שני:
“טוב,” אמא נעמדה בחריקה והתבוננה בי שוב מלמעלה. “אני הולכת לישון, שני. לילה טוב.”
“חכי!” הושטתי יד ותפסתי בזרועה הצנומה. “את לא חושבת שכדאי קודם להתקשר לשדכנית?”
“למה זה דחוף?” אמא שחררה את זרועה בקלות ועיסתה אותה קלות כאילו הכאבתי לה. “מקובל מאד לחשוב לילה ולענות למחרת, לפעמים אפילו לקראת הצהריים.”
“אם יש מה לחשוב,” הדגשתי. “ואז זה בסדר להלחיץ קצת את הצד השני, כי זו לא סתם מריחה אם מתקשים להגיע למסקנה. אבל במקרה הזה אני בטוחה, אמא. לא חבל להשלות אותו סתם?”
אמא נעצה בי מבט ארוך. “את כל כך בטוחה שהוא רוצה?”
בלעתי את רוקי. “אני חושבת שכן.”
“אז יש בחור טוב ונחמד ממשפחה טובה שרוצה, ואת לא רוצה? ככה סתם, מיד? אחרי פגישה אחת קצרה? אולי לפחות תישני על זה לילה?” אמא ריככה את קולה וידה רפרפה מעל מצחי. “דברים נראים אחרת בבוקר.”
“בבקשה, אמא…” הרקות שלי הלמו. “בלילה אני ישנה, זה כל מה שאני יודעת לעשות. והדבר היחיד שייראה אחרת בבוקר הוא בחור מסכן שיקבל תשובה שלילית אחרי לילה של תקווה.”
“בבקשה, אמא…” הרקות שלי הלמו. “בלילה אני ישנה, זה כל מה שאני יודעת לעשות. והדבר היחיד שייראה אחרת בבוקר הוא בחור מסכן שיקבל תשובה שלילית אחרי לילה של תקווה.”
הייתי דרמטית, אני יודעת. רוטנבוים לא יהיה מסכן כל כך, וזאת לא היתה פגישה עד כדי כך טובה. רק שקיוויתי שהרחמים עליו יצליחו במקום שאני נכשלתי. אבל בשביל אמא הטיעון הזה פעל בכיוון ההפוך.
“אני הולכת לישון,” היא הודיעה לי. “בלאו הכי מאוחר בשביל להתקשר עכשיו, ואני גמורה עם כל ההתרגשות של הערב הזה. לילה טוב, שני.”
שמעתי את נעלי הבית הצמריריות מדשדשות לחדר, ואת הדלת נסגרת בטריקה.
טמנתי את פני בזרועותי ותהיתי איך יהיה לי כוח לקום ולהתארגן לשינה.
אפילו תשובה חד־משמעית והחלטית סחטה ממני כוחות נפש. נס שהפעם לא הייתי צריכה להתמודד עם ספקות. רוטנבוים נחמד וידידותי, אבל הוא לא חכם, וההומור הילדותי שלו גרם לי להתכווץ. מהצד אולי היה אפשר לחשוב שהשיחה זרמה, אבל ידעתי שלעולם תהיה לי איתו שפה משותפת.
עשרים דקות נוספות ישבתי כך על הרצפה בעיניים עצומות, ותמונות מהערב הזה מרצדות באי רצון תחת עפעפי.
הטלפון צלצל במטבח. לשניה קיוויתי שאמא תענה, ואז, כשמשמעות הצלצול בשעה כזו חדרה להכרתי המעורפלת, זינקתי ורצתי למטבח.
“הלו?”
“ערב טוב, יהודית מדברת. אני מדברת עם רחל?”
“זאת, שני, הבת שלה, אמא שלי אממ… ישנה.”
“אה, אני מבינה. טוב, בכל מקרה את המדוברת, אה? אז אפשר לדבר אתך כנראה…”
“אפשר,” עניתי בהיסוס ואישוני פזלו אל חדר השינה הסגור. ברור שאפשר, אני בת עשרים ושש כבר, אבל אמא לא תאהב את זה.
“אז מה את אומרת? יש לך תשובה בשבילם? לא הייתי מתקשרת בכזו שעה, אבל הם כבר התקשרו אז חשבתי לנסות גם אתכם.”
