לא מזיז לי – פרק מ”ד

אהובי

“נחנה כאן,” הציע דוב. בקצה החורש היה חניון זעיר והרכב שלנו היה היחיד שחנה בו.

אני החזקתי את שקית העופות והתבלינים, ודוב שלף מתא המטען את המנגל הישן שלנו ושק פחמים.

הוא פתח את המנגל באזור נקי מעצים, ואני תיבלתי בינתיים את החזות על שולחן האבן הקטן.

“נראה טוב.” דוב בחן בהערכה את החזות הכתמתמים שסידרתי על רשת המתכת. “שמת כמון?”

“ממש טיפה.”

“טוב, תחתכי בינתיים את הבצל ואני אטפל בפחמים.”

צפיתי בו רגע כשערם גבעה קטנה של פחמים וסידר את הנותרים מסביב.

“מה נפל עליך מנגל היום?” תהיתי.

“אה?” דוב הניח את קוביות ההצתה במרכז הפחמים. ידעתי שהוא שמע.

“שאלתי מה נזכרת במנגל הערב. כבר שנים לא עשינו.”

“עשינו עם רובי בבין הזמנים,” ציין בעלי, תשובה שהתייחסה רק לחלק השני של השאלה.

הוא הוציא מצית מכיסו וקירב אותה לכמה קוביות, צופה במצח קמוט בהתקדמות הלהבה.

הרמתי ידיים וחזרתי לבצלים שמאוחר יותר נניח על חזה העוף.

כמה דקות עבדנו בשתיקה. אני פרסתי בצל ודוב שיחק עם הפחמים במלקחיים, מחכה שהאפור יהפוך לאדום זוהר.

“בקשר למה ששאלת,” הוא פתח בפתאומיות.

“על המנגל?”

“לא.” הוא נגע באצבעותיו המפוחמות בשערו והשאיר שובל כהה על מצחו. “על מה שאני עושה בחנות, עם כל האנשים שמגיעים אלי.”

כבר שבוע אני עוטפת באיפוק כל נושא שאנחנו מדברים עליו, רושמת לעצמי נקודות דמיוניות על כל שיחה שבה הצלחתי להתעלם מהנושא ולא להעלות אותו שוב. איך זה הוגן שכל מה שהוא זוכר מההתגברות המתישה שלי הוא שבתחילה כן שאלתי?

“שאלתי רק פעם אחת,” פלטתי.
“אני יודע.” הוא בחן בסיפוק את הליבה האדומה בתוך הפחמים הלבנבנים. “אבל מגיע לך לקבל תשובה.”

“אתה לא חייב,” הצלחתי לומר, נאמנה להחלטות האמיצות שלי. “זה לא עניין שלי בכל מקרה.”

הוא נענע בראשו. “אני רוצה.”

הלב שלי שכח פעימה כשבחנתי אותו פורש את חזה העוף על הרשת במלקחיים החלודים שלנו, ואז מניח סביבו את הבצל והפלפלים.

“זה פשוט התחיל איכשהו.” לרוב דוב לא אהב להתעסק עם העופות, והשתדל להניח להם להיצלות בלי להתעלל בהם, כדי לא לאבד מיד את הקרום ולייבש אותם. אבל עכשו הוא הפך והזיז ובדק, ואני רק עמדתי שם והסתכלתי.

“זה פשוט התחיל איכשהו.” לרוב דוב לא אהב להתעסק עם העופות, והשתדל להניח להם להיצלות בלי להתעלל בהם, כדי לא לאבד מיד את הקרום ולייבש אותם. אבל עכשו הוא הפך והזיז ובדק, ואני רק עמדתי שם והסתכלתי.

“אני לא זוכר מי היה הראשון שהגיע ותוך כדי שהמלצתי לו על סוגי צבע התחיל להשתפך ולספר לי על עצמו. אז אמרתי לו מה אני חושב והוא טען שקלעתי בול, ואחרי שבועיים חזר להגיד שהצלתי לו את החיים.”

“וואו,” לחשתי. האם הליווי שלי בפגישות הציל פעם לזוג כלשהו את החיים?

“זהו, ומאז הם מגיעים בטפטופים, חלק באמת קונים משהו ואז נעצרים לדבר, אחרים באים רק להתייעץ, אבל זה אף פעם לא היה רשמי.”

