שני
כשהגעתי לסטודיו בשני בערב, היום שהפך לקבוע, רציתי להתמקם בפינת אימונים ריקה ולעבוד על אסטרטגיית הזעירים שלי, כמו שאליסה כינתה אותה. לדייק ולנסות להרכיב רשימת טיפים שיעזרו גם לאחרות.
אבל דניאלה חיכתה לי מיד כשנכנסתי. “שני.” היא פתחה בקיצור נמרץ. הנהנתי לעברה ותכננתי לעקוף אותה, אבל היא הרימה את ידה כדי לעצור אותי. “נמשיך לעבוד על החתימות היום, אוקיי?”
אוקיי עם סימן שאלה אמור לתת לי אפשרות בחירה? דניאלה, כפי שהבטיחה לי, לא היתה אחראית או מנהלת בסטודיו, והיא לא אמורה לקבוע את סדר היום שלי. מצד שני, אני הייתי חדשה, והיא שהכירה לי את המקום. עדיין לא הרגשתי בנוח להתנגד.
“הייתי רוצה להתאמן קצת בעצמי,” הצלחתי למלמל.
“בטח, אין ספק, יהיה לך מספיק זמן היום. אבל בינתיים תשבי כאן קצת, תעברי על החתימה הזו, תנסי להכיר אותה מכל הכיוונים, וכשתהיי בטוחה בעצמך, תתחילי לעבוד עליה. קחי את העט הזה, הוא נראה לי הכי דומה למקור.”
החתימה היתה פשוטה יחסית, ג’ מדלן עם סלסול קלישאתי שדרך על המדלן. קווים רפויים, הד’ קצת נמתחת, לחיצה חזקה בסוף הן’.
ניסיתי קודם להעתיק בכתב ידי את החתימה, אבל התוצאה היתה די גרועה.
אחרי עשר דקות של התעמקות התמקדתי בעט ושכנעתי אותו לזוז בקצב ובעוצמה של החתימה המקורית.
באמצע העבודה, בניסיון הרביעי, נשמע צלצול מדלת הכניסה. זה היה חריג, כי כולנו נכנסנו עם קוד, ואורחים לא הגיעו לסטודיו.
דניאלה חלפה על פני בנקישת עקבים. “סיימת?” שאלה בנחישות ונקשה בציפורן על הדף, “יופי. שימי בלוקר שלך, את יכולה להתאמן עכשו.”
היא לא התעמקה בתוצאות, אבל לא התלוננתי. הכנסתי את הטיוטות ללוקר שנשא את שמי ולא היו בו שום חפצים אישיים שלי, טרקתי את הדלת וחיפשתי מקום פנוי.
“תיכנס למשרד שלי,” שמעתי את אליסה. הרמתי את ראשי וראיתי שוטר מבוגר שפוסע אחריה. היא לא נראתה לחוצה, אז קיוויתי שזה משהו פורמלי. מה עושה שוטר בסטודיו כאן? ולמה אליסה לא הזהירה אותנו להתאמן באופן פחות גלוי? האם משום שלא היה לה מושג שהוא מגיע?
מצאתי משטח ריק יחסית ליד יעלה, האשה הצנומה שדיברה עם יואב בעלה בטלפון.
על מדף קטן עמדו כמה רובוטים ומכונית על שלט, ויעלה נענעה את ראשה מולם.
“זה בסדר אם אתאמן כאן?”
היא פלטה נשיפה ארוכה וקרסה על הרצפה. “ברור, אני מותשת. כשהגעתי לכאן חשבתי שקבוצת תמיכה תעזור לי, אבל מתברר שאני לבד בעניין הזה, ואני לא מתקדמת בכלל. אני די חדשה, את יודעת. הגעתי רק כמה שבועות לפנייך, בת דודה שלי שיש לה גם כישרון, המליצה לי להצטרף.”
היא פלטה נשיפה ארוכה וקרסה על הרצפה. “ברור, אני מותשת. כשהגעתי לכאן חשבתי שקבוצת תמיכה תעזור לי, אבל מתברר שאני לבד בעניין הזה, ואני לא מתקדמת בכלל. אני די חדשה, את יודעת. הגעתי רק כמה שבועות לפנייך, בת דודה שלי שיש לה גם כישרון, המליצה לי להצטרף.”
הייתה לה בת דודה. היו לה אולי גם דודים. זה לא רק יואב שיודע, ייתכן שמשפחה שלמה חולקת איתה את הסוד והכוח.
