתי אותו בהתרגשות.
דוב עפעף בחוסר הבנה. “הכנת לבד? כל הכבוד! יכולנו לקנות אם את אוהבת.”
אם אני אוהבת? אני? זה הוא שאמר שהוא אוהב, אבל לא רציתי לעמת אותו עם ההצהרה ההיא, שמא יחליט בדיוק עכשו לחזור בו.
“זה לא משחק רגיל.” העדפתי לא להכביר מילים לפני שהוא יראה בפועל. “תבוא ותראה.”
הוא הכין קפה ושתה אותו, הוא עלה להביא את העיתון וקרא אותו, ואחר כך שאל אם צריך להכין תוספת לקציצות הבשר של מחר, והציע בנדיבות לאפות פשטידת ירקות.
“רק תבוא,” ביקשתי. “אני כבר אכין תוספת טריה מחר, בסדר? ולא, אני לא צריכה שוקו או עוגיות, ולא צריך לגהץ שום דבר. אני שבעה ואין קמטים באף בגד.”
אם כי אולי לי יהיו קמטים עד שהוא יגיע.
לבסוף דוב גרר את רגליו והתיישב מולי.
“אז מה זה בעצם?” הוא נאנח כשסיימתי להסביר במהירות את הכללים. “מבחן פסיכולוגי?”
“שאלות הכרות,” הרגעתי אותו. “לא משהו מפחיד מדי.”
“זה,” הוא ענה בהדגשה, “עניין של הגדרה.”
“אוקיי.” החלטתי שהגיע הזמן לגשת לעניין. “עצרתי במשבצת של ‘זוג או פרט’, זה אומר שזו שאלה עלינו כזוג. בוא נראה מה כתוב בקלף… אה, אוקיי… האם לדעתך אנחנו מתאימים?”
“אני צריך לענות על זה?” דוב התכווץ והעיף מבט אל פתח הסלון.
“התור שלי להרים, התור שלך לענות,” הגבתי בעליצות.
“אין לי מושג,” גנח בעלי והעביר את אצבעותיו בשערו הבהיר בתנועה שכבר קישרתי ללחץ. “ולמה זה בכלל משנה?”
לקחתי נשימה עמוקה. בקלפים ההפוכים היו שאלות על פחדים, זכרונות ילדות לא נעימים, קשר עם ההורים, מחמאות על בן הזוג ותכונה שלו שהיית מוותר עליה.
אבל אם כבר במשימה הראשונה דוב נראה מיואש ואבוד, איך בדיוק נתקדם הלאה?
“זה משנה לי,” לחשתי. “אני יודעת במה אנחנו שונים, הבנתי את זה כמעט מיד. אבל אם נדבר על החלקים שאנחנו דומים בהם, נוכל ל… להיות עוד יותר.”
חיוך מריר עיקם את שפתיו. “עוד יותר כמוך את מתכוונת?”
הלב שלי דפק כל כך מהר שזה כאב. “ואם כן? זה כל כך נורא?”
“בכלל לא,” הוא ענה בחום והביט בי ברצינות. “אבל זה פשוט לא יהיה אני.”
הידיים שלי רעדו כשהרהור בוגדני, אסור ולא הוגן, חמק בחופזה במוחי: אולי זה עדיף.
שני
לעתים נדירות הרגשתי צורך להשתמש בכוח שלי בעבודה. טכנית לא הייתי זקוקה לו כמעט, והייתי כל כך עמוסה עד שגם לא היה לי צורך רגשי לממש אותו.
עכשו כשנוספו שתי עובדות חדשות שצופפו את המשרד ועקבו אחרי כל פעולה שלי לצורכי למידה, בכלל לא היה לי חופש פעולה.
פעם היה לי הבית.