רק כשהנשימה השתחררה מבין צלעותי קלטתי כמה המשפט האחרון היה משמעותי בשבילי.

דוב כאילו שמע אותה, הסתובב אלי עם המלקחיים הלוהטים בידו.

“כן,” הוא חזר בקול נמוך, “זה אף פעם לא היה רשמי. לא הצהרתי על עצמי כיועץ או משהו כזה, כי אני באמת לא. בסך הכל אומר מה שאני חושב, וכשאני לא יודע אני לא יודע.”

“ואתה לא לוקח מהם כסף?” פלטתי.

“ברור שלא!” נדהם דוב. “על מה בדיוק? אין לי שום הכשרה ואני לא מטפל בהם.”

“אז למה…” נעצתי מבט באצבעותיו הארוכות שחזרו להתעסק שוב בחזה המשחים. “למה זה היה כל כך סודי?”

הוא שמט את המלקחיים בקצה הרשת ושוב פנה אלי.

“מה היית חושבת אם היית יודעת?”

“שזה מדהים!” חייכתי אליו. “שזה מקסים שאתה יודע מה לומר להם, שהם סומכים עליך, שיש לך חלק בכל הבתים האלה, שאין לך בעיה לפטפט אתם על הזוגיות שלהם…”

הקול שלי דעך במילים האחרונות. כי דוב שהכרתי אמנם הקשיב לי כשהתייעצתי אתו על הזוגות שלי וגם הביע את דעתו לפעמים, אבל לא נטה לשיחות נפש על זוגיות של אנשים אחרים והרגשות שלהם.

“בדיוק.” הוא חתך כאילו זו תשובה לשאלות כולן. “היית מסיקה שאני טוב בזה, ומצפה שאהיה ככה גם בבית.”

בהיתי בו, בהבעה הנחושה, הכמעט נסערת על פניו, והראש שלי התרוקן ממילים.

“אתה באמת טוב,” אמרתי חלושות. “אני יודעת שעמוק בפנים אתה באמת…”

“לא!” הוא הרים את ידו בתחינה שקטה שאחדל. “אני לא כזה, לא באמת. הייתי צריך להיות, אבל אני לא מסוגל. לא כל הזמן, לא כל כך הרבה כמו שאת רוצה.”

“אני לא…” התחלתי בלי שיהיה לי מושג איך לסיים את המשפט.

“אני יודע מה בעלים טובים אמורים להגיד, אהובי, את חושבת שאין לי מושג? אני יודע מצוין מה את מצפה ממני. אבל כל פעם שאני מצליח לדבר… את מתחילה להאמין שזה אומר משהו, שאני אצליח גם אחר כך. וזה מפחיד אותי כל כך שאני לא מסוגל לנסות שוב.”

החורשה הסתחררה סביבי ולבי השתולל בין צלעותי.

“אתה פוחד שאצפה ממך ליותר מדי וזה משתק אותך?” לחשתי.

הוא נשף ארוכות והנהן. “משהו כזה, כן.”

הוא התחיל להסיר בעדינות את החזות מהרשת. השפתיים שלי נאבקו בכל המילים שהתעקשו לצאת ראשונות. שתודה שהוא שיתף אותי, שזה משמעותי בשבילי כל כך לדעת איך הוא מרגיש, שהייתי רוצה שיתבטא ככה שוב, זה המון בשבילי…

אבל כתפיו היו זקופות במגננה, וידיו נחושות כשהעביר את החזה לצלחות.

הוא לא סתם בחר במנגל כדי לפתוח את הנושא. הוא רצה משהו להתעסק בו. משהו שיוכל לעשות כשכבר לא יהיה מסוגל לדבר.

בשתיקה עזרתי לו לערוך צלחות על שולחן האבן ולהוציא את השתיה מהתיק.

“מה שאני עושה בחנות…” הוא הרים אלי את פניו ושפתיו התעקלו בחיוך אירוני. “לא יכולתי לספר לך שאני מונע מאנשים לעשות טעויות, ואז חוזר הביתה לעשות טעויות משל עצמי. שאני יודע כל כך טוב איך גברים צריכים להתנהג, אבל לא מצליח ליישם את זה.”

