שני:
קראתי עשרות רזומאים בחיים, ועדיין לא הייתי בטוחה שזו צורת הרבים התקינה למילה הזאת.
נראה שרוב הכותבים הניחו שאתעניין הרבה יותר בסובב אותם (מחותנים, עיסוק של האחים, מקום לימודים של ההורים) מאשר בהם עצמם. או שסתם רצו להכין חומר רקע לפגישה.
בדרך כלל היו רק כמה מילים קצרות על עצמם: ירא שמים וטוב לב, כשרוני מאד, אוהב לצייר.
מעטים העזו בעדינות לפרט קצת על החלומות שלהם: מחפש בחורה טובה ואוהבת השם, שתשלים אותי ויחד נבנה בית בישראל.
אבל אף אחד לא כתב…
ככה.
אוהב ללמוד, חכם, מעמיק, ציני אך נזהר מלפגוע. אינטליגנט ואוהב להכיר את העולם ואנשיו. ירא שמים, מקפיד על קלה כעל חמורה, חברותי, אוהב להקשיב, נהנה לבלות בחברת אנשים שונים וייחודיים.
ומה שהוא חיפש: בחורה חכמה, עמוקה, אוהבת לצחוק, טובת לב במיוחד, ייחודית ואחרת, מעניינת ולא שגרתית.
“נשמע בסדר גמור,” העירה אמא מעלי והקפיצה אותי.
“נשמע מעולה,” לחשתי.
כל אחד יכול לכתוב ככה על עצמו. כל אחד יכול לכתוב ככה בשביל החבר שלו. ובכל זאת, הרגשתי שהבחור הזה לא היה בוחר את המילים האלה על עצמו, אם הן לא היו נכונות. אם לא היה חשוב לו באמת מישהי ייחודית, אחרת, לא עוד אחת.
כל אחד יכול לכתוב ככה על עצמו. כל אחד יכול לכתוב ככה בשביל החבר שלו. ובכל זאת, הרגשתי שהבחור הזה לא היה בוחר את המילים האלה על עצמו, אם הן לא היו נכונות. אם לא היה חשוב לו באמת מישהי ייחודית, אחרת, לא עוד אחת.
האם שרי תצליח לשווק אותי? תדע להדגיש את הפרטים הקטנים והשונים של האופי שלי? או שתמלמל שנפגשנו רק באירועים ואני חכמה וטובת לב.
רק מילים, ובכל זאת התכווץ הלב שלי בציפיה כזו, שזה כמעט הכאיב.
“שנתחיל לברר?” וידאה אמא.
“לא רואה סיבה שלא,” משכתי בכתפי.
“אני רק מקווה שהוא לא נחמד,” מלמלה אמא כשדשדשה למטבח. העפתי לעברה מבט מופתע.
“כי את אמרת שבחורים נחמדים לא מתאימים לך,” היא הבהירה.
“זה לא מה ש…” התחלתי ונאנחתי. לא היה טעם. גם היא ידעה שזו לא הכוונה שלי, אבל עד שאתחתן עם מישהו אחר, היא לעולם לא תסלח לי על כל מי שוויתרתי עליהם.
חזרתי לחדר ונעמדתי מול לוח הקליעה למטרה שקניתי לעצמי פעם.
אמא שנאה את העיגול הגדול והצבעוני שתליתי במרכז הקיר, אבל הסכימה לבסוף להשאיר אותו שם.
החצים שלי היו קטנים ודקים. הנחתי אותם על המיטה לידי, צפיתי בימני בריכוז ודמיינתי את כל המסלול שיצטרך לעבור עד העיגול הבינוני. מעולם לא הצלחתי לגרום להם לקלוע בול במטרה.
החץ נרעד, התרומם באוויר ונפנה קלות לעברי, כאילו ביקש אישור. ואז נסק ישר והתנדנד קלות, ננעץ בעיגול הגדול.
בניסיון השני שלי החץ התעלם מהדרך שתכננתי בשבילו, התעופף כמו טיל וננעץ בתקרה. כבשתי את פי בכף ידי כדי לעצור צחוק היסטרי שבעבע שם.
אולי יום אחד יחליטו לקבוע פגישה בחדר שלי, כי כל המלונות יהיו מלאים. נשב על הפופים הכתומים, נדון בנושא רציני ומעמיק, ואז פתאום עיניו של הבחור יטיילו למעלה, יקלטו את החץ, והוא יתחיל לתהות מתי יהפוך המצח שלו למטרה.
“את יודעת מה הבעיה שלך?” אמרה אמא מהדלת.
עזבתי את החץ והסתובבתי אליה. קיוויתי שהיא לא תרים את הראש לפני שאספיק לקרוא לו חזרה.
“את מתעסקת בשטויות,” אמא הרימה את קולה והצביעה על החץ הרועד. “בחורה בוגרת, רואת חשבון, חכמה ואינטליגנטית, שמעבירה את הזמן במשחקים בחדר שלה.”