הייתי חוזרת מהעבודה, חולצת נעליים ומסתגרת בחדר. אמא ידעה לא להפריע לי, והיא בעצמה העדיפה לא לדעת מה אני עושה. בפינה הפרטית שלי הייתי קוראת לכדורים וחצים, מלהטטת במחדדים ומתאמנת על שליטה בפריטים זעירים כמו השחלת סיכות תפירה בקלקר.
ברגעים האלה יכולתי לנקות את הראש, לשכוח מכל היום שעבר ומן הבאים בתור, ולהיות פשוט אני.
היום יש לי בית, ורשמית הוא שלי יותר מהבית שחלקתי עם אמא.
אבל אין לי חדר.
שום בעל, אפילו נחמד ומכיל כמו מאיר, לא יקבל אשה שמסתגרת בחדר השינה ששייך גם לו, משאירה בשבילו רק את המטבח והסלון ולא מגלה מה היא עושה שם. הוא ידפוק בעדינות על הדלת וישאל אם הכל בסדר ואם אני נחה, וכשאאלץ להפסיק באמצע ולצאת משם, אראה בפניו שהוא תוהה למה הייתי חייבת לנעול.
אולי כשיהיה לו כולל מסודר זה יהיה אחרת, יהיו לי לפחות שעתיים רק לעצמי. כרגע, כשהוא לומד בלי מסגרת, הוא מעדיף להיות בבית כשאני חוזרת ולאכול יחד אתי.
אנחנו אוכלים, מפטפטים, לפעמים יוצאים לסיבוב בחוץ או יושבים על הספה וקוראים עיתונים. ואין שום רגע שאני יכולה לברוח בו לחדר ולהתפרע כמו שמתחשק לי.
לא העליתי בדעתי כמה קשה זה יהיה. בעבר יכלו לעבור עלי כמה ימים בלי שום שימוש בכישרון שלי, כשהייתי עסוקה או מוטרדת מכדי להיזכר בו, בתקופות של שידוך מסעיר או עומס בעבודה. אבל תמיד ידעתי שדלת החדר פתוחה בפני, בכל רגע שארצה.
הערב הרגשתי שאני לא יכולה עוד.
חזרתי מהעבודה עם ראש כואב וקול צרוד מהסברים. דיברתי בלי הפסקה, כי שתי החפופות שלי התגלו כטיפוסים תאבי למידה שהשתוקקו לקבל הסבר מעמיק לכל פעולה שעשיתי.
לא יכולתי לדבר עם אף אחד עכשו. רציתי רק להשתרע על המיטה, ולשחק מסירות עם הכריות. ונכון שגם זה דורש מאמץ מסוים, אבל משום מה, לשימוש בכוח היתה השפעה דומה להיפנוזה. הצלחתי לרוקן את הראש מכל דבר אחר מלבד הריכוז בחפץ. וזה בדיוק מה שהיה נחוץ לי.
הגעתי כמה דקות לפני מאיר, והספקתי את המנהג הקטן שאימצתי לאחרונה.
מאיר לא הסתדר עם נעליים, כל סוגי הנעליים שהרשה לעצמו ללכת בהן בחוץ. הן תמיד לחצו והכאיבו לו, ובשניה שהיה מגיע הביתה היה מנער את רגליו וחולץ אותן.
נעלי הבית שלו לא חיכו לו ליד הדלת, כי הוא נעל את הנעליים בחדר השינה, ותמיד נאלץ ללכת בגרביים עד לחדר, למרות שגם את זה הוא שנא.
מתישהו, שבוע אחרי החתונה, החלטתי להקל עליו.
כשהייתי חוזרת הביתה, הייתי קוראת לנעלי הבית שלו ומורה להן לעצור ליד הדלת.
יכולתי כמובן ללכת פיזית ולהביא אותן בשבילו, אבל היה קל ומספק יותר לראות אותו מחייך בשמחה כשהן קידמו את פניו, ולדעת שזה בזכות הכישרון שלי.
“מה נשמע?” מאיר קידם את פני בהבעה עגמומית שלא היתה אופיינית לו. הוא נעל באדישות את נעלי הבית בלי להודות לי שזכרתי אותן.
