שני
הסטודיו שלMuvenet היה מואר ומזמין, בגוני סגול ואפור עדין. הוא היה יכול להיות סתם סטודיו למחול שמוקם בקומה 1- בבניין רגיל.
ואולי זה מה שהוא היה, רק שכל המשתתפות בו חוללו עם חפצים.
דניאלה הנידה בראשה לשלום כשראתה אותי נכנסת, וחזרה מיד להתעסק בענייניה. היא ואשה נוספת בכיסוי ראש פרחוני היו רכונות על ערמת דפים שנראו כמו מסמך משפטי והתווכחו ביניהן בשקט.
זה היה נראה נורמלי לגמרי.
אשה בשמלה תכולה וביתית מצמצה לעבר מטבעות כסף ישנים וגרמה להם לקפץ, ואחרת בסרפן משופשף התמקדה בסכין מטבח וגרמה לה לחתוך פרוסות גדולות של עוגת שוקולד.
“רוצה?” היא חייכה כשראתה שאני מביטה בה.
הנדתי בראשי לשלילה.
לא יכולתי לזוז. לא יכולתי לעשות דבר מלבד לצפות בנשים בכל קצוות החדר שהתאמנו בחפצים בהבעות ריכוז שונות. חלקן מלמלו בעצבנות כשנכשלו, והאחרות נחלצו לתקן להן בשקט את הביצועים.
הן היו לבושות פשוט מאד.
טיפשי שזה מה שתפס את תשומת לבי עכשו. אני בחרתי שמלת בלון בגון מנטה ושרוולי רשת תפוחים, שרשרת עלים צבועים בגוון דומה ועגילים שנראו כמו סוכריות מנטה זעירות.
ופה הייתי חריגה.
מעולם לא הפריע לי שהלבוש שלי יוצא דופן, אבל בסטודיו רוחש הפעילות הזה, עם כל הנשים ששלפו מהארון ביגוד ביתי ויומיומי, התחרטתי שלא לבשתי סתם חולצה וחצאית קלאסיות.
כל הנשים פה… הן היו במקום שלהן, לא היו צריכות להסתתר מאיש ולא להוכיח שום דבר.
אולי לכן אין להן צורך להתלבש אחרת, לבחור תסרוקות חריגות ולהיראות שונות.
מעולם לא הייתה להן סיבה לפקפק בייחודיות שלהן.
הושטתי את אצבעותיי לעורפי והסרתי את השרשרת ואת העגילים.
אחד הטלפונים צלצל. מתברר שרובן ריכזו את המכשירים שלהן בקצה החדר, כנראה כדי שלא יפריעו להן.
אישה זעירה שנשכה את שפתיה בתסכול מול בובת עץ שסירבה להיענות לה, חצתה בריצה את החדר. “יואב, אני כבר מסיימת. לא, היה יום גרוע, לא הצליח לי שום דבר, הבובה הדפוקה הזו לא זזה! טוב, תגיע לאסוף אותי עוד חצי שעה, נדבר.”
בהיתי בעורפה הצנום כשחזרה לפינה שלה בשפתיים חשוקות. היא הייתה עצבנית, היא הרגישה נחשלת. ויואב… יואב ידע מזה.
הן היו חופשיות, כל הנשים האלה. תנועותיהן משוחררות וחפות מתסבוכים. אף פעם לא ראיתי את עצמי מהצד, אבל ידעתי שאני מוותרת על תנועות ידיים, למרות שלפעמים הן היו יכולות לעזור לי להתרכז. שהכורח להסתיר את הכוח שלי, אימן אותי להשקיע רק בהבעות מצומצמות ככל האפשר.
האם ייתכן… שלהן אין צורך בהסתרה הזו? שהן יכולות להתאמן בגלוי בבית, להדגים את היכולת שלהן לבני המשפחה הקרובים? האם כל בני הזוג שלהם יודעים? ולא אכפת להם?
בלעתי את רוקי. זה צרב.