המילים הראשונות של אמא היו כמעט רזומה שלם, לו רק לא היתה מסיימת את המשפט.
“אני חושבת שאת פשוט פוחדת להתחתן, פוחדת שתצטרכי להפסיק עם הטרלול הזה, כי אף בעל נורמלי לא יסכים לגלות חצים מעופפים בבית שלו. את פוחדת כל כך, עד שאת מורידה את כולם בתירוצים מטופשים. אבל את תגלי יום אחד, שני…”
היא התקרבה אלי, והנשימות שלי האיצו. אמא לקחה לידה את אחד החצים, בחנה אותו בשאט נפש וכיוונה אותו בקו ישר ומדויק לרצפה. “את תגלי שמאד מאד בודד לשחק כל החיים מסירות עם עצמך.”
אהובי
כשנפגשתי עם דוב, לא דיברנו הרבה על ההורים שלנו. שלי היו מבוגרים, עסוקים במחלות רקע כרוניות שמילאו את היומנים שלהם במעקבים ובבדיקות.
ושלו היו… לא ידעתי אז איך הם היו, כי דוב לא סיפר עליהם. גם כשאני שיתפתי באנקדוטות מבית הורי, הוא הקשיב בעניין ולא החזיר בזכרונות משלו.
אמא שלו לא ראתה צורך לפגוש אותי, וזה היה בזבוז מצדה. בניגוד לבחורות אחרות שהיסטריות ממפגש עם אמא של משודך פוטנציאלי, אני דוקא נהניתי מאד מהמפגשים עם אמהות. אהבתי לגלות קווי דמיון, להוציא מהן מידע על הבן שלהן, ולפענח מה הן חושבות עלי.
אבל לא השתגעתי לבקש את המפגש הזה מעצמי אם היא הסכימה לוותר עליו.
חגגנו וורט ואירוסין ביחד, ובערב ההוא ראיתי אותם לראשונה.
לאבא שלו היה זקן קצוץ ומלבני ועיניים זהות לשל דוב, והוא הנהן לעברי כשהוא ואשתו הגבוהה התקרבו אלינו מפתח האולם.
אחר כך הוא לחץ קצרות את ידו של בנו וזז אחורה כדי לפנות מקום למפגש של אשתו עם כלתה החדשה.
היו לה עיניים כחולות ענקיות ואף ארוך וחד, ואני זוכרת שבשבריר השניה עד שהתקרבה אלי, דמיינתי אותו ננעץ לי בלחי כשהיא תתכופף לנשק אותי.
זה מעולם לא קרה.
אמא של דוב, ייאמר לזכותה, לא היתה מסוג החמיות שדוקרות כלות באפים שלהן.
היא הושיטה לי יד דקה וצוננת, ולחצה את ידי המופתעת. “נעים להכיר, אהובי, אני אלישבע.”
אחר כך היא שחררה את היד שלי ושילבה זרועות כדי שלא אפתח ציפיות. “אנחנו מאד שמחים להכיר אותך.”
“גם אני שמחה להכיר אתכם,” הסכמתי בחמימות. “דוב מדבר עליכם הרבה.”
“באמת?” היא העיפה מבט מופתע בבנה.
במבט לאחור, היה כנראה עדיף שלא אתחיל את מערכת היחסים שלנו בשקר בוטה כזה. דוב לא דיבר הרבה. נקודה.
“הוא מאד מעריך אתכם,” תיקנתי בתקווה. הם בהחלט נראו מעוררי הערכה ויראת כבוד.
“שיהיה במזל טוב,” סיכמה חמותי לעתיד.
לא ציפיתי שהיא תתנפל על הבן שלה בחיבוק. יש הרבה אמהות שלא מרגישות בנוח עם גילויי קרבה כשהילדים שלהן מתבגרים והופכים לנערים.
והיא בטוח איחלה לו מזל טוב כמה פעמים מאז שסגרנו ועד האירוסין.
ובכל זאת, לראות אותה עומדת ככה מולנו, בלי שמץ של התרגשות, זעזע אותי.
היא אפילו לא סקרה אותי יותר מדי, אני לא בטוחה שהמבט שלה ירד עד לעקבים שנעלתי. היא לגמרי הסתפקה בפני ובכף היד שהגשתי לה.
עד כדי כך היא סומכת על הבחירה של דוב?
ואם הוא ראוי כל כך לאמון שלה, אם הוא מושלם עד כדי שהיא רגועה לחלוטין ובוטחת בו, אז איך זה שהיא לא מתפוצצת מאושר כשהוא מתארס?
היא היתה אישה נחמדה ממש, ידידותית ונעימה. במהלך האירוסין ראיתי אותה מארחת חברות, לוחצת ידיים של בנות משפחה, ובאופן כללי מחייכת ורגועה.
