אהובי
“לא חושבת שתוכלי לעזור לנו,” היתה ההקדמה המרגיעה של אמא של אבינועם. “הבן שלי לא טיפוס שמשתכנע בקלות. כשהוא חושב משהו, הוא הולך אתו עד הסוף. טיפוס עקרוני, כמו אבא שלו.”
קיוויתי שהעקרונות של אבינועם ואביו לפחות זהים.
“הוא בחור מעולה, לומד ברצינות, נראה טוב, ולא רק כי אני אמא שלו. הוא חכם, אינטלגנט, כל המעלות. הוא נפגש עם המון בחורות, וכמעט תמיד אחרי פגישה ראשונה שניה הן מורידות.”
“אז את רוצה לדעת למה,” הנחתי. שמונים וחמישה אחוז מהפניות אלי היו סביב הורדות חוזרות ואמהות מתוסכלות שחיפשו תשובה.
רק שלרוב הן היו אמהות של בחורות.
“אנחנו יודעים בערך,” הגיבה האמא בזהירות. “השדכנית שעובדת אתנו אומרת שהבחורות מרגישות שהוא מתקדם מהר מדי לפגישה ראשונה, וזה מלחיץ אותן.”
בהחלט מלחיץ. אם הבחור מחמיא בהתלהבות או שואל שאלות אישיות מדי, גם אני הייתי נלחצת למרות שבחיים עצמם זה מקסים.
“הוא הסכים שאבוא?” וידאתי.
“הוא לא שש לזה,” הודתה האם. “הוא טען שאין שום דבר שמישהו מבחוץ יכול לראות והוא לא יודע. אבל הוא הסכים כי ראה שזה חשוב לי. וגם הבחורה הסכימה. היא מבוגרת ממנו בשנה וחצי, והם חיכו לא מעט שניגש לפגישה.”
הפגישה היתה בבית של הבחורה, לצערי. סלונים תמיד סגרו עלי, הנוכחות שלי בהם היתה מודגשת, בוטה ובלתי ניתנת לטשטוש.
סיכמתי עם האם שלא אישאר עד הסוף, אם אקבל אינדיקציה במהלך הפגישה, כדי לא להפריע להם.
“מה שאת מבינה,” היא נאנחה, ושיערתי שהיא ספקנית בדיוק כמוני לגבי ההצלחה שלי.
*
חיכיתי עם תמי במטבח בזמן שאביה דובב בסלון את אבינועם.
היא התעסקה בלי הרף בשיער שלה ושלחה אלי חיוכים נבוכים.
התלבטתי אם להתבדח ולהקליל את האווירה, אבל היא היתה לחוצה כל כך, שהעדפתי לא לאלץ אותה להתייחס גם אלי.
“זה לוקח המון זמן,” היא פלטה לבסוף. “בדרך כלל אבא שלי מדבר איתם שניים שלושה משפטים וזהו.”
“אולי הוא התרשם מהבחור,” הצעתי. לרגע תהיתי אם אבינועם שופך מחמאות גם על ראשו של המחותן העתידי וממיס את דאגתו האבהית.
“כן, כנראה.” העקב שלה תופף על רצפת המטבח וידיה עלו שוב לקליפס שבשערה.
אחרי רבע שעה אביה הופיע בפתח המטבח והניד בראשו לעברנו. נתתי לתמי להוביל ונכנסתי קצת אחריה.
התמקמתי בצד הספה מאחוריהם, כך שתמי יכלה להתעלם ממני אם הסתכלה ישר קדימה, ואבינועם לא ראה אותי בכלל.
“עיכבתי את אבא שלך,” הוא התנצל.
“זה בסדר,” הרגיעה תמי. “בטח היה לו מעניין.”
“לא בטוח,” סבר אבינועם. “שפכתי עליו מלא וורטים, מסכן. כשאני לחוץ אני לא מצליח לסנן.”
“גם אני ככה,” מלמלה תמי, אבל יכולתי להעיד שבמטבח לא שמעתי ממנה אפילו וורט אחד.