קיבלתי כרטיס כניסה לסטודיו הזה, דניאלה הזמינה אותי להיות מובנת. אבל האם הן באמת היו מבינות?
אולי דווקא אנשים אחרים, כאלה שהכוח מבחינתם הוא תופעת לוואי מבעיתה ומעוררת סלידה, יבינו אותי הרבה יותר מהן.
“את החדשה?” אשה מבוגרת בפנים כהות לחצה את ידי בחום. “בואי, תיכנסי. דניאלה סיפרה עלייך, היא אמרה שיש לך שליטה נדירה בחפצים קטנים.”
“כן…” לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי אחריה. “היא חשבה שאוכל ללמוד כאן טכניקות שיעזרו לי, אבל עדיין לא ממש קלטתי מה שקורה פה…”
“לוקח זמן…” הבטיחה האשה בחביבות. “בינתיים רק תצפי בנו, אחר כך נבנה לך תכנית אימונים ונכיר מקרוב את היכולת שלך, בסדר?”
ישבתי על פוף סגול וצפיתי במחול כסאות, בלהטוטי קופסאות אחסון, בשיירה נוסעת של תיקים ובקפיצות בחבל של מגבוני נייר.
זה היה הדבר הכי מוזר שחוויתי אי פעם. ואולי מה שכה מוזר בו היה העובדה שהוא נראה לי נורמלי. שלא הרגשתי צורך לפעור את פי או לצעוק באימה. שלראשונה בחיי הרגשתי חריגה רק משום שהייתי בעמדת הצופה ולא תרמתי דבר למופע השקט סביבי.
לא הצלחתי למחוק את החיוך הענק שהיה מרוח לי על הפרצוף. זה היה כאילו שתיתי נקטר כה מופלא ומסחרר, שכל המשקאות שאי פעם לגמתי איבדו טעם ועניין.
ולראשונה בחיי הרגשתי דחף עז, כמעט דחיפה בצלעותי, לשתף מישהו בתחושות האלה.
הלוואי שמאיר היה כאן.
ההרהור הזה היה כה מוזר, שכמעט חשבתי שמישהו לחש אותו באוזני.
אני לא יכולה לרצות שמאיר יהיה כאן, מגוחך אפילו לתת למחשבה הזו לעבור בראש בדרך למגרסה.
אין שום היגיון, שום היתכנות, שום סיכוי בעולם…
התאפקתי לא לצחוק רק מעצם ההזיה.
לשניה הרשיתי לעצמי לדמיין אותו יושב על כסא לצדי וצופה בדממה קפואה באימונים סביב. לא יכולתי להעלות בדעתי איזו הבעה תהיה לו, איזה סוג תגובה הוא יצליח להנפיק. אפילו לברוח בריצה היה גדול עליו. הוא פשוט יישב ויישב… עד שיתאדה איכשהו מרוב גועל ואימה.
הרי לא יתכן שהוא פשוט ימשיך לשבת כאן לצדי.
לקחתי נשימה עמוקה והסבתי את מבטי הצדה, אל דניאלה שעדיין רכנה בפנים רציניות על המסמכים.
בפגישות האחרונות עם מאיר, כשהתחלתי להתרגל לרעיון שאולי יום אחד נתארס… ידעתי שהכוח שלי לא יוכל חלק מהחיים המשותפים שלנו. שאצטרך לגנוז אותו לרגעים פרטיים וספורים בחיי הנישואין שלנו.
ובאותם רגעים, חשבתי שזה יכול להיות אפשרי. היתה לי עבודה, הייתי בחורה עסוקה והגיונית, וממילא לא היה לי יותר מדי זמן לשחק בכישרון שלי. יכולתי לקבל את העובדה שהזמן הזה יצטמצם עוד יותר.
אבל זה היה כמו…
אולי כמו אשה בדיאטה, שמוכנה לגמרי לקבל על עצמה להפסיק עם שוקולד, עד שהלשון שלה פוגשת קוביה שמימית.