הגרון שלי התכווץ.
“מה את עושה?” הצלחתי לשאול.
יעלה משכה בכתפה. “בתאוריה, יש לי גישה למכשירים מכניים, אני מצליחה לשלוט עליהם במידה מסוימת, זה דורש ידע באלקטרוניקה שיש לי. אבל כרגע אני מצליחה לעשות משהו רק אם הסוללות כמעט גמורות, אז אפשר לומר שאני די נואשת.”
זה הזכיר לי משהו.
“כמו לילך ואורנה, שמצליחות לתמרן אנשים רק אם הם חולים וזקנים,” הערתי.
עיניה של יעלה התרחבו. “את יודעת על זה?”
“זה סוד?” נדרכתי. “שמעתי את לילך מדברת עם אורנה, היא לא בדיוק דיברה בשקט, אז…”
“הן לא ממש מסתירות את זה,” אמרה יעלה הנמיכה את קולה. “אבל מה שהן עושות עם זה, הן כן מסתירות.”
הלב שלי האיץ בפראות. “מה הן עושות???”
יעלה העיפה מבטים אחורנית. היינו לבד. “אני לא אמורה לדעת מזה,” היא לחשה. “ואני מספרת לך רק כי… טוב, את נראית בסדר, ואת חדשה, אז אני יכולה לסמוך עלייך. אני יודעת שאת לא חלק מהן. כל השאר פה… אני לא באמת יודעת מי נגד מי. מי משתפת איתן פעולה ומי סתם… וחוץ מזה… אני לא יכולה לשמור יותר בסוד. חייבת לספר למישהי. אני משתגעת. תקשיבי… שמעתי אותן מדברות על צוואות… ואני פוחדת ש… טוב, היתה לי תחושה שהן מתכננות ל… זה נשמע פרנואידי, ולא שמעתי כל מילה, אבל נראה לי ש…”
חיכיתי, לא רציתי להאיץ בה.
“הן עובדות אצל נשים זקנות סיעודיות, ונראה לי שהן מתכננות לתמרן אותן איכשהו. לשנות את הצוואה ולכלול את עצמן בתוכה.”
הנשימה שלי נעתקה.
“הן אמרו את זה במפורש?” לחשתי.
“אולי טעיתי,” יעלה בלעה את רוקה בתנועה מהירה. “אבל זה מה שהסקתי ממה ששמעתי.”
הלב שלי שאג באוזני. פתאום הסטודיו הסגול והרוגע הזה הרגיש לי כמו ג’ונגל סבוך ואפל. מי הן הנשים האלה? ודניאלה… גם היא קשורה אליהן? דניאלה, שבגללה בלוקר שלי יושבים עכשיו בשקט דפי חתימות מזויפות.
“יעלה…” הקול שלי חרק.
“מה?” היא התבוננה בי מודאגת. “את לא תגידי לאף אחד, נכון? זה לא שיש לי הוכחה בדיוק, ואני לא רוצה להסתבך או…”
“לא, זה רק ש… יש שוטר כאן עכשו. במשרד של אליסה.”
אהובי
גם בעלך אמר לי משהו כזה.
איך יכולתי לחזור לשיחת הייעוץ איתם אחרי בומבה כזו?
“בעלי?”
טובי התכווצה בכסא ואליעזר נראה אשם.
“מתי? איך אתה…?”
“הוא לא אמר לו שהוא בעלך,” התפתלה טובי. “הוא רק המליץ לו שנלך אלייך כי את מומחית בזוגות לפני אירוסין ויש לך המון ניסיון. עשינו את ההקשר לבד כשביררנו עלייך.”
“הוא לא אמר לי במפורש לא לגלות,” התגונן אליעזר, כנראה מפני הנזיפה השקטה של טובי, או כדי להגן על דוב מפני.
הוא לא אמר במפורש, אבל טובי איכשהו הריחה שדוב העדיף להסתיר את הקשר בינינו. השאלה איך הבינה שדוב הסתיר ממני ולא מאליעזר. הגיוני לא לספר שאתה נשוי למי שאתה ממליץ עליו. לא הגיוני בכלל לא לספר לבן הזוג שלך שאתה שולח אליו.
בשארית הפגישה ניתחנו עוד קצת את ההבדלים בין טובי לאליעזר, אבל אני איבדתי את הריכוז, וגם שניהם נראו כאילו הם משתוקקים ללכת.
כבר הרבה זמן לא הייתי בחנות.
