אהובי
כשהגעתי הביתה הרגליים שלי כבר כאבו. דוב אמור להגיע עוד מעט, וקיוויתי שעד אז המחשבה שלי תהיה צלולה יותר.
עד אז אולי אבין איך הפך בעלי חובב הדממה לאיש שמעניק עצות זוגיות לאנשים.
פתאום נזכרתי במשהו. סיפור ישן שכמעט נמחק מראשי.
היינו נשואים כמה חודשים, ודוב ביקש להזמין לסעודת שבת חבר שהתחתן לאחרונה. הוא היה בן גילו, אבל הנישואין שלהם היו טריים יותר.
הסכמתי בשמחה, כי השתוקקתי להכיר את החיים שלו מכל כיוון אפשרי.
אבי, החבר, היה ענק ומוצק, ואיכשהו התנשא גם מעל בעלי הגבוה.
אשתו היתה יצור זעיר וחיוור שלבש שמלה בגוון ששכחתי ברגע שהסבתי אליה את גבי.
המנהג הבלתי אפשרי שלי לשפוט זוגות עוד לפני שהם פותחים את הפה גרם לי להסיק ששרי אשתו מצאה בו כנראה דמות סמכותית ומגנה. היא נראתה זקוקה להגנה.
בליל שבת חיכינו להם כמעט שעה אחרי שדוב חזר מהתפילה, וכשהם הופיעו סוף סוף אבי קרס בדרמטיות על הספה ומתח את זרועותיו.
“מצטער על האיחור, אתה יודע איך זה נשים, לקח לה כמעט שעה לבחור בגד, ועוד חצי שעה להחליט איזה נעליים מתאימות גם להליכה וגם לבגד הזה.”
דוב מלמל בנימוס שהכל בסדר, ואני חייכתי אליה באחוות נשים ידידותית. היא החזירה לי חיוך עקום.
“תקדש, אני גווע,” הודיע אבי. “לא אכלתי כלום היום כי בבית של אשתי לא אוכלים צהריים בימי שישי, אז גם אצלנו זה ככה. כנראה שאם מבטיחים לבן אדם שבלילה תהיה ארוחה טובה, זה אמור להשביע אותו. לך תבין.”
“גם אנחנו רק מנשנשים ביום שישי,” פלטתי, אבל לא נראה שהוא שמע.
“אני לא אוכלת דגים,” התנצלה שרי כשהגשתי בגאווה את המנה הראשונה המתובלת היטב.
“היא לא אוכלת דגים שנגעו בהם תבלינים,” הסביר בעלה בפה מלא. “פולניה אמיתית. בבית היא מכינה לנו שני סוגים, והיא מקבלת את הדג האפור והמסכן שיש בו רק מלח.”
זו היתה הערה שנגעה לטעם אישי בלבד, ובכל זאת התכווצתי. הטון של אבי היה מזלזל במובהק.
“כל הכבוד שאת עושה שני סוגים,” חייכתי אליה. “אשה משקיענית.”
“אז מה, שאני אמשיך לאכול עוף בלי כלום כמו אחרי החתונה?” זעף אבי. “בשבועות הראשונים הלכתי כל ערב לאמא שלי לאכול, אני רציני אתכם! היו לי חלומות זוועה על עופות לבנים בלי תיבול שרודפים אחרי. אבל בסוף היא למדה, והתיבול שלה ממש טוב, אין מה להגיד.”
“אז מה, שאני אמשיך לאכול עוף בלי כלום כמו אחרי החתונה?” זעף אבי. “בשבועות הראשונים הלכתי כל ערב לאמא שלי לאכול, אני רציני אתכם! היו לי חלומות זוועה על עופות לבנים בלי תיבול שרודפים אחרי. אבל בסוף היא למדה, והתיבול שלה ממש טוב, אין מה להגיד.”
הסתכנתי במבט חפוז לשרי. היא לא הסמיקה, אבל היתה ממוקדת בחלה שלה ותלשה ממנה פיסות זעירות. היא לא נגעה באף אחד מהסלטים שלי.
דוב אכל בשקט, לחלוטין בלתי מודע למה שקורה בשולחן. העצבים שלי עקצצו, האצבעות שלי רעדו ובקושי הצלחתי לבלוע כשהדמות האומללה הזו יושבת כך מולי.