כשישבתי כאן, בסטודיו שוקק החיים והכשרונות הזה, הרגשתי שהכוח שלי רק מתחיל להתמתח בתוכי, להתפתל, למצמץ ולרצות עוד.
הוא כאילו מילא חלקים בתוכי שלא ידעתי על קיומם, ובאותו רגע הייתי בטוחה שלעולם לא אוכל לוותר עליו.
ושלמאיר, בעלי היציב והנורמלי, אסור אף פעם לדעת על החלק הזה בחיי. על החלק הזה בחיים בכלל.
הסטודיו היה גוש של חריגות סגולה, והוא… הוא היה מרכז של שקט ושפיות.
לא יכולתי לערבב אותם יחד, ולא חשוב כמה הייתי רוצה לספר לו.
אהובי
“אני חוששת שהבת שלי הולכת לצאת כמוני,” נאנחה אמא שלה. “אני טיפוס כזה של הדור הישן, מקמצת במחמאות, בטוחה שהילדים מבינים הכל לבד ולא צריך להגיד להם, לא האמא שמחבקת בכל הזדמנות, את יודעת, כמו שחינכו אותנו.”
המהמתי בנימוס, למרות שהנחתי שאנחנו מפוצלות לשני דורות שונים.
“הבת שלי תמיד היתה טיפוס מופנם, לא מאלה שאוהבות שחנ”שים עם מורות ומתבודדת לשיחות נפש עם חברות עד אור הבוקר. חברותית מאד, כן? שלא תחשבי, אבל יותר קלילה וזורמת, בלי תסבוכים.”
“נשמע לי מתכון לחיים מצוינים,” הגבתי.
“כן, זהו, שבאמת גיל ההתבגרות עבר עליה בלי שום בעיות. לא היו לנו מריבות, לא הסתגרויות בחדר ובכי, הכל היה חלק ונורמלי. הייתי בטוחה שנחתן אותה בצ’יק, עם בחור חכם ונורמלי כמוה, יש בטח המון כאלה, לא? אבל זהו, שמגיל שידוכים הכל מסתבך. היא כבר בת עשרים וארבע, נפגשה לא מעט, ושום דבר לא מתקדם.”
“קשה לה להתחבר?” ניסיתי להבין את מקור הבעיה.
“לא, לא לא!” מחתה אמא שלה. “היו דוקא לא מעט בחורים שהיא רצתה. מי יותר מי פחות, היא לא בררנית. הבחורים הם שמורידים אותה. והכי מעצבן? שהם לא מורידים אחרי פגישה אחת. לא, כמעט תמיד הם ממשיכים, כי היא ברוך השם נראית מצוין, וכמו שאמרתי חברותית וספונטנית וכיף לדבר אתה, אז בטח שהם רוצים עוד פגישה. אבל איכשהו, בין השלישית לרביעית, הם מתנדפים.”
“טוב, כי אלו פגישות מתקדמות יותר, לא?” הרהרתי בקול. “בשביל להתחתן הם כנראה צריכים להיות יותר בטוחים בעצמם. זה לא אומר שיש לה בעיה. אם היית אומרת שמורידים מיד, זה משהו אחר.”
“ככה חשבתי בתחילה,” גנחה האמא. “אבל אז התחלתי לנסות להוציא מהשדכניות מה קרה, וכולן חזרו על אותו פזמון; היא לא רגשית מספיק, לא מצליחה להחמיא בחזרה, השיחות בלי עומק רגשי, נותנת תחושה שהיא לא צריכה אף אחד.”
“בחורים אמרו את זה?” גיחכתי. “נשמע טיעונים של בחורות.”
“מה אמרתי לך?” הריעה האם, “אנחנו מהדור הלא נכון! בחורים היום הם כמו בחורות. את יודעת כמה בחורים הולכים לטיפול היום? לא תאמיני! ומדברים לך כמו מטפלים רגשיים, עם כל המילים המתייפייפות האלה. לא יודעת מה קרה לצעירים היום. אבל הבת שלי לא כזו, מה לעשות? לא שיש לה בעיה להחמיא, כן? אבל היא ריאלית, לא מורחת סתם אנשים. היא גם חושבת שתכלס לבחורים אין סבלנות להתבכיינות נשית, ולא רואה סיבה להתרגש מפרגונים אם בסוף הפגישה הוא יוריד אותה.