הם שוחחו על העבודה שלה כמרפאה בעיסוק, ואבינועם התעניין בדרך שהיא מפעילה את הילדים.
“לי יש קורדינציה גרועה,” חייך אבינועם, ושמחתי שתמי לא תיקנה אותו בביטוי הנכון של המילה.
“בתור ילד בחיים לא הצלחתי לתפוס כדור, ועד היום יש לי כתב מזעזע ונטייה לשפוך בקבוקים על השולחן במקום לתוך הכוס. ככה אני, החברים שלי כבר התרגלו לברוח כשאני מרים בקבוק קולה.”
“בתור ילד בחיים לא הצלחתי לתפוס כדור, ועד היום יש לי כתב מזעזע ונטייה לשפוך בקבוקים על השולחן במקום לתוך הכוס. ככה אני, החברים שלי כבר התרגלו לברוח כשאני מרים בקבוק קולה.”
מרפאות בעיסוק נודניקיות היו מסבירות עכשו איך אפשר לעבוד על תיאום עין יד ומבטיחות שהכל אפשר לתקן. אבל תמי רק חייכה והניפה יד מבטלת.
כשהם דיברו על שעות העבודה שלה, אבינועם גילה שהוא מאחר כרוני ובחיים לא היה מחזיק בשום מקום עבודה מסודר. “העיפו אותי כבר כמה פעמים מהישיבה לאיזה יום יומיים, אבל בסוף המשגיח התייאש.”
אחר כך הם דיברו על אבא שלה, תמי השתפכה בהערכה שהוא טיפוס שתמיד מוותר, גם כשברור שהוא צודק. “כשמכירים אותו רואים שהוא לא מסכים, אבל הוא תמיד מהנהן ונותן לשני הרגשה שהוא ניצח.”
“מדהים!” התפעל אבינועם. “אז טוב שלא התווכחתי אתו, אה? אני בדיוק הפוך, אגב. בתור ילד בחיים לא הסכמתי שינצחו אותי בשום משחק, אני תמיד הייתי מנצח. היום אני לא משחק כבר, אבל גם בוויכוחים אני חייב להגיד את המילה האחרונה. משגע אותי להודות שהשני צודק, מה לעשות. אני יודע שזה גרוע, אבל ככה זה.”
בשלב הזה אי הנוחות שלי הפכה לתסכול רשמי. שקלתי לקום וללכת רק כי חששתי שאם אבינועם יפרט על עוד חיסרון מחמד שלו, אני אתפרץ ואשתיק אותו.
מתישהו הפגישה הסתיימה סוף סוף “יואו, לא שמתי לב לשעה! אמרתי לך איך אני, כשאני מתחיל לדבר אני שוכח להפסיק, אם כי לא הייתי לחוץ בכלל, היה ממש נחמד.”
אבינועם הלך, אני חייכתי לתמי והלכתי גם.
אחרי רבע שעה התקשר אלי מספר לא מוכר.
“זה אבינועם בסר,” אמר הבחור. “אמא שלי ביקשה שאתקשר אלייך, שתגידי לי איך עברה הפגישה. היה בסדר, לא? הרגיש לי ממש זורם.”
“מאד זורם,” הסכמתי בזהירות. “הבחורה עוד לא ענתה?”
“לא, רק עכשו סיימנו,” ביטל אבינועם. “אבל יש לי תחושה טובה בקשר לזה. מה את חושבת?”
אם זה היה בחור אחר, ובעיקר בחורה, הייתי כנראה מתפתלת ארוכות עד שהייתי מגיעה לפואנטה. אבל אבינועם לא נראה טיפוס שביקורת מפחידה אותו.
“אני חושבת שהיית קצת גלוי מדי,” העזתי לומר. “כלומר, כנות זה דבר נהדר, אבל במינון. יכול להיות שהבחורה נלחצה מכל החסרונות ששטחת בפניה.”
