לא מזיז לי – פרק ט’

"איך ידעת שזה מה שאני עומדת להגיד?" לחשתי. שפתו התעקלה כשהכיסא שלו חרק אחורנית, הרחק ממני. "אה, רק כי אמרת את זה איזה מאה פעם בחיים."
ממוצע 3 | 2 מדרגים

שני

“מה נשמע שני? איך את? איך העבודה?” ההתלהבות של שרי היתה גבוהה בחמש מעלות מהדרוש.

כשמישהו נלהב מדי בתחילת שיחה – או שיש לו בשורה טובה והוא לא יכול להתאפק מלהשמיע אותה, או שיש לו בשורה רעה והוא נלהב מהאפשרות לדחות אותה כמה שאפשר.

בקיצור, לא היה לי מושג.

דיווחתי לה באופן משעמם ככל האפשר על שלומי והעבודה, ושרי נאלצה לקפוץ ראש.

“אז הבחור שהצעתי לך?”

“כן?” כתפי נדרכו אוטומטית, ראשונות להגן עלי.

“זהו, שהם שמעו דברים ממש טובים דוקא, וגם אני כמובן פרגנתי עלייך כמה שאפשר, אבל הם… א… טוב, הם החליטו שהם מחפשים א… את יודעת, סגנון שונה של משפחה.”

“בטח,” עניתי אוטומטית. האם אני ואמא משפחה? אולי היינו רק סגנון.

“טוב, אז רק שתדעי שאני זוכרת אותך כל יום, ואין לי ספק שנמצא לך עוד רעיון מצוין שיתקדם בעזרת השם. ד”ש לאמא, כן?”

נפרדנו, חיבקתי את ברכי וצפיתי בשמים חסרי הצבע. היא אמרה שהם מחפשים סגנון אחר.

הם, זה אולי הוא וההורים שלו, יחידה נבחרת ושלמה שעובדת בתיאום מלא.

ואולי זה רק הם.

כי הוא הרי אמר… טוב, האמנתי לו, האמנתי במילים שהוא חשב על עצמו ותסכל אותי לגלות שהן היו חסרות. שהוא התכוון שאני צריכה להיות שונה וייחודית ואחרת, אבל הרקע המשפחתי שלי חייב להיות רגיל לגמרי.

הצמדתי את מצחי לזגוגית ותהיתי מה היה קורה אילו היה לי בית רגיל. אבא ואמא, שישה אחים ואחיות. האם אז היה המבחר גדול יותר? אולי הייתי מגלה שיש עוד בחורים יוצאי דופן, שמחפשים בחורות ייחודיות. ואולי עם החיים הנורמליים שלי, לאמא לא היה אכפת שאברור מתוכם.  

את החבילה שפירקו ההורים שלי אני נושאת על כתפי בכל פעם שאני מגיעה לפגישה. לא לכל הבחורים אכפת ממנה, חלקם נושאים חבילה זהה בזרועותיהם, לאחרים יש משאות אחרים, לעתים כבדים משלי. 

את החבילה שפירקו ההורים שלי אני נושאת על כתפי בכל פעם שאני מגיעה לפגישה. לא לכל הבחורים אכפת ממנה, חלקם נושאים חבילה זהה בזרועותיהם, לאחרים יש משאות אחרים, לעתים כבדים משלי. 

אבל הן תמיד נוכחות שם בינינו, לפחות בפגישות הראשונות.

האם הוא רגשן כי אין לו הורים? האם אני מקבלת החלטות מהר, כי אין לי אבא שיקבל אותן בשבילי?

זה שהוא מסרב להטיל ספק בהחלטות מגזריות קשור לישיבה שהוא לומד בה? זה שאני לא מדברת הרבה על אמא שלי אומר שהבעיה היא בה?

ואם, בנוסף לתוספת המיותרת הזו, יש לי גם סוד שאסור לאיש לדעת, הוא מסבך את הכל עוד יותר.

