שני
“מה נשמע?” מאיר החזיק את הטלפון כשנכנסתי, ונראה נרגש משום מה.
“ברוך השם, מצוין. מה קרה?”
הוא חייך בעליזות אבל לא ממש הביט בי. “אלישבע אחותי התארסה.”
“וואו!” השלכתי את התיק על הכסא. “באמת? יואו! מזל טוב! איזה יופי! יו, אני בהלם! מי הבחור? מאיפה?
“נועם שיין מ’תפארת אבות’. בחור ממש טוב, מתאים לה.” הוא חייך סוף סוף, מרוצה ככל הנראה מההתרגשות הגלויה שלי.
“וואו, אני חייבת להתקשר אליה…” פלטתי קצרת נשימה. “ולאמא שלך. יואו, אני בשוק. עוד לא עיכלתי שהיא בשידוכים בכלל! מתי היא הייתה בשידוכים באמת? מתי הציעו את השידוך הזה? ידעת שהיא נפגשת?”
“ברור שכן!” משך בעלי בכתפיו. “היינו בקשר לפני ואחרי כל פגישה. היא התייעצה אתי המון. אני הייתי בעד דוקא, נראה לי שהוא בחור מעולה.”
“אתה…” התיישבתי על הכיסא בצפיפות עם התיק שלי. “ידעת? יואו אני… לא היה לי מושג. מתי דיברת איתה בכלל? איך לא שמתי לב?”
אני בחורה חכמה, מאיר תמיד אמר. ויש לי ניסיון עשיר בשידוכים, אפילו יותר משלו. הוא לא נפגש הרבה כמוני. ואמנם לא ממש יצא לי להכיר היטב את אחותו, אבל הוא היה יכול לשאול בשבילה, לא? איך זה שהוא ידע שהסיפור כל כך חם, ולא טרח לעדכן אותי?
“מצטער.” מאיר צנח על הכיסא מולי. “לא התכוונתי לפגוע בך.”
“לא נפגעתי!” שיקרתי. “אני סתם מופתעת. וממש שמחה בשביל אלישבע שהיה לה מישהו חכם להתייעץ אתו.”
“הייתי שמח אם היא היתה מתייעצת אתך,” אמר מאיר בשקט. “נראה לך שהיו לי תשובות לכל מה שהיא שאלה? בטוח היית מבינה אותה יותר ממני. אבל ראיתי שהראש שלך עסוק בדברים אחרים, אז לא רציתי לשגע אותך.”
“זה לא היה…” התחלתי, אבל השתתקתי לפני שסיימתי את המשפט. כי הוא צדק, מה יכולתי לומר? גם אם היה מתייעץ אתי על אלישבע בשבוע האחרון, קשה להניח שהייתי מצליחה לספק תובנות כלשהן.
“זה לא היה…” התחלתי, אבל השתתקתי לפני שסיימתי את המשפט. כי הוא צדק, מה יכולתי לומר? גם אם היה מתייעץ אתי על אלישבע בשבוע האחרון, קשה להניח שהייתי מצליחה לספק תובנות כלשהן.
“מצטערת…” לחשתי במקום זאת, ומאיר משך בכתפו כאילו אין לזה משמעות.
“האירוסין מחר,” הוא נעמד וניגב את השיש. “ממש מעניין אותי כבר לראות את החתן.”
“גם אותי!” הגבתי בהתלהבות, ומאיר בחן אותי בראש מוטה בספקנות. ההבעה הזו לא התאימה לו, החשדנות הזו לא התאימה לו. אבל היא הגיעה לי. והכי גרוע… שלא היה לי מושג איך להעלים אותה.
“אז איך היה בעבודה?” הוא דיבר בגבו אלי. לא יכול להיות שהעבודה מעניינת אותו עכשו. בטוח הוא רוצה לספר לי על אלישבע. אבל הוא שאל, אז הייתי מוכרחה לחשוב על תשובה.