“זה אני,” הצהיר אבינועם בגאווה. “בשביל מה נפגשים אם לא בשביל להראות מי אתה?”
“בכל זאת בפגישה משקיעים במראה החיצוני,” הזכרתי לו. “ומשתדלים לעשות רושם טוב ככל האפשר כדי למצוא חן. אני בטוחה שגם אתה משתדל.”
“כן, ברור,” הסכים אבינועם. “אבל זה לא סותר. אני שונא לשקר, וכנות מבחינתי היא הבסיס לחיי נישואין טובים.”
הוא היה מוכן לגמרי להערה שלי. הערכתי שזו לא הפעם הראשונה שמישהו מתווכח אתו על הנושא.
“אבל לא כדאי לתת לה הזדמנות להכיר אותך קודם?” ניסיתי. “לפני שאתה מדגיש את כל הצדדים הפחות נחמדים שלך?”
“אז מתי אני אמור לספר את זה?” הקשה אבינועם. “אם בפגישה שלישית אספר לה על עצמי והיא תסתייג, אז למה לא להגיד כבר עכשו? ואם את רוצה לומר שעדיף בכלל לא לספר חסרונות בפגישות, זה כבר ממש לא בסדר. זכותה של הבחורה לדעת בדיוק עם מי היא נפגשת.”
למזלי נזכרתי שאבינועם לא מסכים שינצחו אותו בוויכוח. התחשק לי להיות הראשונה שמצליחה, אבל ידעתי שזה חסר טעם. לא כשמדובר בעניין עקרוני כל כך עבורו.
“נדבר עוד,” הצעתי, רק כדי שלא ירגיש שהמילה האחרונה היא שלו.
האצבע שלי נעצרה על החיוג האוטומטי לדוב.
כבר כמה פעמים התקשרתי להתייעץ אתו אחרי פגישות, לשמוע את חוות דעתו הישירה והחד משמעית. אבל זה היה שונה הפעם.
הוא היה שונה.
עד עכשו התקשרתי לבעלי כאדם חכם שלא מתעניין בפרטים אישיים ומאפשר לי לשתף אותו בחופשיות.
אבל עכשו עמדתי לדבר עם… עם מי בעצם?
מה עושה דוב בחנות? מה הטייטל שלו?
עמדתי להתקשר לאיש שגם אנשים אחרים פנו אליו בשאלה. שהוא היה בעיניהם מישהו שאפשר לסמוך עליו.
זה ערער אותי. מעולם לא הצהרתי שאני מכירה את דוב לעומק, אבל הוא תמיד היה פשוט דוב. לא העליתי בדעתי שיש בו חלקים נסתרים, ועוד כאלה.
“מה קורה?” קולו המחוספס מילא את אוזני כמו בכל השיחות הקודמות, אבל עכשו הוא היה טעון במשמעות אחרת. תהיתי אם אצליח יום אחד לראות אותו כמו פעם, לדבר אתו בלי הדחף הבוער להוציא ממנו תשובות.
“קלטתי מה זה אומר ‘מתקדם מהר מדי לפגישה ראשונה’,” פתחתי. ואז, בכמה משפטים חפוזים, תיארתי לו את ההשמצות הקלילות של אבינועם על עצמו.
“בחור טיפש,” נאנח בעלי.
“את זה הוא לא הספיק להגיד לה,” ציינתי, ושמעתי אותו מחייך.
“ניסיתי להסביר לו, אמרתי לו שהוא עושה טעות ושהרושם הראשוני חשוב, אבל הוא לא השתכנע.”
“תגידי לו שהוא צודק,” הציע דוב. “כנות היא הדבר הכי חשוב באמת, אבל שבמקביל יזכיר גם את כל התכונות החיוביות שלו באותו מינון בדיוק.”
צחקתי. “אתה רציני? שאתקשר להגיד לו את זה?”
“לא חושב,” הגיב דוב. “מניסיון, זה לא יעזור.”