עכשיו החלטתי להגיע ברגל. לא יכולתי לשבת עוד. והייתי מוכרחה לעמת את דוב עם הטרוף הזה.
הייתי חייבת לראות אותו.
מה דוב אמר לאליעזר??? השאלה הזו שיגעה אותי בעלייה בדרך לפיקס.
ולא שלא היו שאלות דחופות יותר: כמו, איך אליעזר הגיע לדוב? מה פתאום חשב בכלל להתייעץ אתו? ולמה, למה למה דוב אמר שהוא מייעץ לנשואים? מי המליץ לאליעזר עליו? איך מישהו מכיר את בעלי השקט שמומחה בתיקונים?
אבל יותר מכל רציתי לדעת מה דוב אמר שגרם לטובי לשלוח אל אליעזר מבטים מזהירים.
איך דוב הצליח לרמוז לו שלא ימסור את זהות השליח, בלי להגיד את זה במפורש?
ובאופן שאליעזר, שלא נראה מומחה ברמזים, ייחס לכך חשיבות?
הדלת לא היתה סגורה עד הסוף, כך שהפעמון לא צלצל כשחמקתי דרך הפתח. גבר צעיר עמד מול הדלפק ושיחק בידו במנעול בריח פשוט. הוא פלט נשיפה ארוכה.
“אז אם לא אשקיע מאמץ כל כך, זה יוכל לעזור?”
דוב הרהר רגע ארוך.
מנעול בריח הוא אחד המוצרים הקלים להתקנה, אז הנחתי שכנראה בפעם הקודמת הוא קדח לעומק מדי, או הידק את הברגים עד שהבריח לא הצליח לזוז.
“אני לא יכול להבטיח,” אמר דוב לבסוף והישיר מבט לאיש שמולו. “אבל אני בטוח שאם תתאמץ יותר מדי, זה בוודאי יגרום נזק.”
ואז הוא הבחין בי.
“אהובי!” הוא קרא בהפתעה, והלקוח נרתע והסתובב אחורנית.
הנשימה שלי נעצרה לרגע.
הוא לא זיהה אותי, הייתי בטוחה שלא זכר את פני מהפגישה. הוא היה שקוע אז רק בשני, ואני הייתי מטרד שישב בצד.
“אז תודה,” מאיר תחב את הבריח לכיסו והנהן לעבר דוב. “אחשוב על זה.”
“למה הסתכלת עליו ככה?” דוב הצביע בסנטרו על הדלת שנסגרה מאחורי מאיר. “את מכירה אותו מאיפשהו?”
“אפשר לומר…” על קצה הלשון עמד לי לספר לו מאיפה אני מכירה את הלקוח שלו. דיברתי לא מעט על שני, ועכשו הייתי על סף לגלות לו שנכחתי בפגישה הראשונה של הבחור הזה עם אשתו.
אבל היו לי עקרונות, וזה שהרשיתי לעצמי לשתף את דוב בפרטים מהפגישות, היה רק משום שלא היתה לו דרך לזהות את הזוגות.
וחוץ מזה – זה לא היה העניין עכשו.
“ד”ש מאליעזר וטובי,” פתחתי בחדות.
“ממי?” מצמץ בעלי.
“אה…” טוב, הוא לא היה חזק כמוני בשמות, ובכלל לא בטוח שאליעזר הציג את עצמו, בפרט אם רק בא לקנות משהו ועל הדרך מצא את עצמו משתפך בפני דוב.
“שלחת אלי מישהו, בחור בן שלושים בערך שהיה באמצע פגישות.”
ייאמר לזכותו של בעלי, הוא לא נראה כאילו השמים נפלו עליו. אולי לא תכנן להסתיר ממני לנצח.
“אז הוא הבין שאנחנו נשואים,” נאנח דוב.
“כן, בהתחשב בזה שיש לנו גם שם משפחה זהה,” עקצתי. “וכולם יודעים שהחנות שלנו. איך הוא הגיע אליך, דוב? הוא אמר שהוא שמע עליך המלצות??? איזה המלצות למען השם? ומה אתה… למה אמרת לו לא לספר לי?”
השאלה האחרונה אולי היתה הכי פחות מעניינת מכולן, אבל היא הכי כאבה.
“כן, בהתחשב בזה שיש לנו גם שם משפחה זהה,” עקצתי. “וכולם יודעים שהחנות שלנו. איך הוא הגיע אליך, דוב? הוא אמר שהוא שמע עליך המלצות??? איזה המלצות למען השם? ומה אתה… למה אמרת לו לא לספר לי?”
