לא מזיז לי – פרק ח’

שני

אם הייתי יתומה, החיים של השדכנים היו הרבה יותר קלים.

ואם הפטירה היתה חלקה ולא נושאת מטען של מחלה ממושכת, בכלל לא היו להם תלונות.

אני באמת יתומה. ואבא שלי נפצע קשות בתאונת דרכים, וכמה חודשים אחר כך נפטר מפצעיו.

אבל כל זה היה מאוחר מדי בשבילנו.

חמש שנים אחרי שההורים שלי בחרו מרצונם, ובלי לבקש רשות מאף אחד, לפרק את החבילה.

לפעמים אני חושבת שמוזר שמושג כמו ‘לפרק חבילה’ הוא המקבילה האלגנטית לגירושין.

לחבילות יש קונוטציה מרגשת של משלוח מעבר לים. כשפותחים אותן, כשמפרקים את החבילה עצמה, כולם מצטופפים סביב לגלות מה יש בפנים.

לפרק חבילה לבד נשמע כל כך בודד.

הייתי בת שנתיים כשאבא עזב את הבית והשאיר אותי לגשש מה נשאר בתוך החבילה החלולה שלנו.

אילו הוא היה חי כמה שנים נוספות, אולי הייתי מספיקה להכיר אותו. הוא היה מוצא בי עניין כבן אדם בפני עצמו, מגלה במה אני דומה לו. כמה אני שונה מאמא. אולי הוא אפילו היה מרים טלפון אחת לשבועיים, מתעניין בתעודה שקיבלתי ומה אני חושבת על תוצאות הבחירות. 

אילו הוא היה חי כמה שנים נוספות, אולי הייתי מספיקה להכיר אותו. הוא היה מוצא בי עניין כבן אדם בפני עצמו, מגלה במה אני דומה לו. כמה אני שונה מאמא. אולי הוא אפילו היה מרים טלפון אחת לשבועיים, מתעניין בתעודה שקיבלתי ומה אני חושבת על תוצאות הבחירות. 

אבל אם הוא תכנן להיות מתישהו חלק מהחיים שלי, לא היתה לי דרך לדעת את זה.

וגם לא לדעת איך הוא היה. אמא לא דיברה עליו בכלל, מלבד שפתיים קפוצות וכמה מילים שסיננה לפעמים בגבה אלי.

הוא היה דומה לי? היתה יכולה להיות לנו שפה משותפת? בדיחות דומות?

האם הוא היה לצדי מול אמא? מבין את הצורך הנואש שלי למצוא מישהו שדומה לי?

מישהו שלפחות, על פניו, מחפש משהו אחר.

מישהו כמו הבחור ששרי הציעה.

אוף. אני פתטית וזה לא מתאים לי בכלל. אולי גם את זה ירשתי מאבא. את פרצי התקווה חסרי ההיגיון האלה, שלא מתכתבים עם השכל הישר והריאליות. שמוצאים משמעות בכמה מילים של פרסומת ומרשים לי לשקוע בחלומות על מישהו שאני לא יודעת עליו כלום.

לפחות בנושא הזה אמא היתה הגיונית הרבה יותר ממני.

זה פשוט ש… רציתי לפגוש פעם אחת מישהו שמחפש תכונות שיש בי. שמוצא אותן והן מוצאות חן בעיניו בגלל שהן קיימות. לא שפשוט ישלים אתן, ויחייך בסלחנות כשייתקל באחת מהן בטעות.

לפני שנתיים נפגשתי עם בחור בחצר הבית שלו. מצא חן בעיני שהוא העדיף להתחיל את הפגישה הראשונה בחוץ, והחצר היתה מקסימה וירוקה. לרגע גנוב אחד אפילו הרשיתי לעצמי לדמיין את הילדים שלנו מתנדנדים על הערסל הקלוע.

אני זוכרת שהוא שאל למה בחרתי בראיית חשבון. האם אני אוהבת מספרים במיוחד?

