אהובי
ברכי אפילו לא היתה חברה ממש טובה שלי.
היא היתה הרווקה היחידה בכיתה מלבדי, וכבר לא היו לנו חתונות להיפגש בהן, כך הקשר שלנו התמצה בידיעה המרגיעה שאף אחת מאיתנו לא לבד בינתיים.
בפגישה החמישית עם דוב, היא נפגשה פגישה שניה עם בחור באותו מלון. החלפנו מנוד ראש וחיוכים כבושים, שהם ישבו קרוב אלינו, יכולתי להעיף מבטים מדי פעם. כשהיא והפגוש הלכו לחפש מונית, אנחנו שוטטנו בסביבה.
“חברה שלי,” סיפרתי לדוב כשהם נכנסו למונית. “פגישה שניה לדעתי.”
“היא הספיקה לומר לך?” השתאה דוב.
“לא,” חייכתי. “זה כישרון קטן שטיפחתי במהלך השנים, לנחש באיזו פגישה בני הזוג. בדרך כלל אני מצליחה.”
“איך את יודעת?” הוא הסתקרן. “עוד מעט תגידי שאת שואלת אותם כדי לוודא!”
“מתאים לי, אה?” גיחכתי, מרגישה עליצות מוזרה שהוא לא אמר את זה בביקורת, אלא בעניין.
“לא, אני פשוט יודעת, לא צריכה הוכחות. זה כמו שאתה יודע לנחש מה הגיל של מישהו לפי הפנים, ההבעות, הקול וההליכה שלו.”
“אני גרוע גם בזה,” הודה דוב. “אז למה לדעתך הם היו בפגישה שניה?”
“היתה עדיין מבוכה באוויר, אבל משולבת בהשלמה, כאילו שניהם יודעים שהם הסכימו מרצונם להיפגש שוב, אז הם לא יכולים להתלונן. וכשהיו שתיקות, היה בהן לחץ יותר גדול משתיקות של פגישה ראשונה, כי יש מרכיב של פחד; אולי העלינו כבר את כל הנושאים האפשריים, וגם בפגישה שניה אי אפשר להעלות נושאים בנאליים כמו אלה של פגישה ראשונה, אז השתיקות יותר מפחידות. ואלו גם לא היו שתיקות ידידותיות מהורהרות של פגישות מתקדמות יותר. חוץ מזה שלקח לו רבע שעה להוריד את הכובע. בחור בסגנון שלו לא היה מוריד בפגישה ראשונה בכלל, ובפגישה שניה הוא היה מהסס עד שמקבל החלטה, ובדרך כלל זה לוקח משהו כמו עשר דקות, קצת אחרי שמגיעה השתייה.”
דוב בהה בי בפה פעור. “וואו זה… את… זה לא ייאמן. זה אמיתי? את באמת… בחיים לא שמעתי ניתוח כזה!”
“עניין של תרגול,” היטיתי את ראשי בענווה מזויפת. “פעם שקלתי להיות מלצרית בבתי מלון שמגיעים אליהם זוגות חרדיים כדי שיהיו לי כל יום הזדמנויות להתאמן.”
“בזבוז עלייך!” הגיב דוב בלהט. העיניים שלו היו פעורות בהערכה אמיתית, והלב שלי לא הצליח לשבת במנוחה. “את צריכה להיות… לא יודע, אולי פסיכולוגית או משהו. אין לי מושג אם התאוריות שלך נכונות, אבל מה שבטוח הן מרתקות נורא.”
“בזבוז עלייך!” הגיב דוב בלהט. העיניים שלו היו פעורות בהערכה אמיתית, והלב שלי לא הצליח לשבת במנוחה. “את צריכה להיות… לא יודע, אולי פסיכולוגית או משהו. אין לי מושג אם התאוריות שלך נכונות, אבל מה שבטוח הן מרתקות נורא.”
זו לא היתה הפעם הראשונה שקיבלתי מחמאות, או שמישהו התרשם מכושר הניתוח שלי במצבים חברתיים. אבל הלב שלי הרגיש כאילו לא היו שום פעמים אחרות. למעשה הייתי די בטוחה שיש לי כמה לבבות בו זמנית, וכולם נותנים ידיים ומקפצים כמו שיכורים.