השאלה האחרונה אולי היתה הכי פחות מעניינת מכולן, אבל היא הכי כאבה.
“לא אמרתי לו לא לספר,” דוב התיישב מול הדלפק ונראה כאילו הוא רוצה להיות הרחק מכאן. ידו סירקה שוב ושוב את שיערו. “אמרתי רק ש… שאת לא יודעת שאני שולח אלייך.”
“אז בשביל מה?” לחשתי. “אם כל כך חשוב לך שלא אדע… למה שלחת בכלל? למה לקחת סיכון ש… אני לא מבינה מה קורה פה, לא מבינה כלום כלום!”
“תשבי,” ביקש דוב בשקט. גררתי כיסא עם כתמי צבע ישנים והתיישבתי עליו. הראש שלי כאב משאלות, והגרון צרב מהכלום שידעתי.
קיוויתי נואשות שאף אחד לא ייכנס בדיוק עכשו לחנות.
“אני מצטער,” הוא פתח בכנות. “לא הייתי צריך לעשות את זה.”
“לא היית צריך לשלוח אלי?” שילבתי את זרועותי בכוח על לבי. “באמת טיפשי שעשית את זה אם אתה טורח כל כך להסתיר.”
“לא!” קולו עלה והוא הניד בראשו לשלילה שוב ושוב. “אני לא מתחרט על זה בכלל! ידעתי שיש סיכוי שתשמעי על זה, והיה שווה לי, בשבילם.”
המילה האחרונה הזו פתחה את חומת זרועותי.
“ידעתי שתוכלי לעזור להם,” עיניו החומות ננעצו בשלי. “יש לך עין הרבה יותר ממני לדברים האלה, והייתי בטוח שתוכלי לתת להם עצה טובה. לא היה הוגן להסתיר מהם שאת קיימת רק כדי ש…”
“רק כדי שמה?” התעלמתי בינתיים מהמילים שלו שהיו קרן אור ישירה וחמימה ואיימו לרכך אותי. הייתי חייבת להתמקד. “רק כדי שלא אדע מה? ממה פחדת כל כך, דוב?”
“זו לא הפעם הראשונה…” הוא דיבר בקול נמוך כל כך עד שבקושי שמעתי.
“לא הפעם הראשונה שאתה מייעץ למישהו?” ניסיתי להבין. הלב שלי הלם בכוח מחוסר ההיגיון של כל זה. מי הוא האיש שיושב מולי, ולמה חשבתי שאני כמעט מכירה אותו?
דוב הנהן בתנועה זעירה כל כך שיכולתי לפספס אותה אם רק הייתי ממצמצת.
“מצטער…” הוא לחש שוב ונראה מיוסר.
אם הייתי פורקת את כל השאלות שנטענו אצלי על דף, היינו צריכים לעבור עמוד. הייתי מוכרחה לתת שתי שאלות רשות.
רציתי להטיל אותן בקצב אוטוסטרדה, לקבל תשובה על אחת, ולעבור לבאה בתור. הייתי בטוחה שלא אצליח לנשום כרגיל עד שאדע.
ורציתי גם…
שיגיד עוד יותר, בהרחבה ובפירוט, למה החליט לשלוח אלי.
דוב הסכים עם התובנות שלי לפעמים, וגם קרה שהחמיא על החלטות שקיבלתי בעבודה. אבל רוב הזמן היתה לי תחושה סמויה שהוא לא מעריך את המקצוע שלי. לא מבין מה הטעם בו, ולמה דוקא אני, עם הפזיזות והריצה קדימה, החלטתי לעבוד בו.
אבל אולי טעיתי. או שהוא שינה את דעתו.
ורציתי לשמוע מה הוא חושב עלי, מה זה אומר שיש לי עין לדברים האלה? לאילו עצות הוא התכוון? האם הוא חושב שאני יכולה להציל אנשים? שאני טובה יותר מנשים שבאמת למדו מקצוע אמיתי?
ולרגע נזכרתי בחלום שלי. היו בו: דוב, אני, הים והכוח.
הכוח לגרום לדוב לדבר, לומר את כל מה שרציתי.
יכולתי להשתמש בו עכשו, במידה מסוימת.
הוא היה נבוך מכך שהסתיר ממני סוד, והרגיש חובה לרצות אותי. הוא ידע שנפגעתי ורצה שאסלח.
אם אבקש, אם רק אשאל, הוא ייאלץ את עצמו לפזר מילים נוספות למעני.