היססתי קצת, כי הסיבה שבחרתי במקצוע היתה המספרים שייכנסו לי לחשבון.

בפועל גיליתי להפתעתי שאני גם אוהבת אותו.

לא הצלחתי לנסח את האמת הזו, לכן מלמלתי בסתמיות שאני די אוהבת מספרים, וגם כמה חברות טובות שלי הלכו להתמחות הזו.

הוא הסתער אז קדימה, כאילו רק חיכה למעידה הזו שלי. הרגשתי שזה בור שהוא הכיר מבחורות קודמות, אולי אפילו היה רגיל לכרות אותו ואז להציץ עליהן מלמעלה.

“מה זה משנה מה עושות החברות?” הוא נזף בי. “אי אפשר להחליט החלטות חשובות על סמך אנשים אחרים! אנחנו בני אדם, לא כבשים! ואנחנו צריכים לבחור בעצמנו, ללכת בדרך שלנו, לא סתם להיגרר אחרי העדר.”

הוא דיבר המון על עדרים וייחודיות באותו ערב, ובלילה, אחרי הפגישה, שכבתי ערה ולא הפסקתי לספור כבשים.

התוקפנות שלו הלחיצה אותי קצת, אבל האם זה לא מה שבאמת חיפשתי? מישהו ייחודי ואחר שמזלזל בנורמות חברתיות מטופשות? אולי הוא היה חייב לנער אותי רק כדי לוודא שאני לא כמו כולן.

לכן נפגשנו שוב.

אבל בפגישה השניה, כשהוא סיפר על החיים שלו, על מה שהוא מתכנן וחושב ורוצה, התברר לי שהוא מתכוון ללכת בתלם עם כל הכבשים, רק לבחור בו מרצון.

מאז אני יודעת שאין הרבה משמעות למילים.

יודעת. ובכל זאת, כשהטלפון צלצל ושרי היתה על הקו, העז הלב שלי לעצור לשניה אחת רוטטת.

כי אולי בשבילו, לא הכל דיבורים.

אהובי

יוכבד השיגה אישור מהצד השני.

היא הבטיחה לי בהן צדק שהבחור מסכים שאגיע, והרגשתי מטופשת לבקש חתימת הורים מבחורה בת עשרים וחמש.

כשעמדתי לצאת, רובי נכנס הביתה. הוא לא הגיע עם המזוודה, כך שלא היתה לו תכנית לעשות כביסה. היה סומק בקצה עצמות הלחיים שלו, והזרועות שלו נשמטו לצדי גופו.

“אתה בסדר?” גיששתי בידי על מצחו. חם בהחלט.

“לא מרגיש טוב,” גנח הבן שלי. “אני הולך לישון קצת.”

“זה וירוס?” נחרדתי. בדומה לאבא שלו, רובי היה חולה לעיתים נדירות. לווירוסים היתה יראת כבוד מהם, וגם אם הם בנו מושבות בתאי הגוף שלהם, לא העזו להזכיר את עצמם עם תסמינים.

“לא יודע מה זה, אבל אני גמור. את יוצאת?” עכשו הוא זיהה את הפאה והתיק שלי.

“אני נשארת אתך,” החלטתי. יוכבד תיאלץ להסתדר לבד, ולמרות שרציתי נורא לראות אותה, הבן שלי חשוב לי יותר.

“מה פתאום!” מחה הגבר הצעיר שגידלתי. “אני רק רוצה לישון, לא שום דבר אחר, ובחדר בישיבה יש רעש נוראי כל הזמן ומתפוצץ לי הראש. תלכי, אמא, אני אהיה בסדר.”

המלון היה אפלולי, צונן, תקרה נמוכה ופמוטות מהבהבים שבלטו מהקירות כמו חרבות סמויות.

כשאימצתי את עיני גיליתי שגם מהנברשת הנמוכה נטפו נרות ארוכים וחלביים, שצלליותיהם חוללו על הקיר מולי.