בערב ברכי התקשרה אלי. “הורדתי,” היא דיווחה לי, כאילו הייתי מעודכנת בשידוך הזה ובשידוכים שקדמו לו. “אבל אצלך זה ממש רציני, נכון?”
“נכון!” הלב שלי הגיב בסיבוב מהיר. “איך ראית?”
“הייתם נראים קרובים,” היא ענתה בפשטות, ופתאום שמחתי בשביל דוב שהוא לא נפגש עם ברכי. שבזכותי הוא מקבל ניתוח מעמיק ומרתק במקום תשובה בנאלית.
“היתה פגישה טובה,” הודיתי. “האמת שמצדי הייתי… טוב, לא יודעת אם סוגרת בפגישה הבאה, אבל הייתי שמחה אם היה מציע.”
“וואו.” היא השתתקה, ובין הריקודים בלב לטרמפולינה בראש, הצלחתי לרחם עליה. היינו שתיים, היא חזרה הערב להיות אחת, ואני אוטוטו אהיה שניים.
“עקבתי אחריכם מדי פעם,” היא התוודתה כאילו מדובר בגנבה. “שתקנו די הרבה, אז היה לי זמן. ושמתי לב שאת דיברת המון, אבל הוא בעיקר הקשיב, נכון?”
“כן…” העיניים החומות המרוכזות של דוב, הדרך בה הוא מטה את ראשו כשאני מדברת, בעניין מוחלט, החיוך שמתפרש בבת אחת כשאני זורקת משפט משעשע. ברור שפטפטתי הרבה, איך עוד הייתי יכולה לקבל את כל אלה?
“אבל את בכל זאת נשמעת באורות,” היא לא קינאה, לפחות לא ברגע זה. היא פשוט ניסתה להבין. “איך, אם הוא בקושי פותח את הפה?”
“כי…” אפילו לעצמי לא יכולתי להסביר את זה, אולי הלב שלי היה יכול לעזור אם היה נעצר רגע כדי לנשום. “כי כשהוא כן מדבר, יש לזה משמעות הרבה יותר גדולה, את מבינה?”
“לא.” הודתה ברכי. “אבל אני רוצה להבין, כי אני נפגשת המון ועוד לא היה לי מישהו שהרגשתי אתו ככה, כמוך, אז אולי אני מפספסת משהו. הוא… אם אפשר לשאול… זה מה שאת חיפשת תמיד? ככה דמיינת את בעלך לעתיד?”
הלב שלי נענה בזינוק מעצם הביטוי, נתתי לו שניה להירגע. “לא,” עניתי בכנות. “אפילו לא קרוב. את יודעת איך היתה נראית רשימת המכולת שלי?”
“היתה לך ממש רשימה?” התרשמה ברכי.
“כן, ברור, ושדרגתי אותה מדי פעם. חכם, רגיש, רגשן, מבין בנפש האדם, כושר ניתוח, מודעות עצמית גבוהה, מתעניין באנשים, חוש הומור, ירא שמים כמובן, וורבלי.”
“ואיך הוא נראה?” רצתה ברכי לדעת.
“טוב…” השיחה כבר היתה הרבה יותר אישית ממה שהיינו רגילות, אבל בשלב הזה לא היה אכפת לי. “האמת שחיצונית דו… הבחור שאני נפגשת אתו באמת דומה להוא מהרשימה. שניהם בלונדינים וגבוהים. אבל חוץ מזה… באמת אין קשר.”
“הוא בוודאי לא וורבלי.” הרגשתי שהיא מחייכת.
“הוא לא,” הודיתי. “אבל כשהוא כן אומר משהו, זה תמיד חכם ומעמיק. לא תשמעי אותו מקשקש סתם שטויות חסרות משמעות בשביל להעביר את הזמן.”
“נשמע מלחיץ,” פלטה ברכי.