“במה את עובדת?” פניתי אליה. אלוקים, שהיא באמת עובדת, שהיא לא יושבת בבית ו…
“אני ציירת,” היה לה חיוך מתוק ממש.
“באמת?” זה עניין אותי בכנות. “איפה? למי? איזה סגנון ציור?”
היא פתחה את פיה כדי לענות, אבל אבי הקדים אותה. “כל מיני ציורי קיר של גנים, שגננות ומורות מבקשות. להגיד לכם שיש בזה כסף? בחלום. רק לכסות את כל ההוצאות של החומרים ושעות של עבודה כבר גומר אותנו. והיא גם עדינונת כזו, אם גננת לא משלמת אני זה שצריך להתקשר לבקש את הכסף, כי היא מבחינתה הייתה עובדת בחינם העיקר לא להציק לגננות. אבל היא מוכשרת, אין מה לדבר. הציורים שלה פצצה, היא הייתה יכולה לדרוש הרבה יותר כסף. או לפחות לדרוש כסף, בוא נתחיל בזה.” הוא צחקק בציפייה. לא הצטרפנו.
שהסעודה תיגמר שהסעודה תיגמר שהם ילכו כבר.
שלא ילכו. שיישארו. כאן בחברתנו מן הסתם אבי מעודן יותר. מי יכול לנחש איך הוא מדבר אליה בבית אם ככה הוא כאן?
על פניו של בעלי היתה הבעה חתומה. תהיתי אם הוא קלט בכלל כמה מחריד החבר שלו.
ופתאום התמלאתי גל כזה של גאווה ואושר, שכמעט עלו דמעות בעיני.
דוב היה… הוא עוד לא היה כל מה שחלמתי. החיים שלי בינתיים לא היו מה שרציתי. אבל זו רק התחלה, נכון?
ודוב… בחיים בחיים לא היה מדבר אלי ככה. לא היה מדבר עלי ככה, לעיני אנשים. מזלזל בי ככה מול מארחים.
איך יכולתי לרצות יותר, כשכבר היה לי הכל?
אחרי הקינוח אבי התמתח בקולניות ופנה אל דוב. “רוצה לצאת לסיבוב קצר? לא יפריע להן, נכון?”
הפה שלי נפער מעצמו. הם זוג צעיר! הם אמורים לעזוב אותנו וללכת הביתה ביחד, כמו זוג נורמלי. הוא לא יכול להשאיר את אשתו העדינונת פה, עם מארחת שהיא בכלל לא מכירה.
דוב יתנגד, הוא חייב. הוא איש מנומס, הוא יודע מה נכון, לא יתכן שהוא…
“אין בעיה,” אישר בעלי. “שבת שלום, אהובי, לא נתעכב הרבה זמן.”
והם הלכו.
שרי התיישבה לצדי וסיפרה לי על העבודה שלה, על דרישות חצופות של לקוחות ועל רגעים מעצבנים. היה נחמד דוקא, אילו רק כל הסיטואציה לא היתה עצובה כל כך. מי משאיר אשה צעירה עם מארחת שהיא לא מכירה?
אחרי חצי שעה הם חזרו.
אבי ניגש ישר אל אשתו. “סליחה שהתעכבתי, את עייפה?” היה משהו שונה בקולו, עדין יותר. “תצליחי לחזור לנעליים האלה? מבחינתי אפשר ללכת, אלא אם כן את רוצה לבקש מהרבנית נעליים יותר מתאימות לבגד…” קולו גווע באמצע משפט והוא העיף מבט חפוז לעבר דוב.
“אני בסדר,” היא חייכה, נעמדה לצדו ונופפה לי. “שבת שלום אהובי, היה נעים להכיר.”
כשהדלת נסגרה, דוב צנח על הכסא ושפשף את פניו.
“חשבתי שהוא השתנה”, הוא מלמל. “נשאר אותו דבר הבן אדם, כאילו לא יצא מהחדר בישיבה.”
“אז קלטת?” נשפתי בהקלה. “ראית איך הוא…?”
“ברור שקלטתי!” מחה בעלי. “נראה לך שאני עיוור? לכן הסכמתי לטייל אתו, אחרת הייתי מתנגד.”
“כדי להרחיק אותו ממנה?” ניסיתי להבין.
“כדי להכניס לו קצת שכל לראש!” עיניו החומות של דוב בערו. “בקושי הצלחתי להתאפק, ברגע שהגענו לרחוב כבר שטפתי אותו.”
