שני
אחד השלבים הכי קשים בשבילי בפגישות הוא הרגע שאני יודעת בוודאות שאוריד את הבחור מיד כשאגיע הביתה, או אפילו בדרך אם השדכנית תספיק להתקשר – אבל עדיין לא חלפה מחצית מהפגישה, וביתר הזמן איאלץ למכור לו אשליות.
“גם אצלי זה ככה, בדיוק,” הנהנתי בהסכמה כשהוא תיאר לי איך קשה לו לעזוב הכל וללכת לישון.
“אויש, זה נורא,” הזדהיתי בנשיכת שפתיים כשרוטנבוים נזכר בתשובה השלילית שקיבל מהישיבה שחלם עליה.
הייתי נציגת שירות צבועה. חילקתי חיוכים שלא האמנתי בהם, שיווקתי מוצר שלא היה במלאי.
לו רק היתה דרך פשוט לקום וללכת בלי שאף אחד ייפגע.
רוטנבוים נרגע בינתיים, ועד כמה שיכולתי לשפוט, נהנה מכל רגע.
הוא סחרר בגאווה את שארית השתיה שלו, כאילו לא ניצל מאסון ברגע האחרון. נשען אחורנית ודיבר בערנות ובביטחון, התבדח וצחק ונראה כמעט זחוח.
הלב שלי התכווץ.
האם לא היתה דרך לפחות לרמוז לו? אולי אני אמורה להשתתק, לענות תשובות מסויגות וקצרות, להפסיק להגיב בהבנה כזו. איך ירגיש מחר כשישחזר את כל הנושאים האישיים שחשף בפני?
אמא ביקשה ממני להיות נחמדה ומתוקה. לא יכולתי להסביר לה שכדי להיות בן אדם טוב באמת אני צריכה לצמצם את החיוכים שלי לחצי.
“את עייפה?” הוא בירר בשלב מסוים, כשהשעון הענק מעלינו (יבורכו מעצבי הלובי) הבהיר שכבר חלפו שעתיים.
“אני בסדר,” עניתי בחיוך קטן וכבשתי פיהוק מכוון.
“מצטער!” הוא נעמד מיד ותפס את כובעו. “אז אני אלך לשלם את החשבון ונצא. מצטער ממש, לא שמתי לב איך הזמן עבר!”
לא היתה דקה שחלפה בלי תשומת הלב המלאה שלי, ובכל זאת הנהנתי בחיוך, כאילו גם אני מופתעת מערמומיות המחוגים.
לא היתה דקה שחלפה בלי תשומת הלב המלאה שלי, ובכל זאת הנהנתי בחיוך, כאילו גם אני מופתעת מערמומיות המחוגים.
“די נעים,” ציין רוטנבוים כשיצאנו אל הכביש, והרים את פניו אל השמים. “היית רוצה ללכת קצת ברגל?”
מה? לא לא לא לא. זה לא הוגן! יש כלל יסוד שאומר שלא ממשיכים פגישה אחרי שהחליטו לסיים אותה. ומה אני אמורה להגיד עכשו? שאני עייפה בעשר בלילה? אחרי שהצהרתי שגם אני הולכת לישון מאוחר?
הייתי צריכה לעזוב את הכוס האומללה וזהו.
פתחתי את פי כדי לענות משהו – עדיין לא ידעתי מה, כשמונית מקסימה ולבנה האטה לעצירה על פנינו. “הנה מונית!” קראתי בשמחה, כאילו ההצעה של רוטנבוים נבעה מהיעדר מוניות.
“אה, נכון, מונית.” לא היה אפשר לקרוא לה בשום שם אחר, והבחור נאלץ להרים את ידו ולתת לנהג את הכתובת שלי.
החלונות בפנים היו סגורים למזלי, והמיזוג דלק. ככה רוטנבוים לא התאבל על האוויר האבוד.