מאיזה ניסיון? רציתי לשאול אותו. האם פגשת פעם מישהו כמוהו, או שאתה מדבר מניסיון של דומים לו? מתי עצות כן עובדות? מי האנשים שבאים אליך, ומה הם שואלים? האם גם איתם אתה בטוח בעצמך, כמו כשאני שואלת?
התחלתי להרגיש שיש איבר נוסף באזור הגרון והוושט שלי, חלק נוקשה ודוקרני שלא היה שם. לתוכו השלכתי שוב ושוב ושוב את כל השאלות שנמנעתי בעקשנות לשאול את דוב, והוא גדל והתנפח ואיים להתפקע כבר.
כמה זמן עוד אוכל לשאת את זה?
אני חייבת בכלל?
הוא היה הבעל שלי, לא איש זר ומאיים. ונכון שאם אדחק בו זה לא יעזור, ולא הוגן לאלץ אותו ומגיע לו קצת מרחב מחיה.
אבל האם אני חייבת להתמודד עם הכל בעצמי?
הוא מכיר אותי, לא יכול להיות שהוא חושב ששכחתי או שלא אכפת לי.
ואם אכפת לו ממני…
אז אני יכולה לשתף אותו. לפחות קצת.
“יש לי מיליון שאלות בערך,” אמרתי בשקט. “כל פעם נוספת לי עוד שאלה על הייעוץ שאתה נותן לאנשים. אבל אני מתאפקת, כי אני יודעת שאתה לא רוצה לגלות לי. אז אני לא עומדת לשאול, בינתיים, רק תדע שאני מתאמצת ממש.”
הוא שתק.
וכשהוא המשיך לשתוק, תהיתי אם הרסתי הכל. אם העמל של הימים האחרונים הלך לפח בגלל הפזיזות שלי. אם שוב עשיתי צעד גדול שהרחיק אותו.
“אני לא חושב שאי פעם אצליח לענות על כל השאלות שלך,” הוא דיבר פתאום באוזני כאילו רק שקל את המילים. “אבל אני מתכנן להתחיל.”
שני
“אז מה אנחנו עושים בעצם?” מאיר עמד בנעליו במטבח ושפשף את כפות ידיו. “איך פורצים לסטודיו? דרך החלון?”
“יש קוד,” הרגעתי אותו. “ניכנס בדרך הרגילה.”
“אה,” הוא נראה מאוכזב. “אז מה הופך את זה לפריצה?”
“טוב, זה אמצע הלילה ואין שם אף אחד מלבדנו. ונצטרך להיות ממש שקטים.”
“נשמע טוב,” התעודד בעלי. “את חושבת שנוכל ללבוש כפפות?”
לכסנתי לעברו מבט. “נגד הקור?”
“לא, נו, כפפות מניילון כאלה, כמו של גנבים. שלא ייראו את טביעות האצבע שלנו.”
“זה הלוקר שלי,” הזכרתי לו בהיגיון. “וממילא טביעות האצבע שלי מפוזרות בכל מקום בסטודיו.”
“משביתת שמחות,” רטן מאיר. “עד שאני מתכנן פריצה בפעם הראשונה בחיים, את חייבת לקלקל אותה עם עובדות?”
גיחכתי. “חלום ילדות ישן?”
“בחלום היה גם כובע גרב,” הרהר מאיר. “אמור להיות לי אחד כזה בארון איפשהו.”
“ונצטרך גם אקדח,” הזכרתי לו. “ככה שההסוואה תהיה מושלמת.”
הנשימה שלי היתה קלה יותר עכשו, ושאריות החלום התפוגגו כשבעלי ניגש לארון השרות שלנו ושלף את קופסת כפפות הגומי.
“נוותר על הכובע,” הוא החליט בצער, “כי אין טעם שרק אחד מאתנו יסתיר את הפנים שלו.”
“אפשר לקחת שק במקום,” הצעתי. “עם איור של גולגולת מוצלבת.”