“הערת לו על היחס שלו אליה?” נדהמתי.
“ברור, מישהו היה צריך לעשות את זה.”
“אבל מה אמרת לו?” הקשיתי. “הוא באמת חזר קצת אחרת, שמתי לב.”
דוב משך בכתפו. “שככה לא מדברים לאישה, ועוד ליד אנשים.”
“הוא הבין?” ביררתי בלהיטות. “מה בדיוק הסברת לו? מה הוא הגיב?”
“הזכרתי לו כמה דברים שהוא אמר בסעודה, ושזה פוגע ושיימאס לאשתו בסוף. נראה לי שהוא קלט את המסר. אם זה יעזור, לא יודע. אבל הוא לא התווכח לפחות.”
בהיתי בו, ולא היו לי מילים.
אילו הייתי אני במקומו… לא הייתי עושה את זה ככה. הייתי מגששת וחופרת, מנסה בעדינות להבין מה הוא מרגיש ואיך שניהם יחד, מה הם היו ומה הם רוצים להיות – ובסוף בסוף, אולי משחילה איזו הערה קטנה על סמך התשובות שקיבלתי.
לא הייתה לי דרך לדעת אם הגישה של דוב עזרה בכלל. אם אבי פשוט הנהן בנימוס או שהתקיפות של דוב תפסה אותו. הוא בהחלט נראה לחוץ קצת כשהגיע. ושרי… החיוך שלה היה אחר, משוחרר יותר. האם בגלל שהגיע הזמן ללכת הביתה? או כי העדינות של אבי שימחה אותה?
אולי יש גברים שישירות כזו כמו של דוב, מתאימה להם. בלי חפירות, בלי לעמת אותם מול בת זוגם ולאלץ אותם לנהל שיחה תקינה. פשוט להטיח בהם בפרצוף מה לא טוב במה שהם עושים. בדיוק כמו שאבי היה מצפה מחבר חדר שלו.
ואולי, חשבתי עכשיו, זה מה שמבקשים ממנו הגברים שמגיעים לפיקס.
תשובה כנה, חדה, מישהו שיכניס להם שכל לראש ולא יבלבל אותם עוד יותר. אדם שמסוגל להקשיב, לקלוט את הסיטואציה ברגע ולזרוק עצה פרקטית.
יכולתי לדמיין אותם עכשיו בפיקס, את בעלי ואת אבי שמן הסתם נראה מבוגר יותר. בטח יש לו כרס.
“אתה לא יכול להתבדח עם אשתך על חולשות שלה,” יפסוק דוב ואבי יהנהן בעצב. “אם היא מבשלת גרוע או פראיירית, תעזור לה לבשל ותגבה במקומה כסף. אל תעליב אותה לפני המארחים ועוד תהפוך את זה לבדיחה כדי להרגיש טוב עם עצמך שאתה שנון.”
ואולי… הנשימה שלי האיצה. אולי השיחה ההיא באותו ליל שבת עם אבי, היתה הסטאז’ של דוב.
והוא לא הסתיר אותו.
את הפעם הראשונה ההיא הוא בחר לחלוק אתי.
שני
“סליחה שהתפרצתי” היתה כל ההתייחסות שלו לשיחה בינינו אחרי הפגישה עם אליסה.
הוא לא המשיך להזכיר את הנושא, לא העיק ולא רמז. פשוט… המשכנו הלאה.
הלכתי לעבודה, הוא הלך לכולל, ויכולתי להעמיד פנים שמאיר לא אמר שום דבר. שהוא לא התכוון לכלום.
אלא שלא יכולתי. לא באמת.
הקסם הראשוני מ־muvenet החל להתפוגג כמו אופוריה מחיי נישואין אחרי שנה. ובאותו ערב כשחזרתי משם אחרי השיחה עם יעלה, כל מה שרציתי היה לשתף את מאיר ולשמוע את חוות הדעת היציבה והנבונה שלו.
לא שהיה לי מושג איך לעשות את זה.
הוא ישב יפה ליד השולחן ואכל בדממה את הלחמניה ופשטידת הבצל.
“זה בסדר?” ביררתי, כי מאיר תמיד החמיא מיד אחרי הביס הראשון.
“הפשטידה ממש טעימה,” הוא ציין בנימוס וחזר לנגוס בה.
“תודה.” הגבתי. “איך היה היום בכולל?”