היום בהפסקה מצאתי את עצמי מתאמנת בהעתקת החתימה של רות, הבוסית. עד היום לא שמתי לב לחתימה שלה, הייתי לוקחת את הדוחות החתומים וממשיכה הלאה. אבל התרגיל של דניאלה גרם לי לשים לב לחתימות של אנשים. זו של רות, הייתה מסולסלת עם קווים חדים שלא חזרו על עצמם, ותהיתי אם גם חתימה כה מסובכת יש לי סיכוי לשחזר. חדר האוכל היה שקט, והעט שלי ניסה לרצות אותי בנסיונות חוזרים של חתימת ידה.
כששמעתי פסיעות הפסקתי מיד, אבל לא הספקתי להעלים את הדפים.
גבותיה העבות של רות התרוממו כשראתה אותם. “מה זה?” היא שאלה בשקט והרימה דף אחד כדי לבחון מקרוב.
“סתם…” בלעתי את רוקי שוב ושוב. “אני מתאמנת על
“על לזייף את החתימה שלי?” גבותיה הזדקרו בזעף והיא הטיחה את הדף חזרה על השולחן.
“לא!” פלטתי בחוסר אונים. “זה פשוט… תחביב כזה שפיתחתי, והחתימה שלך ממש מעניינת אז…”
לא היתה לי דרך להסביר לה. ולא היתה לי שום דרך לספר על המקרה המביך הזה לבעלי, לא בלי להשמיט את כל הפרטים החיוניים כדי להבין אותו.
“הכל בסדר?” מאיר סקר אותי מהצד. קיוויתי שהוא לא דיבר בינתיים ושוב פספסתי מילים.
“כן… בעבודה היה רגיל, לא משהו מיוחד.” הייתי חייבת לפצות אותו איכשהו. אם אני לא יכולה לשתף אותו בחיים שלי, לפחות אשמח אותו באופן אחר. “אני צריכה בגד לאירוסין, רוצה לבוא אתי לחפש?”
“אתך?” הוא נראה המום, יותר משאמור בעל להיראות המום מהצעה טבעית כזו. “אין לנו אותו טעם בבגדים, את זוכרת.”
ברור שזכרתי. רק שבוע שעבר הלכנו לחפש לו עניבה. אני ניסיתי לשכנע אותו להסתכל על כל הסגולות והירוקות עם המרקמים הוופליים והסיביים, אבל מאיר נמשך שוב ושוב לכחולות החלקות, עד שהרמתי ידיים.
“אני יודעת, ודוקא בגלל זה אני לא רוצה ללבוש את אחת מהשמלות שיש לי ואתה לא אוהב. זה ארוע של המשפחה שלך, אז כדאי שנמצא משהו ששנינו נתחבר אליו.”
“זה אפשרי בכלל?” תהה מאיר.
“אנחנו נצליח!” הבטחתי בנחישות והתכוונתי לזה.
*
“איך זאת?” מאיר הצביע על שמלת פייטים כסופה נוצצת. “מתאים לך לאהוב אותה.”
“זה יום המזל שלך,” חייכתי, “כי אני שונאת אותה בדיוק כמוך.”
“נס.” הוא נשף בהקלה. “אז אולי הטעם שלנו לא שונה כמו שחשבתי.”
“אנחנו ללא ספק שונאים את אותם הבגדים,” הסכמתי.
היה נחמד להסתובב בין חנויות. פטפטנו בקלילות על נושאים חסרי חשיבות, והחלפנו השמצות על בגדים שלא היו ראויים לתלייה.
“ניכנס?” מאיר הציץ אל חנות בסגנון מיושן, שהייתי די בטוחה שלא נמצא בה כלום. הסכמתי לתת צ’אנס, כי הוא הציע, אבל פנים כהות מוכרות בפנים האיצו את פעימות לבי.
“אין טעם,” אמרתי במהירות. “אין שם שום דבר חגיגי ממילא.”
המשכנו ללכת ואני אילצתי את הלב שלי להאט. יש עוד נשים כהות בעולם, אין שום סיבה שזו תהיה היא. אני סתם רדופה.
“את רצה,” העיר מאיר. “את בורחת ממשהו?”