ופתאום תהיתי אם זה יעזור.
מילים שאשאב בכוח מהבאר החתומה של דוב, האם יצליחו להרוות אותי לאורך זמן?
או שהן יהיו כמו רסס של מי ים; צוננים, מפתיעים, ומלאים במלח.
הוא נראה כל כך שברירי כשתלה בי את עיניו כך. אבוד, כמעט מפוחד.
ובאותו הרגע הייתי בטוחה שהוא לא תכנן לשמור ממני את הדבר הזה לנצח. לא אם העדיף לשלוח אנשים אלי, גם במחיר שאדע ואכעס.
וגם אם כן… נשכתי את שפתי בכוח. ואם הוא כן התכוון שלעולם לא אדע על הפן הזה בחייו? האם אסור לו להסתיר ממני סוד שאין לו שום קשר אלי? אני יכולה להיפגע, אבל האם יש לי זכות להתעצבן? פיקס היא החנות של דוב, ומה שהוא עושה בה הוא עניינו. האם יהיה הוגן מצדי ללחוץ עליו לספר לי הכל, רק כדי שארגיש טוב יותר? האם הוא בכלל חייב לשתף אותי?
אני משתפת אותו בכל דבר, זה נכון. לא מסתירה מדוב שום סודות על עצמי.
ותמיד רציתי… תמיד האמנתי… תמיד היה לי ברור שזה אמור להיות הדדי. שאם אני מעניקה לו את האפשרות להיות שותף מלא בחיי, זכותי לקבל את זה בחזרה.
אבל האם מישהו הבטיח לי את זה אי פעם? דוב מעולם לא נתן לי את התחושה שהוא גלוי לגמרי בפניי. לא ברגשות ולא במה שעובר עליו.
ואף פעם לא הבטיח שיום אחד זה יקרה.
זו רק אני שהבטחתי לעצמי בשמו. שהיה לי ברור שאם אתאמץ מספיק, אם רק אצליח לאתר את לשונית הפתיחה הנכונה בליבו, תהיה לי בסוף גישה ללב כולו.
אני יכולה לאלץ אותו לפתוח את הבאר כרגע, ידעתי שכן.
אבל גם הייתי בטוחה שבמקביל, הוא ימהר לסכור את הצד השני שלה.
ואני רציתי… רציתי את המים האלה, הטהורים והמתוקים.
את המילים שאמר מעצמו, רק כי ככה רצה.
את הרגע הזה שהיה בינינו עכשו, ואני לא עשיתי דבר כדי לייצר אותו.
“תודה.” אמרתי בפשטות. “תודה שסמכת עלי. תודה ששלחת אותם.”
ואז, במאמץ עליון, הרמתי את ידי לשלום והתרחקתי מהדלפק.
כשעמדתי ליד הדלת, שמעתי אותו. “אהובי?”
הסתובבתי.
“תודה.”
עיניו היו נעוצות בי, ויכולתי לנחש בהן את מה שלא אמר: ‘תודה שלא המשכתי לשאול’.
לא סמכתי עלי. לא בטחתי בעצמי שאצליח למצמץ את הדמעות עד שאצא מהחנות. לכן רק הנהנתי בחופזה ונמלטתי החוצה.
5 תגובות
יואוו.
לא סומכת על עצמי שאמצמץ את הדמעות על הסיפור הזה.
קראתי בנשימה עצורה ולא כקלישאה, באמת כשסיימתי מצאתי את עצמי נושמת עמוק ומהר
מגלה שעד עכשיו ממש לא נשמתי.
לא. זה לא מתח. זה מקסימום רגש במקסימום עוצמה של תיאור.
גאונותתת
בדרך כלל נשים מגיבות על הסיפור הזה, אבל אני מוכרח להגיד שהוא סיפור מצוין
וכתוב בכשרון גדול מאד.
גם אני כגבר ור”מ בישיבה מאוד נהנה מהכישרון והניתוח. זה כמעט דומה למערכה של לומדות עם הקשרים לשיטתייהו הגדרות וניתוח. ישש”כ!
אין על אהובי ודוב!!
עם העצב, פשוט חמודים.
מעניין אותי איך שני נפלה בפח של לזייף חתימות. מעבר לשכרון הכוח, היא ממש חכמה ובקשות כאלה מריחות חשוד.
תודה על סיפור נדירררר
אז הנה החשד התעורר
מקווה שתיגש ללוקר שלה ותשמיד את הדף