“בסדר גמור ברוך השם.”
“החברותא איחר גם היום?”
בעלי משך בכתפו. “לא יודע, לא עקבתי, הגיע אחרי אבל זה בסדר.”
בסדר? לפני שבועיים הוא התלונן שהאיחורים משגעים אותו, שהוא שונא ללמוד לבד חצי סדר וגם כשהחברותא כבר מגיע הוא מרחף ולא מרוכז.
לפני שבוע הוא התייעץ אתי מה לומר לו, העלה באוזני כמה אפשרויות ופסל אותן.
והערב הכל בסדר גמור.
“אלישבע נשמעת מאושרת,” חיפשתי נושא שיעורר אותו. “דיברתי איתה היום, פטפטה בהתרגשות על החתן שלה, נשמעת בהיי ממש.”
“ברוך השם.”
“צריך לחשוב על מתנה בשבילם. אולי נדבר עם האחים שלך? מה מקובל? שכל אחד קונה לבד?”
“נדבר איתם.”
“אתה… בסדר?” שאלתי בזהירות. “קרה משהו?”
הוא משך שוב בכתפו. “לא, למה שיקרה?”
“כי אתה מגיב מוזר.”
“וזה טוב, לא?” הוא זקף את גבותיו. “את מעדיפה תגובות צפויות?”
“האמת שכן,” מילותיי מעדו. “הייתי מעדיפה. אני רוצה לדבר איתך, זה הכול.”
“למה בעצם?” הוא יישר את כתפיו בהבעה אטומה. “היה נראה שאת מסתדרת מצוין לבד.”
“זה לא נכון!” העפעפיים שלי עיקצצו. “למה שתחשוב דבר כזה?”
מאיר משך בכתפו. “זה חדש לך? תמיד הסתדרת לבד, לא? זו לא את שהיית מבלה שעות בחדר שלך ולא היית צריכה אף אחד?”
לטשתי בו מבט בעיניים צורבות. כן, זו הייתי אני. ושיתפתי את מאיר באני שהייתי. או יותר נכון, באני שיכולתי לשתף. הייתי בת של אמא שלי, בורחת לחדר ונועלת אותו, מסתגרת ממנה ומהעולם. מזיזה את הפרטיות שלי ממקום למקום בלי לגעת בה, מקפיצה ומלהטטת בה, שומרת עליה בכל הכוח.
אבל הייתי נשואה עכשיו, וכבר לא היה לי חדר משלי. האם הוא מתכוון לומר שאני עדיין אותה אחת? רווקה נצחית?
כי הוא לא כזה. ידעתי את זה. הוא איש של שניים, נועד להיות חלק מזוג. הפוך ממי שהייתי.
“אני לא כזו היום,” לחשתי. “אני רוצה לדבר איתך. זה חסר לי, באמת.”
לא רציתי לדבר איתו על אלישבע, בזה הוא צדק. אבל רציתי נואשות לספר לו על מה שבאמת העסיק אותי.
“לא הלכתי לשום מקום,” הוא בהה בפיסת הפשטידה. “הייתי כאן, כל הערבים האחרונים. אבל בטח פספסת אותי, כי את היית במקום אחר לגמרי.”
“אני פה עכשיו…” מלמלתי. “אנחנו יכולים לדבר, לא?”
“לדבר על מה?” הוא נשך את שפתו בכוח כזה, עד שיכולתי לשער בכמה מאמצים עלה לו האיפוק. “על אחותי? על האוכל? על המתנה? זה נחשב מבחינתך לדבר?”
את המילה ‘אחותי’ הוא סינן באופן שכיווץ אותי. אלישבע הייתה אחותו, אני אשתו. גם אילו לא היה מאיר טיפוס משתף כל כך, גם אם לא היה מעריך את חוות דעתי, היה מתבקש שיספר לי שהיא נפגשת. אבל הוא שתק. כל התקופה הזו הוא שתק את האחות שלו, ואני לא קלטתי עד כמה הייתה השתיקה שלו זועקת.
את המילה ‘אחותי’ הוא סינן באופן שכיווץ אותי. אלישבע הייתה אחותו, אני אשתו. גם אילו לא היה מאיר טיפוס משתף כל כך, גם אם לא היה מעריך את חוות דעתי, היה מתבקש שיספר לי שהיא נפגשת. אבל הוא שתק. כל התקופה הזו הוא שתק את האחות שלו, ואני לא קלטתי עד כמה הייתה השתיקה שלו זועקת.