התמקמתי בצללים והנחתי את התיק על ברכי.

לא היו חרדים מלבדי בלובי, ותהיתי מי המליץ לזוג על המקום המסתורי הזה.

הבחור הגיע ראשון. הוא נראה נינוח כאילו היתה לו קופסת גפרורים משלו. 

הסיר את הכובע, מתח את כתפיו ואישוניו שוטטו סביב. כשנעצרו עלי, הוא קימט את מצחו באפלולית, ואז הסיט את עיניו במהירות.

צל דקיק ועצום התקרב אלינו, ומאחוריו זיהיתי מלצר צנום. הוא רכן אל הבחור. הבחור נענע בראשו לשלילה והצביע על הדלתות מאחוריו.

רגע אחר כך הופיעה יוכבד.

היא היתה נמוכה, טיפונת מלאה, עם פנים מתוקות ועיניים שנצצו לאור הנרות.

ברגע הזה השתוקקתי לדעת איך באמת קוראים לה.

“ערב טוב!” הבחור נעמד ברגע שהתקרבה לשולחן העץ המסיבי והחיוך הענק שלו היה ממוקד רק בה. “הפעם אני לא שואל אם הסתבכת בדרך, כי אפילו לי לקח כמה דקות להיזכר איפה הכניסה.”

קימטתי את מצחי. הפעם?

“זה מקום פשוט הזוי,” הבחורה שלא קראו לה יוכבד הטילה את תיקה על השולחן והסיטה את שערה מעיניה כדי לסרוק את הקירות. “מאיפה הבאת אותו? יצאתי שעה לפני הזמן ועדיין הלכתי הלוך ושוב על פני הפתח עד שראיתי משלוחן שפורק סחורה ושאלתי אותו איפה הכניסה.”

“מצטער,” הוא חייך. נראה שלא הצליח למחוק את החיוך מפניו ולהגיב באופן אחר.

“אבל זה היה שווה.” היא שרקה בשקט, עיניה משוטטות על הנברשת האימתנית.

“אני יודע. הגעתי לפה פעם בטעות עם חברים. אף פעם לא נפגשתי כאן עם בחורות אבל את… טוב, הייתי חייב שתראי את המקום הזה גם. ידעתי שתאהבי אותו.”

זאת לא היתה הפגישה הראשונה שלהם.

שאפתי בשקט כשהתובנה הברורה מאליה חלחלה אלי סוף סוף.

האם יוכבד הזכירה את העובדה הנחוצה הזו באחת השיחות שלנו, ורק אני פספסתי?

או שבכוונה, מטעם כלשהו, הסתירה את המידע?

לעתים נדירות אני מגיעה לפגישה מתקדמת, וגם אז לא מתפרצת באמצע כמו גפרור משומש, אלא מלווה את הזוג בכל הפגישות הראשונות עד אליה.

“אז…” הוא כחכח בגרונו וראשו נע מילימטר מודגש אחד לעברי. יוכבד עקבה אחרי מבטו והנהנה.

“כן,” צרו שפתיה לעברו. “זאת היא.”

תהיתי מה הוא רואה שם, על כורסת הקטיפה בגון ורוד עתיק. אשה כבת חמישים, לא רזה, עייפה מהחיים, שמקוששת שיחות של צעירים במקום לבלות עם הנכדים.

“פשוט…” עכשו יוכבד השתעלה והבחור הסב את תשומת לבו המלאה אליה. “פשוט רציתי קצת עזרה, אתה מבין. וחשבתי שהיא אולי יכולה…”

היא באמת היתה צריכה להתנצל. בפגישה ראשונה, כשאין עדיין קשר בין המשודכים, לגיטימי לבקש ממישהו חיצוני שיחווה דעה אם יש בכלל טעם להמשיך, ואם יש דרך טובה יותר לעשות את זה.