עמדתי למחות מיד, אבל בשם היושר והמודעות העצמית הגבוהה שהתברכתי בה, עצרתי כדי לחשוב. זה לא היה מופרך, מה שהיא אמרה. אכן היה משהו בדוב שהגביר בי את הדריכות, שלא הניח לי להיות נינוחה ולגמרי עצמי, שאילץ אותי לסנן משפטים ולבחור את החכמים שבהם.
“הוא באמת שונה מהבחור שדמיינתי,” אמרתי במקום זה, והשארתי את נושא הלחץ לעיון בזמן אחר, כשברכי לא תחכה על הקו לתגובה שלי. “אבל את יודעת מה שמתי לב? שהרשימה שלי תיארה בעצם אותי – בדמות של גבר. הוא אפילו היה עם צבע שיער דומה לשלי! רק גבוה, בניגוד אלי. ודוב… הוא גבר אמיתי, ממשי, לא אשה עם קול בס. פתאום, אחרי שהכרתי אותו, קלטתי שאין באמת סיפוק בלנהל שיחת נפש עם מישהו שרק מחכה להזדמנות לפטפט על עצמו. זה יהיה כמו לדבר לעצמי, לא? אם הוא באמת יהיה דומה לי כמו שחשבתי שאני רוצה.”
“השקעת בזה הרבה מחשבה.” ברכי נשמעה מהוססת, כאילו היא מבינה את מה שאמרתי, אבל עדיין לא משוכנעת. וזה היה בסדר, אפילו אני עוד לא הצלחתי לחלוטין להבין את עצמי.
ומה שלא אמרתי לה: שלהוציא מדוב מידע על עצמו, היה מספק ומשכר בהרבה מלקבל את המילים האלה כמו ממגלשה, מהבחור הרגשן שעליו חלמתי.
ואם הוא אמר משהו עלי, כמו בפגישה הערב… זה היה מסחרר וממלא ומשמעותי פי מיליון מכל אחד אחר. זה היה שווה הכל. את כל השיחות שבהן הוא לא אמר כלום.
וזה גם גרם לי לרצות ללגום עוד מהקסם הזה. לזכות בו כמה שיותר, כי היה ברור לי שאף פעם לא אמאס במחמאות שלו.
“בקיצור…” הרגשתי שברכי כבר לא מדברת עלי, ואולי מלכתחילה לא הייתי הנושא בשיחה הזו. היא רצתה לדעת איך תוכל לבחור בעצמה, מה הקריטריונים שלי כדי לקבל החלטה. “אז את אומרת שאחרי הכל, הוא כן מתאים לך?”
“מתאים לי?” בלעתי את רוקי. “לא, לא הייתי אומרת. לא כרגע. אבל אני מכירה אותו. אני מכירה את עצמי. ואני יודעת שיום אחד הוא יתאים.”
שני
לא זוכרת את הדרך הביתה.
כשלתי איכשהו במדרכות החשוכות תחת פנסים חלשים, טעיתי לפחות פעמיים בסמטאות, כי הדרך לבית החדש שלנו בכל זאת לא נטועה במוחי, וקרטעתי למטבח המואר בעיניים חצי עיוורות.
מאיר קפץ כשנכנסתי. “שני! הכל בסדר? מה קרה לך?”
בהיתי בו.
“אני רציני, מה עבר עלייך? ראית משהו שהפחיד אותך?”
הפחיד אותי? כן, טוב, אולי בתחילה. דניאלה עם הציפורניים הכהות והמבט החודר באמת הלחיצה אותי בדקות הראשונות. אבל כשהיא ראתה שאני כולי דרוכה ומסויגת, היא התרחקה, נתנה לי מרחב והניחה לי לשאול את כל השאלות אם ארצה.
אפילו לא ידעתי במה להתחיל.
“אנחנו קבוצה של נשים בכל הגילים והמגזרים,” היא שילבה את זרועותיה ולא הסתכלה עלי ישירות, אולי כדי שאחוש יותר בנוח. “ולכולנו יש כוחות דומים לשלך.”
“שני, בבקשה, תעני לי!”