“אפשר לדבר על מה שתרצה,” המילים התבלבלו בדרכן החוצה. רציתי לומר משהו, כל שהוא, כדי להחליף את ההבעה הזרה על פניו. להחזיר את האיש האופטימי והעליז למטבח.
“אין טעם,” הוא שוב משך בכתפו כאילו ביקש להרחיק גם אותה ממני. “על מה שאני רוצה באמת לדבר, את ממילא לא מתכוונת לומר כלום.”
הייתי על שפת בור, ורגליי הרועדות כל כך, איימו לנדנד אותי פנימה.
הוא לא זועף סתם, זאת לא איזו נקמה מתוכננת שלא אופיינית למאיר. גם לא דרך להראות לי מה עשיתי לו כל התקופה האחרונה.
מאיר מסוגל לתחזק שיחות קלילות וזורמות, רק אם הן יובילו בסוף לאנשהו. רק אם בזכותן נכיר טוב יותר, אם הן יקרבו בינינו.
אבל הוא לא רואה עניין להמשיך אותן. לא ככה. לא כשאני נשארת רחוקה.
“זה באמת משנה?” לחשתי. “אם יש נושא אחד שאני לא יכולה לדבר עליו, הוא חייב למחוק את כל הנושאים האחרים? אסור לי לשמור שום דבר לעצמי?”
עכשיו הוא הרים את ראשו והביט בי, עייף וחסר עניין. “זה לא עניין של אסור ומותר, אל תהיי מצחיקה. את לא חייבת לי שום דבר. זה החיים שלך, לא שלי.”
הוא צדק. אלו היו החיים שלי. והיו רגעים בתקופה האחרונה, שהכוח שלי היה כמעט כל החיים. כל מה שיכולתי לחשוב עליו. ערבים בהם האצבעות שלי השתוקקו להפעיל אותו, והראש לא הצליח לחשוב על שום דבר אחר.
אבל גם ברגעים האלה, רציתי שמאיר יהיה שותף. שאיכשהו נוכל לדלג על הרגע של הגילוי וההסתייגות, ואוכל לחלוק איתו את הקסם שקיבלתי.
ואיך יכולתי לחשוב פעם, שנצליח להיות מאושרים יחד, והסוד שלי יישב בצד ולא יפריע?
שאצליח לקפל אותו בלי שיתנפח ויתפוס את כל המרחב?
“אני הולך לישון.” מאיר נעמד בפתאומיות והמזלג נפל בצלצול על הרצפה. שנינו רכנו להרים אותו בו זמנית. אני ניצחתי.
“אני מצטערת…” ההברות נתקעו בגרוני.
מאיר הסתובב באיטיות, מבטו כבד וקהה. “זה לא משנה,” הוא אמר בשקט. “זה כבר לא אכפת לי.”
בהיתי בגבו המתרחק בגרון כואב.
לא הייתה לי דרך לסיים את המשפט הזה בכל מקרה. לא יכולה לומר שאני מצטערת, כשאין לי כיסוי. שלא אפגע בו שוב – כשאני מתכננת להמשיך לעשות את זה.
מהמטבח שמעתי את הארון נסגר ומים זורמים מהברז מהברז. הוא באמת עמד ללכת לישון. ככה לישון.
ופתאום ידעתי בוודאות שזה לא וויכוח סתמי. שזה לא סתם ערב מעיק שיעבור.
שלא אצליח לסדר את זה מחר בשיחה קלילה על העבודה שלי.
שאני מאבדת אותו.
3 תגובות
אמאלההה
דמעות…
מאיר כ”כ חמוד והכוח סתם מבלבל לשתיהם את השכל.
הלוואי שהיא תגלה לו כבר .
והדרך שאהובי עוברת פשוט מפעימה, תסתכלו או תזכרו בפרקים הראשונים מה היא הייתה….
סיפור מהממממם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
מסכנה שני אני ממש מרחמת עליה
תקועה בכלא של עצמה
בשלב הזה היא חייבת לספר לו כבר. הרי היא מגינה על הסוד כדי להגן על הנישואים שלה והם כבר לא מוגנים בצורה כזו.
בנוסף, למתוח עוד מלא פרקים בניסיונות הסתרה, זה לא מעניין את הקוראים, כבר ראינו כאלו סיפורים.