היה נגיד בחור אחד… כבר הייתי בטוחה שזהו זה, כי זו היתה פגישה חמישית והבת שלי היתה ממש מרוצה. זאת היתה פגישה ארוכה שהתחילה לפני הצהריים, ולקראת השקיעה הוא נזכר שלא התפלל ורץ לחפש מניין. הבת שלי נשארה לחכות לו על ספסל, ואז הגיעה אשה אחת מוזרה והתחילה לדבר בצורה מאיימת ולקלל אותה, אפילו ירקה. הבת שלי נלחצה נורא, כי זה היה מקום די שמם. היא התחילה ללכת מהר, והאשה אחריה, נטפלה אליה המשוגעת. בנס הבחור סיים להתפלל וקלט את הסיטואציה. הוא רץ אחריהן, הבריח את האשה ורצה להרגיע את הבת שלי. הושיב אותה, ניסה להבין איך היא מרגישה, הציע לקנות לה שתיה. אבל הילדה הזו… אמרתי לך, היא לא בשביל קוצי מוצי. אמרה לו שהיא בסדר, שלא נלחצה ושלא קרה כלום. הודתה לו יפה שהרחיק את האשה ועברה נושא. מתברר שהבחור חשב שהיא לא נשית, את מבינה? הוא התאכזב שלא היתה צריכה את התמיכה שלו. הוא לא רוצה מישהי שמסתדרת בעצמה. עלמה במצוקה, זה מה שהם מחפשים.”
היא רצתה כנראה שאפגש עם העלמה שסירבה להיקלע למצוקה, שאדבר עם הבחורה שמשלבת ידיים ומסתירה את לבה הפועם.
ואני נזכרתי באשה צעירה אחרת.
חודשיים אחרי החתונה הייתי ממלאת מקום בכיתה ד’. היה יום נוראי, הבנות עשו ממני צחוק בכל דרך אפשרית. חזרתי הביתה בידיעה ברורה שאלו החיים שנגזרו עלי: לצעוק עד כאב בטן, ושאף אחד לא ישמע אותי.
השתוקקתי כבר לספר לדוב מה היה. הוא היה מאזין מעולה, וההקשבה שלו הרגיעה אותי.
מצאתי אותו מבשל ביצים וחותך סלט. על הכסא היה שמוט תיק טיולים.
“פיקניק?” שאלתי בשמחה.
“מה?” הוא העיף מבט סביב ואז קלט. “לא, לא, מצטער. פשוט כמה חברים רווקים שלי מארגנים מפגש באיזה נחל, סתם מסלול פשוט. הם הציעו לי להצטרף, אז חשבתי שאולי…”
לא יודעת מה ראה דוב בפני, אם קלט את החיוך מלא התקוה שקמל בבת אחת, אם זיהה את הייאוש בזוויות פי או שפשוט הבין שיותר מכל אני צריכה שהיום הוא יישאר.
“אבל זה לא דחוף לי!” הוא סיים את המשפט במילים אחרות, “הם פשוט זרקו את ההצעה, אז חשבתי… אבל באמת שאין לי עניין.”
ובכל זאת במטבח היה ריח של ביצים מבושלות, ובידו הוא החזיק בקבוק שמן לתבל את הסלט.
“אתה יכול ללכת,” עניתי בגבורה. “אין לי שום בעיה, תצא, תיהנה, לא בטוח שתהיה לך עוד הזדמנות לפגוש אותם. רווקים נוטים להתחתן בסוף.”
“שום עניין,” הוא משך בכתפו באבירות. “אגיד להם שאני נשאר בבית, הכל בסדר.”
הייתי כל כך מתוסכלת ועייפה, שלא המשכתי לשכנע אותו עוד.