“מהחנות הזו,” שלחתי אליו חיוך מאולץ. “שלא אתפתה להיכנס אליה.”
“שני?” מבטא רך, קול נעים שהעלה צמרמורת בעורפי. לא יכול להיות. זה לא קורה לי.
בלמתי והסתובבתי אל אליסה.
“איזה יופי לפגוש אותך! ואת בעלך! איזה זוג צעיר ונאה! יוצאים לסיבוב קניות?” היא פיזרה אלי חיוך רחב.
“כן,” אישרתי. הלב שלי דפק כל כך חזק שבקושי הצלחתי לשמוע אותה. “מה שלומך?”
“בסדר, בסדר גמור. אז זה בעלך, אה? אתה יודע איזו אשה מוכשרת יש לך?”
“בטח יודע,” הבטיח מאיר.
ברגע זה שמחתי שיש בעולם כללי נימוס. ומה אם לא היו, ומאיר היה יכול להעלות את התהייה שפעפעה בו ולשאול את אליסה בגלוי מי היא ומנין היא מכירה אותי? אם כי מן הסתם הוא הניח שהיא חברה מהעבודה ש…
“כולן בסטודיו מקנאות בה,” הרחיבה אליסה. הלב שלי נחבט כל כך חזק בצלעותי שרציתי לבלום אותו עם היד. “הביצועים שלה פשוט מדהימים! היא נראית בחורה צנועה, אז בטח לא עושה עסק מעצמה. אבל חשוב שתדע שהיא משהו מיוחד ממש. טוב, אני לא אפריע לכם, לילה טוב!”
“בסטודיו?” מאיר בהה בגבה המתרחק ואז הביט בי. “היא מתעמלת בסטודיו שאת הולכת אליו לאחרונה?”
הראש הנוקשה שלי הנהן.
“ואת עד כדי כך גמישה? היא התפעלה ממך כאילו את תופעת טבע או משהו.”
“מסתבר.” הקול שלי היה חנוק. מסתבר ששקרים, גם אם התרגלת אליהם, נעשים סמיכים עם הזמן ולא יוצאים בקלות ממיתרי הקול.
חשבתי שקניה תמימה תעשה לנו טוב. אז חשבתי. מתברר שהעולם שלי, הסוד שלי, נמצא בכל מקום. לא יכולה לספר לו על המבוכה עם רות בעבודה, אסור לי להסתובב אתו במקומות זרים שמא יופיעו נשים מ־muvenet וירגישו צורך לשמח אותו. לא יכולה להסתכן בתרגולים בבית, כי הוא תמיד יכול להופיע ולתפוס אותי.
אצטרך פשוט… להיזהר עוד יותר. להתרחק הרבה יותר.
המשכנו ללכת בדממה. חשבתי שימשיך לשאול על הסטודיו ובמה מתבטאת הגאונות שלי שם, אבל הוא שתק.
ואז דיבר.
“זוכרת מה אמרת לי בפגישה האחרונה?”
“שאני מוכנה,” פלטתי, ותהיתי שוב, כמו בכל התקופה האחרונה, למה בחרתי דוקא בצמד המילים הזה. הסכמתי, נעניתי, הגעתי למסקנה שכדאי. אפילו רציתי. אבל האם הייתי מוכנה?
“לפני זה,” הוא נעצר עכשו, אז גם אני נעצרתי. נשענו על גדר רקובה של בניין, זה מול זה.
“כשאמרת לי שיש דברים שאני לא יודע עלייך.”
הלב שלי האט ואז דמם לרגע. “כן, אני זוכרת.”
“האמנתי לך…” הוא אמר בכבדות. “כשהבטחת שהסוד הזה, או הסודות האלה, לא ישנו לי את החיים. שזה לא באמת משנה. שאין לזה משמעות. שאף אחד לא יודע.”
“וזה נכון!” מחיתי במהירות. הוא לא נתקל בשמץ מהיכולת שלי, חוץ מהנעליים ששימחו אותו בכל ערב. הכוח שלי לא הפריע לו לרגע לחיות.