הרגליים שלי אמא שלי כאבו מאד והיא ישבה כל הערב, אבל כמה פעמים תפסתי אותה מוחה דמעות, ובכל פעם שניגשתי אליה היא משכה אותי לחיבוק זריז.
לא היו חסרים לי חיבוקים נוספים. ממש לא חלמתי על חמות אוהבת שאוכל להתרפק עליה.
הספיקה לי אמא אחת.
אבל זו היתה האמא היחידה של החתן שלי, והייתי די בטוחה שהוא כן חלם על אמא כזו.
התמונות מהאירוסין אבדו לי מתישהו במהלך השנים, כך שאין לי מושג מה לבשתי ואיך נראה הזר שלידו הצטלמנו.
אני כן זוכרת את הטיול המסורתי אל תוך הלילה.
דוב היה זחוח. היה לו חיוך ענקי ומאושר שהוא לא טרח לכבוש או לצמצם. זה היה חיוך מזן חדש, לא אחד מאלה שקיבלתי בפגישות. לא חיוך מבדיחה או מתובנה מעניינת – זה היה חיוך שנברא בזכותי. מעצם קיומי. כי הלכתי לצדו.
זאת היתה מחשבה מסחררת כל כך, עד שכמעט שיתפתי אותו בה.
בלמתי את עצמי ברגע האחרון, כי ידעתי שלדבר על חיוך זה כמעט כמו לנתח צחוק מתגלגל.
דרך בטוחה להקפיא אותם בבת אחת.
בכל זאת רציתי לומר משהו. כל דבר שהוא. השתוקקתי לשמוע אותו, להפוך את החיוך היפה הזה למילים. לדעת מה עובר עליו. אלו רגשות גרמו לו לזהור ככה.
אבל לא יכולתי פשוט לשאול למה הוא שמח, נכון? זה היה מגוחך אפילו בתוך הראש שלי.
“דוב?” פניתי אליו בהיסוס, והוא הרכין את ראשו אלי, עדיין עם החיוך המרפרף ההוא.
“אמא שלך… לא דיברת עליה בפגישות.”
היה מוזר לי לדבר על הפגישות בלשון עבר. עד לפני כמה ימים הן היו הקשר היחידי שלי לדוב, ופתאום הן הפכו לזיכרון משותף של שנינו, חוויה שאפשר לפטפט עליה יחד.
“אבל פגשת אותה,” הוא הגיב בתהייה, כאילו חושב שאני מאשימה אותו שהסתיר סוד משפחתי אפל.
“כן, נכון, אבל לא הבנתי שהיא כזו… איך היא בעצם? בתור אמא?”
“בסדר גמור,” הוא האט את קצב הליכתו וקימט את מצחו. “ההורים שלי אנשים מצוינים, בטח ביררתם עליהם, לא?”
“כן, הכל בסדר, רק ניסיתי להבין…”
הוא נשמע מתגונן, ולא התכוונתי לזה. לא חיפשתי שלדים בארונות, לא התעניינתי בעובדות. קיוויתי פשוט לשמוע איך זה היה בשבילו לגדול בצִלה.
הוא נשמע מתגונן, ולא התכוונתי לזה. לא חיפשתי שלדים בארונות, לא התעניינתי בעובדות. קיוויתי פשוט לשמוע איך זה היה בשבילו לגדול בצִלה.
“מה?” הוא שאל במהירות וכבר לא זיהיתי זכר לחיוך ההוא.
“היא טיפוס חם? יודעת להחמיא? נגיד כשקיבלת ציון טוב, איך היא היתה מגיבה?”
“מחמיאה? לא יודע, לא במיוחד. לא חושב. הם אנשים עסוקים, ההורים שלי. אין להם זמן להתעסק עם כאלה דברים.”
“אבל זה הכרחי!” התקוממתי בשם הילד שהוא היה. “איך אפשר לגדול בלי מחמאות מאבא ואמא? איך זה היה בשבילך? לא הרגשת שאתה מחפש את זה כל הזמן? לא ניסית להצליח כדי לסחוט מהם שבחים בכל זאת?”
“אני לא סחטן,” הוא שלח אלי חיוך עקום. “ולא יודע, לא היה חסר לי משהו בחיים.”
“בטוח שכן!” התנגדתי. “אני בטוחה שאם תשב מול פסיכולוג תגלה שיש בך איזה בור או משהו כזה, שמחפש רק להתמלא במילים טובות ואתה רק לא מודע לזה כי יש בך איזו מעטפת…”
הוא קטע אותי אז, ולמרות שעברו שני עשורים מאותו לילה, אני עדיין מרגישה בזרועותי את הקור שציננו בי מילותיו של החתן המנומס שלי.
“לכן,” הוא אמר בשקט רב. “אני לא אוהב לדבר עם פסיכולוגים.”
2 תגובות
אני רוצה יותר זמן שני.
אני רוצה יותר זמן אהובי 😉
אוף, דב מעקצץ כל כך