ניערתי את ראשי. “הכל בסדר,” עניתי בשקט. “אני סתם מהורהרת, זה הכל. לא קרה לי כלום, באמת.”
“טוב…” הוא סקר אותי רגע באכזבה, ואז משך בכתפו. “אמא שלי התקשרה, מתברר שאלישבע אחותי בשידוכים!”
“זה טוב,” מלמלתי.
“אבל זה לא הזוי? אני זוכרת אותה כזו קטנה! טוב, את הכרת אותה בת עשרים, אבל מבחינתי היא תמיד תישאר הילדונת ש…”
“אילו כוחות?” הייתי חייבת לשמוע את המילים המפורשות.
“יכולת השליטה מרחוק, כמובן,” דניאלה משכה בכתפה. “אני לא מארגנת את הקבוצה או משהו, אם זה מה שנדמה לך. אני רק אחת מהנשים במועדון, פשוט עברתי פה עכשו בפארק, והדהים אותי לגלות את השליטה שלך בפריטים קטנים כל כך. מצטערת אם הלחצתי אותך.”
“… ואמא שלי לא יודעת מה להחליט. כי מצד אחד הם משפחה טובה, מצד שני, היא ממש רוצה שידוך רגיל לגמרי ככל האפשר. אלישבע עדיין צעירה, היא לא חייבת להתפשר. אבל הבחור עושה רושם טוב לפי הבירורים אז…”
“באמת יש עוד נשים כאלה?” השאלה התפרצה ממני. “אני אף פעם לא… מעולם לא חשבתי…”
“רובן לא מופתעות כמוך,” חייכה דניאלה. החיוך ריכך את תווי פניה החדים. עלה בדעתי שאולי גם אני הפחדתי אותה קצת, ולכן נראתה כה מאיימת ברגעים הראשונים. אשה יושבת לבד בפארק ומלהטטת באבני חצץ…
“רובן לא מופתעות כמוך,” חייכה דניאלה. החיוך ריכך את תווי פניה החדים. עלה בדעתי שאולי גם אני הפחדתי אותה קצת, ולכן נראתה כה מאיימת ברגעים הראשונים. אשה יושבת לבד בפארק ומלהטטת באבני חצץ…
“רובן הגיעו בשיטת חברה מביאה חברה. אבל יש גם כאלה כמוך, שהתאמנו לבד במשך השנים.”
“… אז אמרתי לה שאשאל אותך, כי מצד אחד את אובייקטיבית מספיק כדי להביע דעה, ומצד שני מכירה אותנו ואת אלישבע ויכולה…”
“מה אתן עושות ביחד?” ניסיתי להבין. “מה מטרת הקבוצה?”
“שאלה טובה.” הרהרה דניאלה. “קודם כל, זו קבוצת תמיכה, כמו כל קבוצה שמאגדת אנשים עם חריגות שאף אחד מבחוץ לא יכול להבין. חוץ מזה, לכל אחת מאתנו יש ביטוי אחר של הכישרון. את למשל טובה מאד בחפצים קטנים ותוכלי לעזור לאלה מאתנו שחלשות בזה. יש כאלה שטווח השליטה שלהן רחוק מאד, או שהן יכולות לגרום לחפצים לבצע פעלולים יוצאי דופן, דברים כאלה.”
“אז מה את אומרת?”
מצמצתי, משכתי את עצמי בכוח מהפארק אל המטבח המואר ואל מאיר שתלה בי עיניים שואלות.
“יכול להיות, כן,” עניתי בדיפלומטיות.
מאיר נעמד בבת אחת.
“את לא חייבת לשתף אותי אם את לא רוצה,” הוא אמר בשקט רב, אבל יכולתי לשמוע בו את הכעס והעלבון שכבש בכוח. “אבל לפחות אל תעמידי פנים שאת מקשיבה, אם אין לך שום עניין במה שאני מספר לך.”
תגובה אחת
איזה אירוניה
מנסה לדמיין את הסופרת קוראת את התגובות שלנו וצוחקת לעצמה מהניחושים שלנו לאן הסיפור ימשיך…