“אני כבר לא יודע,” הוא הניד בראשו במרירות. “אין לי מושג אם מה שעובר עלייך קשור לזה, או שזה עוד משהו… אני לא יודע כלום. רק יודע ש… שאת עסוקה כל כך בלשמור על משהו, בלברוח ממשהו, אין לי מושג ממה, שאני כבר לא מכיר אותך. בקושי זוכר מי היינו. ואם זה לא נקרא סוד שמשפיע על החיים – אז אני לא יודע מה כן.”
אהובי
הם לא היו הזוג הראשון שהגיע אלי הביתה במהלך פגישות, אבל הזוג הקודם ביים לפחות פגישה מול העיניים שלי, והם, אליעזר וטובי, התעקשו שהם רוצים רק להתייעץ.
טובי אמרה בשיחת הטלפון שהם בני שלושים פלוס, אבל היא נראתה כבת שלושים וחמש ואליעזר בן פחות משלושים. באופן כללי אותה יכולתי לדמיין אמא טרודה לשישה ילדים, והוא נראה עדיין רווק צעיר, מגולח וחסר עול.
“תודה שקיבלת אותנו,” טובי התיישבה ראשונה, ואליעזר חיקה אותה בהיסוס קל. יכולתי לשער מיד שהיא יזמה את הפגישה. “שמענו עלייך הרבה, שיש לך אינטואיציה טובה ועצות ממש חכמות.”
חייכתי בענווה. לא היה לי תואר וגם לא מקצוע רשמי, אז לפחות התכונות שלי הלכו לפני.
“אנחנו נפגשים כבר כמה חודשים,” פתח אליעזר. הוא דיבר מהר ושידר ביטחון עצמי ונינוחות. הנחתי שהוא היה מהבחורים הפופולריים האלה שתמיד מוקפים חברים, עד שכולם התחתנו והוא נאלץ לגרד חֶבְרָה מהשיריים.
“והולך לנו ממש בסדר, אנחנו נהנים ביחד והכל טוב.”
טובי נראתה ספקנית, אבל לא קטעה אותו.
“רק שיש משהו שמפריע לנו. לא מפריע בפגישות בינתיים, כי זה לא מתנגש כל כך בפגישות…”
“רק במיקומים שלהן,” העירה טובי והוא צחקק בהסכמה.
“הבעיה היא שאני טיפוס יותר קליל כזה זורם, אופטימי, מאמין שיהיה טוב, ובדרך כלל הכל באמת טוב.”
עכשו טובי הצטרפה אליו, כדי שלא ייאלץ להשמיץ אותה בעצמו, “אני די הפוכה, ולקח לנו זמן לעלות על זה ולדבר על זה. אני הבכורה במשפחה, יש כבר שלושה שעקפו אותי, ותמיד הייתי טיפוס בכורתי כזה, את יודעת. שומרת על כל האחים הקטנים, עכשו גם על האחיינים ברוך השם, לוקחת אחריות, מנהלת את הבית, מתוכננת פרפקט…”
“טיפוס פחות קליל,” סיכמתי, למרות שאילו ניתנה לי האפשרות, בהחלט הייתי מגדירה את טובי ככבדה. לא בשיחה, אלא בהתנהלות בחיים. היא טיפוס שיערוך רשימות מסודרות לפני קניה, אליעזר יאבד אותן ויחזור הביתה בניצחון עם מוצרים אחרים לגמרי, ועד סוף החודש יתאמץ להוכיח לה שדוקא הם היו נצרכים.
“כן, בדיוק!” שמח אליעזר. “אז כמו שאמרתי, בפגישות זה לא כל כך הפריע לנו, אבל אנחנו חוששים שבחיי הנישואין זה יהיה אחרת. כבר לפני חודש הלכתי להתייעץ עם…”
טובי הבזיקה לעברו מבט חודר, כמוהו יכולתי לדמיין שיקבל גם אחרי החתונה, והוא בלע את רוקו ושינה את מסלול המשפט. “בכל אופן, אז הלכתי להתייעץ עם מישהו, אחד ששמעתי עליו מחברים נשואים, והוא אמר שבגדול הפכים זה לא קל, אבל הוא לא יודע לייעץ לפני נישואין על התאוריה, הוא יכול לעזור רק לזוגות נשואים. אז לכן הוא המליץ לנו…”
טובי שוב סימנה לו משהו בעיניה. התרשמתי מהמהירות שהוא קלט את האזהרות שלה. אולי הוא היה מכוונן כל הזמן לתדר הלא מילולי מצדה.