“את רוצה שנעצור רחוב ליד?” הציע רוטנבוים בהתחשבות. “אני יודע שיש בחורות שלא אוהבות שיודעים איפה בדיוק הן היו…”
“זה בסדר,” חייכתי. “הראש של אנשים בשכונה שלי לא קרימינלי. הם בטח ישערו שאני חוזרת מפגישה או משהו.”
כשרוטנבוים פשפש בכיסו אחר שטרות, הסבתי את ראשי בכח לצד השני ופתחתי את הדלת בעצמי. זה לא הוגן. שום דבר מזה לא הוגן. מבחינתו הפגישה היתה הצלחה, ועל הצלחות כיף לשלם.
ועוד שעה לכל היותר הוא יידע את האמת.
“לילה טוב,” חייכתי. הוא השיב בחיוך זורח. שילבתי את זרועותיי בחוזקה וחציתי את הכביש.
אלו החיים, וזו בטוח לא הפעם הראשונה שלו.
אבל אני תמיד הרגשתי כאילו אני דורכת בכח על דבר מה שברירי ותמים.
זנבות המטפחת הכהה של אמא התנופפו מהחלון, כמו דגל שחור בים קיצי.
כשהיא ראתה אותי, היא הניפה את ידה בברכה ונעלמה מהחלון.
הדלת נפתחה עוד לפני שסיימתי את גרם המדרגות.
“שניתוש!” אמא עטפה אותי בחיבוק מהיר והקמטוטים סביב פיה התרחבו לחיוך. “נו, איך היה?”
“בסדר.” קרסתי על הרצפה ליד הדלת, ואמא נעמדה מעלי וסרקה את תווי פני.
“שלא תעזי להגיד לי את זה!”
“להגיד מה?” נאנחתי. רק לחזור לחדר שלי, זה כל מה שרציתי. רק לשבת שם בשקט ולעצום עיניים, לזמן את הכרית אלי ולהתערסל איתה על כסא הנדנדה.
“שהוא לא כל מה שאמרו; ירא שמים וחברותי וטוב לב.”
“הוא ירא שמים כנראה,” הסכמתי ונזכרתי בברכת ה’שהכל’ האטית והמדודה. “והוא בהחלט נחמד וטוב לב.”
“נו?”
“מה נו?” שפשפתי את מצחי והסטתי את הפוני הכהה מעיני. חדר. כרית. כיסא נדנדה. שקט.
“למה את נראית כאילו הוא לא כל הדברים האלה? למה את לא נכנסת בחיוך ומבקשת שאתקשר כבר לשדכנית ואגיד שאת רוצה להמשיך?”
הכתפיים שלי התכנסו קדימה, מגנות עלי מהרגעים הבאים. “כי אני לא רוצה להמשיך, אמא. מצטערת.”
“את לא רוצה.” הקול שלה היה שקט, ואני לא העזתי להרים את עיני.
“לא, מצטערת. הוא באמת נחמד והכל, אבל פשוט לא מתאים לי.”
“למה לא, הוד מלכותך? כי לא מתאים לך נחמד?”
“כי אנחנו ממש שונים, אמא. טוב לב זה לא הכל בחיים. ואני רוצה… אני צריכה יותר מזה, את יודעת את זה.”
“אני לא יודעת כלום.”
העזתי להציץ למעלה, וראיתי אותה מהדקת את זנבות המטפחת, הקמטוטים מתכווצים במרירות. “אני רק יודעת שאת בת עשרים ושש, אוטוטו שבע, שכמעט אין סיכוי שיציעו לך בחור ממשפחה שלמה, ורוטנבוים הוא בדיוק כזה. יש לו אבא ואמא שחיים באושר, את יודעת כמה זה חשוב?”
“את לא יודעת איך הם חיים,” מחיתי בטיפשות. כאילו זה מה שמשנה.