נשכתי את שפתי התחתונה כדי לנצור את השאלה האוטומטית: למה הם התקשרו. מה הם רצו לומר.
אמא היתה שואלת אותה, אבל אני לא הרגשתי בנוח לבקש. לא כשהתשובה שלי כנראה הפוכה.
“אז זהו, שהיה ממש נחמד ומאד התרשמתי, אבל לא מרגיש לי… זה לא ממש הסגנון, את מבינה.” ידעתי שזו תשובה מעורפלת, אבל לא הגיע לבחור שאביע את הרושם האמיתי שלי ממנו. בהחלט יתכן שבחורה אחרת תהנה ממנו מאד.
“כן…” הסכימה השדכנית באהדה. מובן שהבינה, זאת היתה התשובה האולטימטיבית. “אז זה אומר שאת לא מעוניינת להמשיך? זה סופי, או שאת רוצה לחשוב קצת?”
“זה… סופי.” קיוויתי שהיסוס לפני המילה האחרונה ירכך את הסופיות שלה.
“טוב, זה חבל, כי את מבינה, הבחור נהנה מאד ואומר שהיתה פגישה ממש טובה. לפעמים רושם ראשוני יכול קצת להטעות, לא, שני? אולי כדאי לנסות שוב?”
לא רציתי לשמוע את זה. את מה ששיערתי לבד, לא רציתי לדעת בוודאות. שהוא נהנה, שהוא קיווה, שהוא יתאכזב. שכל הכוונות הטובות שלי והרצון לגרום לו להרגיש בנוח יחזרו ויתנפצו ישר בפרצוף שלו.
“אני באמת בטוחה בעצמי,” אמרתי בשקט, וקיוויתי שלמרות הטון, אי אפשר לפקפק בביטחון בקולי. “היה באמת נחמד אבל אני… אני מכירה את עצמי, וזה לא זה.”
לא שמעתי את הדלת נפתחת. לא קלטתי את דשדוש הנעליים. ראיתי רק את עיניה הכהות של אמא, פגועות ונעוצות בי באי אמון. את זנבות המטפחת מתנופפים סביב צווארה, ואת ידה שהושטה כדי לקחת ממני את הטלפון.
לא שמעתי, כי הייתי מרוכזת במילות הפרידה של יהודית, וכשאמא עמדה שם, לא היה כבר אף אחד מעבר לקו.
“השדכנית?” לחשה אמא
הנהנתי בלי להביט בה והנחתי את השפופרת.
“מצטערת,” פניתי בהליכה צדית לעבר החדר שלי, וזנב שחור אחד התחכך בכתפי. “היא התקשרה ואני עניתי ו… ולא יכולתי לא לומר את האמת.”
לא נעלתי את דלת החדר, כי ידעתי שאמא תרצה להיכנס עוד מעט.
במקום זה לקחתי את הכדור שלי והעפתי אותו לצד השני של החדר. ואז התרכזתי בו, והכדור התעופף חזרה היישר אל כפות ידי. כמה דקות שיחקתי מסירות עם עצמי, עד שהנשימות שלי נרגעו והמחנק בגרון התרופף מעט.
“את חושבת שתוכלי להמשיך עם השטויות האלה גם אחרי החתונה?” קולה הצרוד של אמא הגיע אלי מהדלת. הסתובבתי אליה כשהכדור נח מאוזן בין כפות ידי.
לחייה היו סמוקות ועיניה נוצצות.
הכדור ניתר על הרצפה מזרועותי.
לא, לא יכולתי לדמיין את עצמי ככה, ניצבת עם מטפחת ומשחקת בכדור. גם לא בצורה קונבנציונלית כמו שאנשים נורמליים משחקים.
אבל האם זאת סיבה שאפסיק עם זה כבר עכשיו?
אהובי
אולי אטגן שניצלים לרובי, הוא ציין בשבוע שעבר שהמלאי שלו עומד להסתיים. אם השבת הוא יהיה בבית אוכל לתת לו כבר קופסה מלאה. גם החברים שלו די מרוצים מהשניצלים שלי, ככה הוצאתי ממנו במאמץ שבוע שעבר.
להלום בחזה עוף יהיה מספק כמעט כמו לחבוט את הראש בכרית.