ידעתי שאני צריכה לשאול מה קרה. הוא חיכה לטלפון מגיסו של ראש הכולל כבר כמה ימים, והאופטימיות הלכה ונטשה אותו. אבל קהות החושים שאפפה אותי הקשתה עלי לשאול, לגייס הבעת אמפתיה, להשתתף בצערו ולחשוב על אסטרטגיות חלופיות. לא שלא היה אכפת לי, ברור שכן. אבל לא היה לי כוח להרגיש משהו עכשו. כל דבר שהוא. אם רק אקבל את מנת השקט שלי, הייתי משוכנעת שאצליח להיות אשה מתוקה ומקסימה מיד אחר כך.
“ברוך השם,” חייכתי אליו. “רוצה לאכול כבר? הכנתי קופסאות מוכנות אתמול, רק צריך לחמם את השניצל והפתיתים.”
“כן, תודה.”
הוא היה עצור עדיין, ולתוך הערפל במוחי השתחלה התחלה של דאגה.
הוא הכניס את הצלחת למיקרו, התיישב ליד השולחן ובהה בקיר.
מאיר המוכר היה אמור לפצוח בשיחה או בדיון, לשאול לשלומי ולהביע את דעתו על פוליטיקה. ואם כי ברגע זה לא היתה לי סבלנות לשום שיחת עומק, בכל זאת זה היה קל יותר מלהתניע את השיחה בעצמי.
אכלנו בדממה, עם כמה הפרעות של מחמאות מצד מאיר ותודות מצדי.
כשחזרתי מהעבודה רק רציתי שקט, אבל השקט הזה היה גרוע מרעש, כי הוא היה מלא בכל המשפטים שהייתי צריכה לומר כדי להפסיק אותו. בכל השאלות שהגיע לו שאשאל. הוא הכביד על מצפוני ותסכל אותי עוד יותר. הייתי חייבת לברוח ממנו. הייתי צריכה נואשות זמן לעצמי, בלי שום מחויבות שאין לי כוח למלא.
כשסיימנו לאכול, מאיר נשען אחורנית ונאנח. היתה שיחה בדרך, הרגשתי אותה מתקרבת, ולא היתה בי טיפת אנרגיה לתמוך ולהכיל.
אילו רק היה יודע… אם הצורך שלי היה לקרוא ספר או לעשות ספורט כדי להתרענן, אני יודעת שמאיר היה זז הצדה בשמחה. הוא היה מבין לגמרי את הרצון שלי בזמן לעצמי, לעשות בו מה שמתחשק לי. הוא לא היה נפגע בכלל, כמו גברים אחרים. אבל לא יכולתי לומר לו, והעובדה הזו, שהוא לא יודע כלום, שאין לו מושג, שהוא רחוק כל כך ממה שמעסיק אותי עכשו, גרמה לי לפרץ של רוגז פתאומי.
רציתי הביתה.
“זה בסדר אם אצא קצת?” שאלתי בהיסוס.
מאיר הזדקף מיד. “רוצה שנצא? רעיון!”
“לא…” בלעתי את רוקי. “אני רוצה לצאת קצת לבד, אם לא אכפת לך.”
לקחתי את הז’קט ופתחתי את דלת הבית. כשהעפתי לרגע מבט אחורנית, ראיתי אותו יושב על הכיסא בכתפיים נפולות. בעיניים שלו היה מבט שכמעט גרם לי להתחרט ולהציע לו לבוא איתי. הסבתי את הראש ואילצתי את עצמי לצאת. אם יבוא איתי, התסכול שפועם בתוכי, יהפוך לרוגז גלוי. וזה לא מגיע לו.
הפארק היה חשוך, הנורות המעטות שהוצתו בלילה בקושי האירו את הספסל שעליו ישבתי. בחרתי בפינה נטולת מתקנים ואטרקציות, כך שגם אנשים לא היו בה.