הוא נענע בראשו בשאט נפש. “לא יכולתי לספר לך שאני שקרן.”

“זה לא נכון,” התנגדתי. השפתיים שלי צרבו כאילו נגעו באוכל הרותח. “אתה לא שקרן, אתה רק…”
“צבוע?” הוא הציע בחיוך עגמומי. “פחדן?”

“קשה לך להתבטא,” סיימתי ברפיון.

“זה נכון,” הוא הסכים בחפזה. “אפילו עכשו. ואני לא יכול להבטיח שזה ישתנה, אבל אני יכול לפחות…” הוא בלע את רוקו וידו נגעה בכיסו. “להציע פתרון חלופי.”

שני

כמה פעמים ייחלתי שהבית יהיה כולו שלי, שאיש לא יתפרץ אליו וידרוש את תשומת לבי, ואוכל להתאמן כמה שארצה כמו פעם?

הוא היה שלי עכשו, והדממה היתה מוצקה כל כך, שהייתי בטוחה שאוכל להזיז אותה בכוח המחשבה.

מתישהו במהלך הדרך עשיתי טעות. מן הסתם מחרוזת מפלצתית של טעויות. מהרגע הראשון שהסתרתי ממנו? שהסכמתי להתארס אתו בלי לספר לו? שהמשכתי? שלא שיתפתי אותו במה שקורה בסטודיו? שהתרחקתי? שהחלטתי לגלות? הדרך שגיליתי? שהמילים שלי כשכבר עמדו לצאת, מילים שניסיתי להעתיק מאהובי, היו קרות ועקרות?

כי אני לא היא. אהובי היתה מצליחה להפיח רגש ונשמה בכל המילים האלה, לשכנע אותו להישאר.

אהובי היתה מצליחה לגרום שהוא לא יחשוב לעזוב בכלל.

אני לא יודעת לדבר ככה, מעולם לא ידעתי.

כשלתי לחלון ובהיתי ברחוב המתרוקן ששום מאיר לא עמד בו וחיכה שאצעק לו לחזור.

אני לא יכולה להתבטא כמו אהובי, אבל יש לי חוב.

שטר מהיום שלפני החתונה. אולי אם אפרע אותו, אצליח להכניס לתוכו את כל מה שמנעתי ממאיר לדעת עד עכשו.

מאיר,

יום לפני החתונה קראתי לראשונה את המכתב האחרון שלך. שמרתי אותו בקפדנות עד אז, אבל כשכבר פתחתי אותו, חשבתי שמאוחר מדי להחזיר לך במכתב משלי.

תרוצים.

פשוט לא הייתי מסוגלת לנסח את עצמי במכתב כמו שמגיע לך.

כבר בפגישה הראשונה שלנו הייתי בהלם מכמה שקלטת אותי. שאתה משלים לי משפטים עוד לפני שאני מסיימת לחשוב אותם, והיתה לי הרגשה שגם כשאני שותקת אתה יודע למה.

אבל אז חשבתי: אתה לא יודע את הסוד שלי. אתה לא יודע מי אני. איך אני יכולה לחשוב שאתה מכיר אותי, כשאין לך מושג?

והנחתי שאני צריכה להוריד את השידוך הזה, כי אם לעולם לא אוכל לספר לך, אז איך תוכל להבין אותי באמת?

ולא הורדתי. והתארסנו. כי לא משנה כמה היה הכשרון משמעותי בשבילי, מתברר שאתה היית יותר.

לא רציתי לוותר על אף אחד מכם, והאמנתי שתוכלו להסתדר יחד איכשהו.

המכתבים שכתבת לי… אף פעם לא אמרתי לך מה הם היו בשבילי. הדרך שראית אותי סחררה אותי. המחמאות שלך גרמו לי להרגיש מיוחדת ואחרת. ולא החזרתי לך במילים דומות… כי אני לא אתה.

וכי פחדתי.

מה זה אומר עלי שאתה מצליח להיכנס ככה ללב שלי? אתה לא יכול, לא כשאתה לא מכיר אותי לעומק. ניסיתי לשכנע את עצמי שזה לא אמיתי, שהרגשות שלי מוגזמים, שעדיף שלא אכנע להם, כי ברגע שתגלה את האמת, כבר לא תרצה לכתוב ככה.