“בכל אופן,” טובי החליטה להשתלט על השיחה ואליעזר נשען לרווחה על מסעד הכסא. “באנו כדי לשאול מה את חושבת. זו בעצם הסיבה המשמעותית שמעכבת אותנו מלסגור. שנינו חוששים שהתכונות האלה עלולות לגרום למתח ועצבים, והיינו רוצים לדעת אם זה חשש לגיטימי, או שאנחנו סתם עושים עסק משטות, וחבל להסתבך כל כך הרבה.”
“בכל אופן,” טובי החליטה להשתלט על השיחה ואליעזר נשען לרווחה על מסעד הכסא. “באנו כדי לשאול מה את חושבת. זו בעצם הסיבה המשמעותית שמעכבת אותנו מלסגור. שנינו חוששים שהתכונות האלה עלולות לגרום למתח ועצבים, והיינו רוצים לדעת אם זה חשש לגיטימי, או שאנחנו סתם עושים עסק משטות, וחבל להסתבך כל כך הרבה.”
“אני מסכימה…” עניתי לאט, “שהרבה יותר קל בחיים להיות דומים…”
“למרות שאומרים שהפכים משלימים?” קטע אותי אליעזר בלהיטות.
“אני חושבת שהפכים זה טוב לפרויקט משותף שצריך בו גם אחריות וגם קלילות. גם מישהו שיתכנן את המשימות וגם מי שלא יפחד לבצע אותן. אבל בחיים יש המון פרויקטים, המון מצבים שונים, ולפעמים בן אדם צריך פשוט מישהו שיבין אותו, לאו דוקא שיפתור לו את הבעיה. לא תמיד מה שיש בחיים זה בעיות, זה יכול להיות רגשות, קונפליקטים משפחתיים, אי הסכמות. ובשבילם הרבה פעמים קל יותר שהשותף חושב בראש שלך.”
שניהם הנהנו מולי.
“אז מה את אומרת שצריך לעשות?” רצה אליעזר לדעת. טובי נראתה מעבדת בראש את מה שאמרתי.
“אם הייתם צעירים בני עשרים, אולי היה לכם קשה להגיע למסקנה. אבל יש לכם נסיון חיים ארוך יותר, ובטח פגשתם אנשים מסוגים שונים. אני חושבת שמה שאתם צריכים לעשות הוא לבדוק עם עצמכם איך התייחסתם עד עכשו לתכונה המנוגדת. קלילות בעינייך היא תכונה קסומה או מעצבנת וחסרת אחריות? אתה מעריך אנשים שמתכננים קדימה או חושב שהם הורסים לעצמם את החיים? אם תנסו להבין אם התכונות האלה מעוררות בכם סלידה או עניין, זה יכול לעזור לכם. למרות ש… בכל מקרה אני חייבת לציין שאחרי החתונה הכל יכול להשתנות, וחיים בצמוד לאופי מנוגד זה לא כמו לפגוש אותו בעבודה או בישיבה.”
“כן,” אישר אליעזר, מהורהר. “גם בעלך אמר לי משהו כזה.”
4 תגובות
פרק נהדר נהדר!
איזו כתיבה, איזה עומק, כמה תובנות חכמות
מושלםםםם
המשפט האחרון – פצצה!
אמאלההה ממש
המון משפטים מיוחדים
המבטים החודרים שטובי הבזיקה לעברו וכמוהם יהיו הרבה אחרי החתונה…
התובנה על זוגות הפוכים- כמה מקורי ככה חכם
ועוד המון משפטים נוגעים, מתוקים, רגישים וחכמים שיוצרים
סיפור אנושי ונוגע.
פשוט גאוני!!!