“לא.” אמא התכופפה אלי וברכיה השמיעו קליק קצר. “אבל ההורים שלו נשואים. וזה יותר ממה שאפשר להגיד עלייך, לצערי.”
אהובי
כשחזרתי לתחנה הצצתי בטלפון. היתה שם שיחה שלא נענתה ממספר לא מוכר. לא היה לי כח לעסקים עכשו, לשום הצעת עבודה שהיא, גם לא לייעוץ טלפוני קצר. רציתי רק לרוקן על הכרית את מעט האוויר שנותר בריאות שלי, לעצום עיניים וליפול לריק זמני.
כשכבר ישבתי באוטובוס המספר צלצל שוב, ואיכשהו השיבה האגודל שלי לשיחה.
“ערב טוב? זאת אהובי?”
הקול היה צעיר ונלהב. לא עסקים כנראה, אלא אם כן בימינו הורים מתחילים לחתן בגיל עשרים.
“כן, ערב טוב. עם מי אני מדברת?”
“אני אממ… אפשר בינתיים לומר שם בדוי?”
כבשתי חיוך והצטערתי שאני לא יכולה לחלוק עם הנוסעים האחרים את היושר המתוק שלה. היא היתה יכולה לבחור בשם בדוי בלי לעדכן אותי, ולעולם לא הייתי מתקוממת על התרמית.
“בטח. שנקרא לך יוכבד?”
“אה…” היא נשמעה מופתעת, כאילו בכך שהצטרפתי לסוד הרסתי חלק מהטעם שבו.
“כן, טוב, לא משנה. רציתי לשאול… הבנתי שאת מלווה זוגות לפגישות?”
“אני עושה את זה לפעמים,” עניתי בזהירות. “אם יש צורך. בעיקרון אני מייעצת בשלב הפגישות או לפניו כדי לייעל אותן.” תשובה קצרה ותמציתית, דוב יהיה גאה בי.
“וחייבים את הייעוץ הזה?” יוכבד נשמעה מאוכזבת. “כלומר, אי אפשר לקפוץ ישר לליווי שלך בפגישה עצמה?”
“אני מנסה קודם להבין,” העפתי מבט סביבי, וגיליתי שאני קרובה לתחנה. נעמדתי והצטרפתי לאנשים שחיכו ליד הדלת. “את אמא של יוכבד או יוכבד בעצמה? מי בעצם נפגש, את או הבת שלך?”
שתי נשים מבוגרות הסתובבו אלי בתקווה כששמעו את המילים האחרונות. חייכתי אליהן בהבנה. היה לי מידע שנגע בפגישות, אבל הן לא יוכלו לקבל אותו, כי האוטובוס נעצר, הדלת נפתחה, והן בשום אופן לא יכלו ללוות אותי בלי תירוץ הולם.
‘אני עוד לא יודעת כלום,’ רציתי לצעוק אחריהן. אבל יוכבד היתה עדיין על הקו, ועוד מעט אדע.
“… ההורים שלי עוד לא יודעים מזה,” המילים הראשונות אבדו באוטובוס שהמשיך בדרכו. “אבל אני אספר להם. ממש חשוב לי שתגיעי ותעזרי לי, כי אני פשוט לא קולטת אנשים בכלל. אני פוגשת אנשים בעבודה ואין לי שמץ של מושג אם הם מוצאים חן בעיני ומה דעתי עליהם. רק אחרי כמה שבועות של עבודה אני יודעת להגיד שהבוסית די נחמדה וזו שעובדת לידי אנטיפתית.”
המילים שלה הדהימו אותי. ידעתי שלא כולם טובים בזה כמוני, אבל מעולם לא חשבתי שיכול להיות… מום כזה. חוסר בולט ומציק כל כך. איך הייתי חיה בעולם, באילו מילים הייתי פותחת בשיחות ומתי הייתי יודעת להפסיק, אם לא האינטואיציה החדה שמאפשרת לי לקלוט את האנושות כל כך מהר?