כשפתחתי ביצה צלצל הטלפון. גנחתי, שטפתי ידיים ורצתי לענות.
אמא של שמואל. על הסדר התשלום סיכמנו בשיחה הקודמת. האם היא רוצה כבר לדבר אתי על ייעוץ לבן שלה?
“אהובי!” ניחשה הדוברת בשמחה.
“נכון, מה שלומך?”
“ברוך השם, ברוך השם, לא תאמיני! שמואל התקשר אלי אחרי הפגישה, מרוצה, מבסוט, אמר שהיה מעולה ונהנה מאד, וזקף את ההצלחה ממש לזכותך.”
שמואל זקף את ההצלחה לזכותי, לא רק אני שחושבת כך. האם זה לא אומר שמותר גם לי להזדקף?
אבל שמואל הוא הבחור שהיה מתארס שש פעמים מבחינתו. זה הבחור שנהנה כמעט תמיד ומופתע לגלות שהרגש לא היה הדדי. מבחינתו פגישה ראשונה מוצלחת היא פגישה שהבחורה נחשפה לרוב סיפורי החיים של חבריו.
“… וחשבתי לעצמי, בסדר, הוא בדרך כלל מרוצה, ונדיר שהוא חושב להוריד. אבל אז… תקשיבי לי טוב!” היא פלטה צחקוק המום. “השדכנית מתקשרת, והם רוצים להמשיך!”
“ברוך השם!” פלטתי.
“ועוד איך ברוך השם! אני לא אומרת שזו פעם ראשונה,” הסתייגה מיד אמא של שמואל, שמא גם אני קצת שדכנית, “היו בחורות שהמשיכו לעוד פגישה. אבל זה לא קורה הרבה. וברוך השם, היום הוא מרוצה יותר מתמיד, עכשיו אני ממש רואה את זה. שמואל אומר שהוא צריך עוד לדבר אתך, שתסבירי לו יותר טוב מה לעשות, אבל בינתיים עשית פלאים, זה בטוח.”
בהיתי במחבת הריקה, בשמן שעוד לא יצקתי ובחזה העוף השלם, והלב שלי התנפח במהירות כזו עד שכמעט הסתחררתי. עשיתי. עשיתי משהו. עשיתי פלאים.
הדלת נפתחה, וקולו הנמוך של דוב בירך את הבית בשלום.
מיהרתי להיפרד מהאמא והלכתי לקראתו. “מה נשמע?” קידמתי אותו בהתלהבות.
“ברוך השם, בסדר.”
“התפללת כבר ערבית?”
“כן, וגם למדתי קצת.” הוא עקף אותי, התיישב על הספה והרים את העיתון שחיכה שם.
“שאכין לנו קפה?” הצעתי. הנשימות שלי היו עדיין קצרות, ודוב קימט את מצחו, וקם חזרה לכיוון המטבח. “לא, אני אכין לעצמי, תודה.”
תודה רבה. קפה שאני מכינה לשנינו, שותים יחד וזו התחלה של שיחה. קפה שהוא מכין לעצמו לעומת זאת…
“רגע, להכין לך גם?”
“אני אשמח מאד!” הודיתי ברגש. “אני ממש אוהבת שאתה מכין לי קפה, איכשהו הקפה שלך יוצא הרבה יותר טעים. הוא עושה לי ממש טוב! כנראה כי אתה מכין אותו!”
“או כי אני פחות מתקמצן ממך על סוכר,” הגיב בעלי ביובש בגבו אלי.
“ממש כמה דקות לפני שהגעת, התקשרה האמא של הבחור שהפגשתי הערב.”
לא ממש הפגשתי, אבל העדפתי את המינוח הזה, הוא היה קליט יותר.
“אתה יודע למי אני מתכוונת?”
עיניו היו נעוצות בעיתון ושפתיו נגעו בכוס הרותחת. הוא הסיט את העיתון והביט בי. “זה שאילצת אותו באיומים לסתום את הפה?”
“כן, אפשר לומר,” גיחכתי. הכל היה משעשע בעיני עכשיו. “בכל אופן, הבחור נהנה מאד בפגישה, ומה שהכי מדהים זה שהבחורה גם רוצה להמשיך! אתה קולט? אם לא הייתי מתערבת, היא היתה מורידה בטוח!”