כמו שאמרתי, תרוצים.

אחרי החתונה היו רגעים שחשבתי שאני יכולה להשאיר את הסוד הזה בפינה בצד. שהוא לא אמור להשפיע על הקשר בינינו. היה לי טוב. רציתי שזה ימשיך ככה.

ואז פתאום צץ הסטודיו, שגרמתי לך להאמין שאני מתעמלת בו.

היו בו נשים כמוני, עם יכולת להזיז חפצים. כן, אני אומר את זה במפורש למרות שאני מדמיינת את ההבעה שלך עכשו, כמו שראיתי בסלון היום.

חשבתי שסוף סוף אהיה מובנת, שאמצא מקום שאני יכולה להיות באמת אני בלי להסתיר ולהתחבא.

וזה אכן היה ככה בתחילה, ואני הייתי כל כך שיכורה מהעולם שגיליתי, שלא הצלחתי לצאת ממנו כדי לחזור הביתה.

הוא השתלט עלי, נכנס לכל השיחות שלנו וגרם לי להרגיש עוד יותר רחוקה ממך.

פתאום הייתי ייחודית ואחרת ושונה. בדיוק התווית שהתאמצתי כל החיים לטפח.

אתה יודע, כשהייתי בת ארבע עשרה, כשרק גיליתי מה אני מסוגלת לעשות, הייתי בטראומה. במשך שבועות ניסיתי לשכוח מהיכולת שלי, להתעלם ממנה, להעמיד פנים שרק דמיינתי. הייתי כל כך… מוזר להגיד את זה עכשו – הייתי כל כך נורמלית תמיד, ולא התאים לי משום כיוון להפסיק להיות.

אתה מבין?

לא תמיד השתוקקתי להיות אחרת.

זה התחיל כנראה רק כשגיליתי שזה מה שאני, ושאסור לי לספר לאף אחד.

ואם אני יוצאת דופן ואף אחד לא יודע, אז מה זה שווה בכלל?

ואני תוהה עכשו… אם ככה התחיל כל העניין הזה עם הבגדים הייחודיים שאני אוהבת. אם זו היתה הדרך שלי להוכיח לעולם שאני חריגה באיזשהו אופן.

מישהי שאלה אותי לא מזמן למה הפסקתי להתלבש כמו פעם, אם זה בשבילך.

ועניתי לה שכבר אין לי עניין. אני חושבת שהיא התאכזבה מהתשובה הזו, אולי חשבה שהשתניתי בגללך.

אבל זה היה הרגע שפתאום קלטתי שבאמת השתניתי. לא בגללך.

אולי… מוזר לחשוב על זה, לא באמת יודעת אם אני מסוגלת, אבל אולי הבגדים לא באמת היו חלק ממני, כמו שחשבתי?

אני זוכרת את המבוכה כשגיליתי שאני היחידה בסטודיו שלבושה באופן כזה. שכולן מסתפקות בביגוד יומיומי ופשוט. שאין להן צורך להוכיח כלום לאף אחד.

ולאט לאט… גם לי עבר הצורך.

זוכר כשהלכנו לקניות וצחקנו ששנינו שונאים את אותם הבגדים? אהבתי את השמלה שבחרנו בסוף, למרות שהיא היתה נורמלית כל כך. ולא היה אכפת לי… אתה מבין? לא היה אכפת לי שיהיו עוד נשים שילבשו אותה.

אולי כי… היו מספיק נשים שידעו עלי, והבגדים שהיו חלק משמעותי כל כך בחיי עד אז פתאום איבדו משמעות. הם היו רק סמל, וכבר לא הייתי זקוקה לו.

שכנעתי את עצמי שאתה שונה ממני, שאני יוצאת דופן ואתה נורמלי מדי, כדי שיהיה לי קל יותר להסתיר ממך. שלא אתפתה לגלות לך.

אבל מה אם זה לא נכון?

מה אם כל עניין האופנה מעולם לא ייצג אותי באמת?

היה רגע שעמדתי בסטודיו אחרי שכולן החמיאו על הביצועים שלי וחשבתי שאני לגמרי מאושרת.