אבל יוכבד והוא היו… הם כבר היו זוג, גם אם שניהם לא ידעו את זה. היה קצת מאוחר להיעזר במישהו שלא מכיר אף אחד מהם.

“ברור לגמרי,” הבחור הנהן בהסכמה מלאה. “גם אני מתייעץ עם כל העולם, זה טבעי לגמרי. מה… זה הדבר הכי קריטי בעולם, ההחלטה הזאת. אז עושים מה שאפשר כדי להיות בטוחים.”

“ולהתייעץ לבד לא מספיק,” המלצר והצל שוב התקרבו אליהם, והיא דיברה מהר לפני שיגיעו לשולחן. “כי כל החברות שלי לא מכירות אות… את מי שאני נפגשת אתו, אז רציתי מישהו שבאמת מבין באנשים ו… טוב, כמו שאמרת זה הדבר הכי…”

היא התנשפה בהקלה כשהמלצר רכן שוב ולקח מהם הזמנה.

בדרך כלל מתעלמים ממני. ברוב הפגישות אני רק צופה ולא מתערבת, לא חלק מהשיח סביב השולחן העגול.

היה מוזר לקבל הכרה, לגיטימציה והסכמה כללית.

הייתי שייכת. הם צריכים אותי.

“האמת…” הוא עקב אחרי גבו של המלצר המתרחק. זיהיתי את בליעת הרוק המהירה שלו וחזיתי שהוא עומד לפתוח נושא שחשוב לו.

“תמיד הייתי מתייעץ עם אבא שלי, לא קיבלתי שום החלטה חשובה בלעדיו.” הוא השתתק ויוכבד הנהנה. “אני יודעת. סיפרת לי כמה שהוא היה חשוב לך.”

“כן…” הוא שפשף לרגע את מצחו בחלופה הגברית לניגוב עיניים. “אני חייב לך הסבר למה דחיתי את הפגישה הזאת. זה לא שלקחתי פסק זמן, פשוט היארצייט הראשון שלו היה השבוע ואני פשוט… לא יודע, פתאום הרגשתי שאני לא יכול לקבל שום החלטה כשהוא לא כאן.”
“אתה לא צריך לקבל שום החלטה,” היא ענתה בשקט.

“מה?” הוא נראה מעורער, כאילו אמרה מילים חסרות היגיון.

“סתם אני…” היא הזיזה את השיער שוב מעיניה ואצבעותיה רעדו. “אני אומרת שהכל בסדר, לא צריך לקבל שום החלטה בקרוב. בלי לחץ. אנחנו רק… אתה רק צריך לקבל החלטה אם להיפגש פה שוב או לבחור מקום יותר מואר, זה הכל.”

הוא בהה בה רגע, פיו נע ואז הוא צחק.

הצחוק הזה כיווץ משהו בתוכי, פיתל את הנוכחות שלי על הכורסה לגרגר חסר ערך.

היא אמרה בדיוק מה שהיתה צריכה לומר. לא הייתי מצליחה לייעץ לה תגובה טובה יותר.

“אז…” יוכבד היססה בשוליו של הצחוק המשותף. “אז כולם התייעצו אתו או רק אתה?”

היה ברור שהוא רצה לדבר על אבא שלו, אבל בלי הגשר שהגישה לו יוכבד היה מסובך עבורו לחזור לנושא.

“כולם.” הצהיר הבן בחום. “הוא היה טיפוס כזה שנתן בכולם אמון, לא היה סיכוי שיכעס עליך אם תספר משהו ממש גרוע שעשית. לא שעשיתי פעם משהו כזה,” מיהר להבטיח בעפעפיים פעורות.

“בקיצור, היה כיף לדבר אתו, רוב האבות של החברים שלי לא היו טיפוסים זורמים כאלה. וגם עם אמא שלי…” 

הוא כחכח ויוכבד נעה קצת אחורנית והתעסקה ברוכסן התיק, כאילו לתת לו מרחב אם יבחר להמשיך בנושא. היא אולי לא הבינה באנשים ולא היתה יודעת להגדיר במילים מה עשתה עכשו, אבל היתה לה אינטואיציה מבורכת שהייתי מחליפה בשמחה תמורת הכישרון שלי.