דוב המהם ולגם מהקפה שלו. לגמתי גם אני. אולי זה רק הסוכר, אבל הקפה של דוב תמיד הציף חמימות עמוקה בתוכי, שלא פגה גם אחרי שסיימתי אותו.
“תגיד משהו,” ביקשתי. “אני רואה שאתה רוצה להגיד משהו.”
“מה להגיד?” תהה דוב.
מה שרציתי שיאמר, היה יכול למלא מחברת קטנה. מה שידעתי שיאמר הספיק לחצי דף ממו. פעם הייתי מציעה לדוב המון מילים שהוא יכול לומר לי. מרוקנת את הארסנל שלי בשבילו ומציגה לו אותן כמתנה. אם למישהו יש אוצר מילים קטן, למה שלא אחלוק איתו את המלאי שלי? אני עדיין עושה את זה לפעמים, אבל הכלים שלי כבר התרוקנו חלקית. רוב המילים נשארו פשוט אצל דוב, ולפעמים אני חוששת שהן יתבלו מחוסר שימוש.
“תגיד מה אתה חושב על זה. אני אוהבת לשמוע מה אתה חושב. תגיד מה נראה לך, מה אתה מרגיש. אתה לא חושב שזה מדהים?”
“תגיד מה אתה חושב על זה. אני אוהבת לשמוע מה אתה חושב. תגיד מה נראה לך, מה אתה מרגיש. אתה לא חושב שזה מדהים?”
“זה כן,” אישר בעלי באיטיות. “אבל מי יהיה שם כדי להציל את הפגישה הבאה?”
“מקווה שאף אחד לא יצטרך להציל אותה, כי אני מתכננת להסביר לו קודם שאף אחד לא מת משתיקות ושייתן לה לדבר גם.”
“אולי היה לו חבר שכן מת מזה,” הציע דוב.
הנחתי לו לחזור לקרוא, וחזרתי לטגן. הלב שלי עדיין ריקד בשקט, ותנועות הידיים היו קצביות וקלילות.
גם דוב הסכים שזה מדהים. שבלעדי לא היה כלום. שבזכותי אולי יוקם בית בישראל והמון חברים ירקדו בחתונה.
גם הוא מודה, גם אם לא אמר את זה במפורש – שההרגשה שלי כן צדקה. שהאינטואיציה שלי מדויקת שאני יכולה לעזור, שיש לי כישרון…
יוכבד.
עזבתי את הכיריים, קילפתי במרץ שאריות פירורי לחם מאצבעותי וחזרתי אליה.
“א… אהובי?” היא נשמעה מופתעת. בצדק, התאמצתי כל כך להיות נחרצת.
“כן, זאת אני. הייתי ממש מוטרדת קודם ולא יכולתי לחשוב על כלום. אבל עכשיו אני בסדר ברוך השם, ואשמח לקבוע אתך. קודם נדבר על התשלום ואז תגידי לי בדיוק איפה זה ומתי, ומי ידבר עם הצד השני.”
“עם הצד השני?” היא נשמעה מבולבלת. “למה צריך לדבר אתו? ז’תומרת, השדכנית מדברת, וכבר יש פגישה.”
“אני לא מצותתת לפגישות בלי הסכמה מפורשת משני הצדדים,” הדגשתי בבירור. אהבתי להרגיש הוגנת, זה תמיד השתיק אנשים וגרם להם לתהות אם גם הם הוגנים כמוני בשטחים אחרים בחיים. “תצטרכו לחשוב על הסבר לצד השני למה הנוכחות שלי נחוצה. את בטח מבינה שלא כל הבחורים ירצו לראות אישה בת חמישים שקשובה לכל מילה שלהם.”
בת ארבעים ותשע אם להתקטנן, אבל לא חשבתי שההפרש הזה ירגיע אותם.
היא שתקה רגע ארוך, והנחתי שגם היא לא חשבה על זה ככה עד עכשיו. אולי קיוותה שפשוט אגיח לרגע, אפסוק את פסוקי ואלך. לא שאתמקם שם לאורך זמן.
“אמא שלי תסביר להם,” הבטיחה לבסוף. “אעדכן אותך.”