“אנחנו פורצים, לא פיראטים,” תיקן מאיר בקפדנות. “אפשר להרוס את כל הרושם הראשוני עם טעות כזו.”
שנינו עטינו כפפות, ומאיר נענע את אצבעותיו התכולות בסיפוק. “מושלם. עכשו אפשר לצאת לדרך.” “באמת תצא ככה?” נעצתי בו מבט כשהוא נעל את הדלת מאחורינו. “אתה לא פוחד שאיזה שכן עם נדודי שינה יראה אותך?”
“פחד מחיידקים הוא לגיטימי בכל שעה,” הצהיר בעלי. “מה קרה? פתאום את מתביישת?”
נענעתי את ראשי באי אמון. זה היה מאיר, האיש שלא העז להוריד את הפח במכנסיים קצרים, וחבש כובע גם כשיצא לקניות. זה שבלע אנחה כשבחרתי שמלה כתומה לסעודה אצל הוריו ובירר בהיסוס אם מקובל ללכת עם מחרוזת צדפים.
האם עמוק בתוכו התחבא תמיד איש הכפפות, או שהלילה הוציא ממנו משהו אחר?
ואולי זו היתה הדרך שלו לרכך את החרדה שלי. להבטיח שאנחנו ביחד בסיפור הזה. שלמעני, כדי שאחוש טוב יותר, הוא מוכן להיות איש אחר.
והאמת היתה… שכן, התביישתי. אילו הייתי לבד, לא הייתי יוצאת ככה בחיים. אבל הנינוחות שבה מאיר פסע לצדי, שתי ידיו חופשיות לצד גופו, הרגיעה גם אותי.
“זה הסטודיו.” נעצרנו ליד הדלת הגדולה. שביל הגישה היה חשוך ורוח צמררה את עורפי. “אני רק אקיש את הקוד.”
“רגע!” יד הגומי שלו עצרה בעדי. “ואם תתחיל אזעקה?”
“אף פעם לא…” התחלתי, ואז השתתקתי. כי ברור שאף פעם לא מופעלת אזעקה כשאני מגיעה בשעות חוקיות, מישהי כנראה מנטרלת אותה קודם. אבל כל מקום שמכבד את עצמו אמור להיות מוגן באמצעי אבטחה כלשהו.
“אני לא יודעת,” הודיתי. “מה נעשה אם באמת תתחיל סירנה או משהו?”
מאיר היסס. “ובטוח שאת חייבת להיכנס עכשו? זה לא יכול לחכות לבוקר?”
“גם בבוקר הסטודיו סגור,” לחשתי. “אבל אז יש יותר סיכוי שמישהו יראה אותי. ואם באמת יגיעו שוטרים, לא בטוח שאספיק להקדים אותם. אני חייבת לסיים עם זה, אחרת לא אצליח לישון בשום אופן.”
“אז ניכנס,” החליט מאיר. “ואם מישהו יבוא, נגיד ש… ששכחת את הארנק שלך שם ופחדנו שייגנב. הנה,” הוא העביר את הארנק הגברי שלו אלי. “תצאי עם זה ביד למקרה שמישהו יתפוס אותנו.”
“טוב שאתה עם כפפות,” עקצתי, “ככה לא יראו את טביעות האצבע שלך עליו וכולם יאמינו שהבחירה הראשונית שלי היא עור פרה חום.”
“מי שמכיר את הטעם שלך לא ישאל שאלות,” חייך מאיר. “קדימה, תקישי את הקוד כבר, יכול להיות שאנחנו סתם היסטריים.”
האצבעות שלי רעדו על המקשים, אבל כשלחצתי על המתג האחרון, נשמע זמזום קלוש והדלת נפתחה למגע ידי.
“בינתיים שקט,” ליחשש מאיר. הוא הרים את הפלאפון שזרח חלושות באור כחול. “תגמרי עם זה מהר, טוב?”
“תירגע ותהנה מכל רגע,” זרקתי לעברו. “זאת עלולה להיות הפריצה האחרונה בחייך.”