לא הבאתי אתי כלום, אז נאלצתי להשתמש במה שיש. התרכזתי באבני החצץ שנערמו על השביל, והקפצתי אותן באוויר, רחוק יותר ויותר ממני.
הנשימות שלי נעשו אטיות יותר, הכתפיים התרככו וחלק מן הכבדות המעייפת ירד מכתפי. הייתי אני, הייתי לבד, ולא רציתי באותו רגע שום דבר אחר בעולם.
“מרשים!” אמר קול נשי מהחשכה.
הזדקפתי בבהלה ואבן החצץ ניתרה לצדי.
מישהי התקרבה למעגל האור הסמוך לספסל. היה לה שיער קצר בצבע שהתקשיתי לזהות, היא היתה גבוהה ובעלת תווי פנים חדים כשרכנה לעברי, הרחתי בושם בניחוח חצוף ועז.
מישהי התקרבה למעגל האור הסמוך לספסל. היה לה שיער קצר בצבע שהתקשיתי לזהות, היא היתה גבוהה ובעלת תווי פנים חדים כשרכנה לעברי, הרחתי בושם בניחוח חצוף ועז.
“את יודעת כמה את נדירה?”
הלב שלי האיץ את פעימותיו. בהחלט ידעתי כמה שאני נדירה, אבל מהניסוח שלה היה נשמע שהיא לא מתכוונת לעצם הכוח שלי.
“מי אימן אותך?” היא תבעה לדעת ועכשו עמדה ממש קרוב אלי. “עם מי את?”
הנוכחות שלה הלחיצה אותי באפלה הזו, עם המילים שאיש מעולם לא אמר לי.
“אף אחד,” עניתי בקול רועד מכפי שהתכוונתי. “אני… את ראית מה עשיתי?”
כי אולי לא הבנתי אותה נכון. אולי רק התשוקה שלי בהכרה גרמה לי לדמיין את התגובה שלה. איך היא יכלה להבין בחשכה הזו משהו?
היא שתקה ארוכות והתבוננה בי.
רק עכשיו קלטתי כמה דומם הפארק. לו לפחות הייתי מספרת למאיר לאן אני הולכת.
“ראיתי.” היא הנהנה. “ואני שואלת שוב, עם מי את?”
הלב שלי הלם בלי שליטה.”אני לא מכירה אף אחד,” עניתי בשקט. “התאמנתי בעצמי במשך שנים.”
“לא ייאמן.” היא טלטלה את ראשה ובחנה אותי מקרוב במשך כמה שניות. לא זזתי, המחשבות שלי קפאו והגוף שלי התכווץ, דרוך ומתוח.
עכשיו היא התיישבה על הספסל, ואני נאבקתי בעצמי כדי לא לזוז הצדה.
“אז את חייבת להצטרף אלינו,” הודיעה לי, והושיטה לי כרטיס ביקור פשוט.
“להצטרף למי?” הפה שלי היה מלא אבני חצץ.
בציפורן כהה היא הצביעה על הכרטיס. “למועדון שלנו. להיות חלק מ־movenet.”
7 תגובות
טובבבבב
החלק הבדיוני מתחיל להשתלט על הסיפור 😳
למה היא משוכנעת שאם היה לה צורך בספורט או קריאה היא כן יכולה למרכז את הצרכים שלה ולהתעלם משלו?
כל זוצ צריך בסוף להתגמש ולשנות הרגלים….
היא מייחסת יותר מידי חשיבות לכוח שלה
לא, בבקשה, אין לי כוח שהסיפור ילך למחוזות אפלים
הקסם של הסיפור היה במקומות הזוגיים הנורמטיבי ולהאיר את ההתבוננות עליהם ולהעמיק בהם…
האישה הזאת מהפרק מעוררת בי משהו אפל ממחוזות הפגיעה.