“היה להם קשר נדיר.” הוא לא הביט בעיניה כשדיבר עליהם. “אף פעם לא נגמרו להם הנושאים והוא תמיד כיבד אותה והקשיב לה. לא סתם הקשיב כי צריך, אלא כי היא באמת עניינה אותו. הם היו ממש… כמו זוג צעיר. והיה להם קטע כזה, שהם תמיד השלימו משפטים אחד של השני. זה היה הזוי!”

הגרון שלי כאב. עפעפתי בעיניים ששרפו פתאום, וצפיתי ביוכבד שנראתה נרגשת בגלוי.

היה מותר לה. היא היתה חלק מהשיחה הזו.

הוא בחר לחלוק את תמצית ההורים שלו איתה. את החלום שלו על זוגיות מושלמת כמו זו שהם זכו לה.

“אז איך…” הוא חייך במבוכה כאילו קלט שהשתלט על כל השיחה. “איך אבא שלך?”
“אה…” יוכבד מצמצה. “אממ… חי.”

ידה התעופפה אל פיה מאוחר מדי, אבל הבחור צחק בקול רם. 

“טוב,” הוא אישר, עדיין מצחקק. “אז הוא כבר שווה יותר משלי.”

לא הייתי צריכה להיות כאן.

גם התובנה הזו הגיעה מאוחר מדי. 

אני צריכה להיות עם הבן החולה שלי, שזקוק אולי לתה חם או לשמיכה נוספת. למי בדיוק דחוף שאשב כאן מולם?

לא משנה למה חשבה יוכבד שהיא זקוקה לי, היא טעתה. 

אפילו לספר על הפגישה הזו למישהו לא אוכל לעולם.

גם לא לדוב. בעיקר לא לדוב.

קמתי בבת אחת, נאבקת בריפוד הכורסה הפגוע שניסה למשוך אותי לאחור.

הנעלים השטוחות שלי הקליקו על רצפת הפרקט, ורגע אחר כך קלטתי שאני שומעת צעדים כפולים.

“חכי,” התנשפה יוכבד בעקבותי. “את כבר הולכת?”
העפתי מבט אחורנית. הבחור צפה בנו באפלולית מהרמפה המוגבהת שעליה ישבו, פיו מעוקל בשעשוע.

“חכי,” התנשפה יוכבד בעקבותי. “את כבר הולכת?”
העפתי מבט אחורנית. הבחור צפה בנו באפלולית מהרמפה המוגבהת שעליה ישבו, פיו מעוקל בשעשוע.

“הגיע הזמן,” ניסיתי לחייך, אבל השפתיים לא נענו לי. 

יוכבד הביטה בנעלינו. “את בטוחה?”

“תביני,” הסתכלתי בעיניה, בניצוץ שעדיין היה שם גם כשהתרחקה משולחן העץ. “אני אפילו לא יודעת מה השם האמיתי שלך, והוא… הוא יודע עלייך כבר כמעט הכל.”

“קוראים לי נועה.” היא הושיטה את ידה כאילו ביקשה את סליחתי. “וזה לא משנה מה הוא יודע עלי, משנה ש… משנה שאין לי מושג אם מה שאני חושבת עליו הוא באמת נכון.”

מעל ראשה הבטתי בו שוב. הוא הסיט בחופזה את מבטו.

“זה נכון.” לחשתי. “מה שאת חושבת עליו, זה מה שהוא. זה מה שאתם.”

היא השמיעה צליל חנוק ורועד ואצבעותיה לפתו את שרוולי. “ואם אני טועה?”

“את לא טועה,” הבטחתי לה. “את לא.”

להדפסה