אבל זה לא הספיק לי, אני חושבת שגם אז הרגשתי ככה. את הרצון שתהיה שם בסטודיו, שתראה מה אני עושה. שתדע למה אני מסוגלת. ושתישאר למרות

אבל לא הצלחתי. לא כשיכולתי לנחש איך תגיב, מה זה יעשה לך.

שהסתרתי, ששיקרתי.

יכולתי להסתפק במועט. בנשים שכן יודעות עלי, בהכרה שכן קיבלתי. זה היה עדיף על פני החלופה: להפחיד אותך כל כך שלא תוכל להישאר עוד.

כי עד כמה שרציתי שתדע… יותר רציתי שתהיה.

אתמול בלילה, כשהצעת לבוא אתי, הייתי בהלם.

לא רק הכפפות הדהימו אותי, אלא עצם ההצעה שלא עלתה בדעתי. רציתי לפתור איכשהו את בעיית הדפים, אבל לא היה לי מושג איך אעשה את זה לפני הפתיחה הרשמית של הסטודיו.

פתאום קלטתי שיש בך פתיחות מחשבתית וגמישות, שבמקרה הצורך אתה מסוגל להיות מישהו אחר – בשבילי.

האם אני יכולה לומר את אותו הדבר על עצמי?

מאיר… אני יודעת שאני לא כותבת ברור עכשו, לא נעצרת לנסח טיוטה, לגבש את המחשבות הקופצות שלי לתובנות מסודרות.

איך אני יכולה, כשקרה בדיוק מה שפחדתי כל הזמן שיקרה?

כשהחלטתי לשתף אותך, זה היתה גחמה שלא אופיינית לי. לא הכנתי אותך בהסברים ותיאורים, פחות או יותר העפתי מילולית את הסוד לתוך הידיים שלך.

ולא רצית לקבל אותו.

לא מאשימה אותך. לא כשאני נזכרת כמה קשה היה לי לקבל את עצמי בתחילה. לא כשאני זוכרת את השנים שהסתרתי אותו בכל הכוח, כדי לא להפחיד אחרים בחריגות שלי.

במידה מסוימת אני יכולה להבין אותך.

איך הייתי מרגישה אם היית מראה לי שאתה… לא יודעת, עובר דרך קירות נניח?

אני של פעם, שלא ידעה שבעולם יש טלקינזיס וכוחות על?

מפתה לומר שהייתי מתלהבת ומסתקרנת ורצה לפגוש אותך בצד השני של הקיר – אבל האמת היא כשאני מדמיינת את זה עכשו… שכנראה הייתי מגיבה עוד יותר גרוע ממך.

מפתה לומר שהייתי מתלהבת ומסתקרנת ורצה לפגוש אותך בצד השני של הקיר – אבל האמת היא כשאני מדמיינת את זה עכשו… שכנראה הייתי מגיבה עוד יותר גרוע ממך.

אמרת שאתה לא יודע מי אני בכלל, שאולי אף פעם לא ידעת.

ורציתי לומר, שאתה כן יודע. אולי היחיד שיודע באמת. שקלטת אותי מהרגע הראשון ולא הפסקת לנסות להכיר עוד יותר.

הסוד שלי הוא כבר לא סוד, לא בשבילך. הוא כשרון שיש לי, אבל הוא לא אני. לא מייצג את מה שאני.

ומי שאני…

אתה יודע מה? אני לא יודעת מי אני. אולי מאוחר מדי להודות בזה בגיל עשרים ושבע, אבל זה המצב. לא יודעת מי אני כן, מי אני לא.

כן יודעת שהדבר הכי נכון שעשיתי בחיים היה לומר לך שאני מוכנה.

כי טוב לי אתך יותר משהעזתי לחלום שיכול להיות. ומה שהכי מפחיד אותי הוא שלא אספיק לגרום לך להאמין בזה.

נעלי הבית… הן היו הדרך שלי לחלוק את הכשרון אתך בסתר, כדי שיהיה לנו סוד משותף. כי רציתי שתדע, למרות שלא העזתי לגלות.

הן היו המתנה הקטנה שלי אליך כל ערב, חלקה קטנה של אמת.

וזהו. אין עוד סודות.

אולי רק שלא הצלחתי עדיין לגלות לך כמה אתה חשוב לי.

אולי אם תתן לי הזדמנות, אני אצליח.

להדפסה