באופן אישי,לי זה יהיה בלתי נסבל אם שני תיכנס לאזורים של סכנה או פגיעה,
בעבר הייתי מנויה של המגזין וכמה סיפורים קשים מדי גרמו לחתוך
ושני ואהובי החזירו אותי למגזין הזה מקווה שלא יגרמו לי ללכת…
אבל זה בדיוק מה שקורה כשמטאטאים דברים מתחת לשטיח ולא נוהגים בכנות. לשקר יש מחיר. גם אם המחוז של האישה ההיא לא כזה אפל עדיין שני הסתבכה עכשיו יותר כי אם לא סיפרה לבעלה על השונות שלה עד עכשיו יהיה לה הרבה יותר קשה לספר על ההתפתחות החדשה ועל מה שיבוא בעקבותיה..
את צודקת אין לי מה לומר בעניין הזה.
ולכן כתבתי שלי באופן אישי זה יהיה קשה.
לי קשה שכמעט כל הסיפורים באים להעביר לי מסר, להעלות מודעות לפגיעות, שריטות ושאר מכאובים
לפעמים הצורך שלי בקריאה הוא לא בשביל לקרוא על העולם ועל תחלואיו האינסופיים
אלא מקום להתנתק מהכל …
אני לא מתביישת בזה, בתקופה הזאת של החיים שלי אני מעדיפה להשאיר את מרחב הספורים קצת יותר שלם מהחיים.
אבל זאת לגמרי דעתי האישית
ובגלל שהסיפור הזה נתן בעבורי מענה לסיפור עמוק, רגיש ומעלה תובנות אך ללא רגעי אימה מסמרי שיער או מכמרי לב אהבתי אותו מאד
והפרק הזה גרם לי לחוש רתיעה
רתיעה אישית
מקווה שאת מבינה:)
נעמי, מזדהה איתך.
בפרקים הראשונים של הסיפור המתוק והחכם הזה עוד הייתי דרוכה לזהות את הטרגדיה שהוא בא לספר- כי בסוף כל הסיפורים כאן עמוסים בנרטיבים.
לקחו לי כמה פרקים להשתכנע שזה פשוט סיפור אנושי, עמוק ונוגע, ובכנות- אין לי כוח לגלות שגם הוא בא לחנך/להטיף/להתמרמר/לקרוא תיגר על מוסכמות.
בין אם אני מזדהה עם המסרים שמשודרים כאן ובין אם לא, יש משהו מאוד מייגע בקריאה של תוכן דמגוגי במסווה של סיפורים.
אבל אולי אנחנו סתם נבהלות והסיפור הנפלא הזה ישמר את הקסם שלו בלי להזדקק למחוזות אפלים 🙂
תודה על ההבנה:)
שמחה שאני לא היחידה…
שני עם האומץ אהובי עם הכנות לימדו אותי וגרמו לי לחשוב
לא תמיד התובנות צריכות להגיע מאזורים של פחד וחרדה…
הרבה יותר אמיץ יהיה אם היא תוכל לפתוח עם מאיר כל מיני חלקים כמוסים (וביננו, כולנו הגענו עם חלקים לנישואין שלא פתחנו עד הסוף, העלמנו מעצמינו ומבן הזוג שלנו..) ולהגיע לפתיחות וקרבה לא דרך איום של אישה עם שיער צבוע, בושם דוחה ואפלולית של לילה
נעמי ואסתי אני מבינה אתכן
אבל אסתי אם מפריע לך סיפורים עם נרטיבים נראה לי שבאמת אין לך מה לחפש פה. כמדומני שכל המגזין הזה נוצר בשביל להעביר מסרים על ידי הסיפורים שאי אפשר לכתוב אותם בפלטפורמות אחרות. ראו ב״אודות״של האתר. בשביל לקרוא סתם סיפורים לא חסר ספרים ומגזינים רגילים וקונבנציונליים.
אני כן מזהה איתך נעמי שקשה לך עם הקטע האפל הזה ובכלל כמו שכתוב פה שזה כבר הולך למקומות יותר מדי בדיונים