“אני ממש מצטערת…” אמרתי בקול נמוך, “באמת אני… אני בטוחה שיש דרך לפתח את זה. משהו שאפשר לעשות. ניסית אולי לטפל בזה? לדבר עם מישהו?”
“מה? לא, אני בסדר, באמת!” היא ביטלה בצחוק מופתע, כאילו מדובר בחיסרון שולי כמו אנשים שמתקשים לפתוח שקיות במכולת. “זה לא באמת מפריע לי. זה רק ש… בשידוכים זה די מעצבן, נכון?”
די מעצבן? לשון המעטה ופרופורציות לקויות, זאת הבעיה העיקרית של הבחורה הזאת.
“אני מדברת עם בחור, והשיחה זורמת והכל, אבל איך אני יכולה לדעת אם הוא באמת מתאים לי? אם הוא טוב, אם הוא נחמד, אם זה שהוא אומר משפטים חכמים זה נובע ממנו ולא סתם… לא יודעת, ציטוטים שהוא שמע איפשהו. אני מגלה שאני מורידה בחורים רק כי אני פשוט לא מסוגלת להחליט החלטה כזאת משמעותית בלי שיש לי מושג. יש כאלה שברור לי מעבר לכל ספק שהם לא מתאימים לי, אבל לפעמים אני פשוט… מגששת בערפל.”
רציתי להושיט לה יד ולחצות איתה את הערפיליים. לאמן אותה לזהות את כל הסימנים הקטנים שאנשים חושפים מבלי משים במילה או במבט. היא היתה הסחת דעת מבורכת כל כך, עד שהריאות שלי חזרו לפעול כרגיל.
רציתי להושיט לה יד ולחצות איתה את הערפיליים. לאמן אותה לזהות את כל הסימנים הקטנים שאנשים חושפים מבלי משים במילה או במבט. היא היתה הסחת דעת מבורכת כל כך, עד שהריאות שלי חזרו לפעול כרגיל.
כמעט כרגיל.
‘יכול להיות שהיה עדיף להניח להם וזהו.’
הקול שלו. מחוספס ונמוך, רגוע ושקט. טלטלתי את ראשי וניסיתי לנער את המילים, לשלח אותם לערפל של יוכבד.
ככה אמר ההגיון שלו, אבל הרגש שלי התעקש שהוא טעה.
אבל אם הוא צודק, אם להרגשה שלי אין שום בסיס מוצק מלבד ההרגשה שלי שהיא מוצדקת, אז למה אני כל כך בטוחה שאני יכולה ללמד משהו את יוכבד? לעזור למישהו בעולם הזה?
הרגשתי שהאומץ והפזיזות שלי הם נכסים מדהימים. אבל אולי הם פשוט מילים נרדפות לטיפשות נמהרת.
“אני מצטערת,” עצמתי עיניים ונשענתי על עמוד אבן שאף אחד לא ידע מה המטרה שלו; מי נטע אותו ובשביל מה, ולמה אסור אפילו לתלות עליו מודעות ולמצוא לו קצת תועלת. “אני לא יכולה כרגע לעזור לך.”
“את לא…?” היא נשמעה המומה, כאילו למרות סימני השאלה בבקשה שלה, היה לה ברור שאיעתר.
“אבל שמעתי עלייך מלא דברים טובים, והבנתי שאת כן מגיעה לפגישות ועוזרת לאנשים…”
“מה בדיוק…” התחלתי לומר ולמזלי קטעתי את עצמי ברגע האחרון. לעולם לא אדע מה בדיוק היא שמעה, וזה גם לא משנה. אם אני רוצה לתת תשובה החלטית, אין לי זכות לסחוט מחמאות לפני כן.
“לא.” חתכתי, עדיין בעיניים עצומות. “לא כרגע, מצטערת.”
תגובה אחת
כתיבה מהממת חבל שיוצר לא מכירים את המדור הזה