סעדנו את לבנו בביצים, סלט וצנימים, ואני החלטתי שלדוב מגיע פיצוי על הבילוי שהפסיד בגללי. לא הוגן שיאכל סתם בדממה קודרת.
תיארתי לו בצבעים עליזים מה היה עם התלמידות שלי, איך רדפתי אחריהן לחצר, איך הן הסתננו לכיתות זרות והתחבאו שם, ואיך בסוף נאלצתי להסתפק בשבע הפראייריות שנשארו בכיתה אבל קפצו מדי פעם להציץ מהחלון על החברות שלהן ששוטטו בין הקרוואנים. איך המנהלת נכנסה לכיתה ועמדה להחמיא לי על הדממה, וכשגילתה שהתלמידות במיעוט, הצטרפה לחלון כדי לחפש את הרוב הקובע.
דוב צחק בקול רם, ואני עליתי על הגל והגזמתי בתיאורים משעשעים. בסופו של דבר, לא זכרתי למה הייתי מיואשת כל כך, החיים נראו יפים ורוויי תלמידות חצופות ונעדרות.
בכל פעם שהצלחתי להצחיק את דוב, זה היה כמו סם.
צחוק היה רגש עז שנחשף בזכותי. הצצה לפנימיות של בעלי שנמזגה החוצה.
והייתי מוכרחה לקבל עוד מנה.
“איפה היית מעדיף להיות,” שאלתי אותו כשגווע הצחוק והסתיים השיעור. “פה בבית או בנחל עם החברים שלך?”
“אין כמו בבית,” ענה דוב אוטומטית.
טוב, בסדר, ידעתי שהוא טיפוס ביתי שלא מחפש בילויים ואטרקציות, אבל אולי זה לא בגללי. יש אנשים שאוהבים את הבית גם כשהוא ריק וקר.
“אז אתה מעדיף להיות בבית כי אני נמצאת בו? או סתם כי זה יותר נוח מלטייל?”
“אם לא היית פה, לא היתה לי סיבה להישאר,” השיב בעלי בקיצור נמרץ.
זה היה נחמד, אבל לא מספיק. רציתי לדעת שהוא נשאר לא כדי לעשות לי טובה, אלא כי החברה שלי מספקת אותו. כי הסיפורים שלי משעשעים אותו. כי הנוכחות שלי מעניינת פי כמה משל החברים שלו.
“מבחינתי,” הצהרתי, “אני מעדיפה להיות אתך על פני בילוי עם כל אחד אחר. אתך בבית על פני חו”ל, חלל או שיט תענוגות.”
דוב חייך, אבל לא נראה מוחמא.
“זה עשה לי כל כך טוב שנשארת אתי,” השתפכתי. “זה בדיוק מה שהייתי צריכה, שתקשיב לי ותעודד אותי. כיף לדעת שגם אתה נהנית. באמת נהנית? אתה לא מתחרט? זה היה שווה את זה לדעתך?”
“לא מתחרט,” העתיק בעלי אחוז יחיד מכלל המילים שלי. “אז מה תעשי עם מילוי המקום מחר? את הולכת?”
*
“אז מה את אומרת?” התפרצה האמא לזיכרון הישן שלי. “תוכלי לדבר עם הבת שלי? לא יודעת כמה היא תשתכנע, אבל את, יש לך ניסיון, אם תגידי לה שבחורים היום זה אחרת, שהיא צריכה להתרכך יותר, לשתף, לתת לו הרגשה שהיא צריכה אותו…”
“אני לא יודעת…” פלטתי. “לא בטוחה שאוכל לעזור. אולי… אולי הבת שלך תמצא יום אחד בחור שיחפש בדיוק את זה. בחור כמוה. ואז…” הקול שלי מעד, הסוויתי אותו בכחכוח. “ואז בשבילו היא תהיה האשה הכי מושלמת בעולם.”
תגובה אחת
סיפור מיוחד. תודה עליו! מחכה לו כל שבוע…