באפלה החלקית, שיניו המחייכות זהרו בכחול.
גיששתי את דרכי לשורת הלוקרים. מאיר התקרב מאחורי, הזוהר הכחלחל מתמקד בשמות המודבקים על הארוניות.
“יעלה,” שמעתי אותו לוחש. “מאירה, חבצלת.” הנשימה שלי התקצרה. היה משהו סוריאליסטי בנוכחות שלו כאן, משהו שרק עכשו קלטתי לעומק. זה היה הסטודיו שלנו, מעוז הסוד האפל שלי. ומאיר היה כאן אתי, הסתובב במרחב של muvenet, נחשף לשמות חברותי.
ולא היה לו מושג.
“שני,” הוא אמר פתאום. עמדתי לשאול ‘מה’ כשראיתי שאצבעו נוגעת בלוקר שלי. “הנה, זה פה.”
הפתיחה היתה פשוטה וכללה שלוש ספרות בלבד. כשהדלת הזעירה נפתחה, כמעט כרעתי מעוצמת ההקלה שהדפים עדיין היו שם.
“זה?” מאיר בחן אותי כשלקחתי אותם באצבעות רוטטות. “זהו? אפשר לצאת?”
הנהנתי, גרוני חסום. הוא כיבה את הפלאפון כשיצאנו וסגר בדממה את הדלת מאחורינו. ורק כשעזבנו את שביל הגישה, התחלנו לרוץ כמו שני ילדים היסטריים.
“זה?” מאיר בחן אותי כשלקחתי אותם באצבעות רוטטות. “זהו? אפשר לצאת?”
הנהנתי, גרוני חסום. הוא כיבה את הפלאפון כשיצאנו וסגר בדממה את הדלת מאחורינו. ורק כשעזבנו את שביל הגישה, התחלנו לרוץ כמו שני ילדים היסטריים.
קרסנו במטבח שלנו, מתנשפים ומצחקקים. מאיר קילף את הכפפות וצפה בי כשהתיישבתי מולו עם החתימות בידי.
“אז מה עכשו? מה את עושה עם הדפים האלה?”
“שורפת אותם,” הודעתי בנחרצות. “אם כבר אז כבר, הלילה אנחנו הולכים על זה עד הסוף.”
“עד הסוף זה אומר לבלוע אותם,” עדכן אותי מאיר בחצי חיוך. “אבל בסדר, נפזר את האפר לרוח.”
הוא עזר לי לפרוש נייר כסף, ופתח את החלון כשהצמדתי גפרור לניירות. רק כשאחרון הדפים קרס לתוך עצמו והשחיר, הצלחתי להתנתק מהשיש ולצנוח חזרה על הכסא, מפורקת וחלושה.
גמרתי עם זה. אין שום קשר ביני לחתימות האלה עכשו.
גם אם תיפתח חקירה נגד לילך ואילנה, לא תהיה סיבה לחבר ביני למה שהן אולי עושות.
אוותר על הסטודיו בשבועות, אולי בחודשים הקרובים, ואף אחד לא יוכל לחשוד בי בכלום.
אלישבע הכלה יכולה לצחוק כל הדרך לחופה – אין עילה לאסור אותי.
הרמתי את מבטי לבעלי, רוצה לחלוק אתו את תחושת ההתעלות שהחלה לחלחל ולייצב את פעימות ליבי. את ההקלה המתפרצת על המבצע המשותף שהצליח.
הוא לא החזיר לי מבט.
מאיר ישב שם, משחק באצבעות הגומי התכולות על השולחן וכל שארית של צחוק נמחקה מפניו.
“אז הולכים לישון?” הוא שאל כשהרגיש במבטי. “לא יודע מה את, אני גמור.”
“כן,” אישרתי בכבדות. “לישון.”
הוא נעמד בלי מילה, ושמעתי אותו מדשדש לחדר, פותח וסוגר את הארון, מכבה את האור, ואז שקט.
נשארתי לבד במטבח.
הכל היה בסדר. יותר מבסדר. אולי לבד לא הייתי מעזה להיכנס לסטודיו החשוך שאי אפשר לדעת מי מתחבא בו, אולי לא הייתי מגיעה בכלל עד אליו, כי כל צללית בדרך החשוכה היתה מחזירה אותי בריצה הביתה. אבל מאיר היה שם, והקלילות שלו גרמה לכל הפריצה הזו להיות כמעט כיפית.
והוא לא שאל כלום.
אפילו עכשו, אחרי שהיה שותף מלא להצלה שלי, לא ניסה לסחוט ממני מידע.
הוא ידע שיש לו זכות מלאה לקבל תמורה למאמצים שלו, אבל לא השתמש בה. הוא הלך לישון בלי לרמוז אפילו שהוא נשאר סקרן.
בלי לתת לי תחושה שאני לא בסדר, שאני לא הוגנת.
הוא התייחס בענייניות כזו לשריפת הדפים, כאילו לגיטימי לגמרי להעלים ראיות באמצע הלילה.
הכל היה בסדר. הייתי אמורה לחוש את ההקלה בכל איברי, לרפות את השרירים הנוקשים וללכת לישון.
הסוד שלי לא התגלה. מאיר עדיין כאן.
הוא כאן, הלך לחדר שקט ועצור, ללא לילה טוב או איחול חביב אחר.
הוא יקום מחר בבוקר, ואולי יחזור שוב לצורת התגובות שלו כמו בתחילת הערב. יענה לי בחוסר עניין ובקוצר רוח, מסתיר באיפוק את הכעס והתסכול מהסוד שאני מתעקשת להחביא.
ופתאום תהיתי מה הטעם בכל זה.
אם ממילא הברחתי אותו…
אולי הגיע הזמן שיידע ממה הוא בורח.
9 תגובות
דייייי
כבר לא יכולה לחכות שהיא תגלה לו
בטח בסטף מאיר יגיד לה שהוא יודע על תופעה כזו
חחחח
אני במתחחחחח
יאללה יאללה שתגלה לו כבר נמאססססס!
איזה סיפוררררר
ודוב ואהובי כאלה חמודים
אין על הסיפור הזה אני מאוהבת בו.
*שני הזוגות הגיעו לנקודת שינוי ( או גילוי)
*מאיר אציל נפש ולגמרי לא מרובע
*ועל דב יש לי תהיה: הוא כל כך רגיש ואכפתי
ומתעב התנהגויות לא ראויות כלפי נשים אז איך הוא שומר לעצמו את הקלפים צמוד איליו?
אחד הסיפורים היפים שקראתי בחיי
מחכה לו כל השבוע
ואיזה יופי ההתפתחויות בפרק הזה במקביל גם אצל דב ואהובי וגם אצל מאיר ושני
מאיר ריגש אותי ממש
ויאללה הלוואי ששני תשתף אותו כבר. יש לי תחושה שהתגובה של מאיר עומדת להפתיע אותנו משום מה
מהמם.
למה ההורים של מאיר כלל לא מוזכרים ביחס לשני?
*הטוויסט היום עם מאיר מרתק (לדעתי היה צריך רעיון אחר להבליט את המסירות והיציאה מהקופסה שלו ולא הדוגמא של הכפפות. הכפפות בהחלט אפשר לשים צמוד למועדון..
עצם זה שהוא יצא באמצע הלילה זה השיא
די ברור שמאיר יתייחס בסלחנות לסוד. כן צריך התייחסות מסוימת לזה שהסוד בכלל היה משמעותי לה. הרי הייתה יכולה להסתיר אותו כל החיים ולחיות בשלום. משהו באישיות שלה רצה לפרוץ עם זה, עם הייחודיות, וצריך למצוא איך היא תבטא את זה בהמשך.
כל שבוע מחדש אני אומרת
זהו שבוע הבא היא בטוח תגלה לו
דיייי נו שתגלה כבררררר