נניח שהפגוש יגלה שיש לי כישרון על טבעי כזה. האם הוא יצליח להפריד אותו מהעובדה שלא גדלתי עם אבא בבית?

כשאנשים נתקלים בשני פרטים יוצאי דופן ביחד, הם נוטים לחבר ביניהם, או לפחות להפוך אותם לסיבה ותוצאה.

ואין שום היגיון בסוד שלי.

אהובי

הטלתי את הצעיף האוורירי על הכיסא, פתחתי בחבטה את דלת הארון, הקפצתי את הסוכר על השיש ולחצתי בחבטה על מתג הקומקום.

כל אלה פעלים רוויי עוצמה, אבל במבחן המציאות הם משמיעים רעשים קטנים מאד, אם בכלל.

דוב בכל אופן לא זיהה אותם.

“עבדת היום?” בירר בעלי שהבחין לכל הפחות שלא הכנתי קפה.

“הייתי בפגישה, כן.”
‘יש לי פגישה’, תמיד היה נשמע לי כמו משפט מנכ”לי מרשים. מי היה מאמין שתהיה לי עבודה שמורכבת רק מפגישות.

“הלכתי באמצע,” הוספתי כשהוא לא שאל איך היה.

“פריבילגיה של מצותתים,” נאנח דוב בקנאה. 

האם גם הוא היה רוצה ללכת באמצע הפגישות שלנו ורק היה נימוסי מכדי לעשות זאת?

“רובי לא מרגיש טוב,” עדכנתי אותו. “הוא בחדר, ישן.”

“מה זה, וירוס???” 

כמעט חייכתי לנוכח התדהמה שלו, הדרך שסינן את ה’וירוס’ כאילו הוא מקק שהתמקם בחוצפה בכדוריות הדם שלו.

“יכול להיות, ואולי זו סתם עייפות מצטברת, הוא הולך לישון נורא מאוחר וקם מוקדם… וכל הלחץ הלימודי הזה, אתה יודע. צריך לתת לו להתאוורר מדי פעם.”
“טוב.”

הוא המשיך לשבת בשתיקה, מסתפק במידע שנתתי. 

האם יש זוגות שמשלימים שתיקות זה לזה?

“איך היה בחנות?” התעניינתי בשפתיים קפוצות. ממש ירקתי את המילים החוצה, אבל דוב ענה בענייניות; “בסדר, די ריק. הלכתי באמצע.”

חייכתי בעל כורחי, למרות שבגלל החיוך הזה דוב היה עלול לפספס שאני מבואסת.

שיהיה. גם ככה הוא לא היה בכיוון בכלל.

דוב הצטרף לשיש ויצק את המים שרתחו על גרגרי הקפה בכוס.

ישבנו ושתינו קפה בדממה. בעלי השעין את ראשו אחורנית ונראה מרוצה לגמרי מהשתייה ומהשקט. כפות הרגליים שלי תופפו בעצבנות על הרצפות.

אולי במלון ההוא, יוכבד, זאת אומרת נועה והפגוש שלה, החליטו פה אחד לקום ולצאת לטייל. אולי גם ההורים שלו היו מטיילים כל ערב תוך כדי שיחה בלתי פוסקת.

דוב עצם את עיניו, ראשו עדיין מוטל אחורנית והספל צמוד לפיו.

זיהיתי את הסימנים: הוא אהב את השקט הזה. הוא קיווה לדבוק בו.

אם אני רוצה לשמח אותו, אני צריכה להמשיך לשתוק.

אבל השקט הטריף אותי, ודוב כמעט אף פעם לא מצמץ ראשון ולא הפר שתיקות. גם בפגישות שלנו, למרות שזה היה התפקיד הבלעדי שלו, תמיד נכנעתי ראשונה.

“אין לי מושג על מה אתה חושב עכשו,” הערתי.

דוב פקח לאט ובצער את עיניו החומות. 

“גם לי אין,” הוא הודה. “כל האדים מסתובבים לי במוח, אי אפשר לראות כלום מרוב ערפל.”

משכתי באפי. “טוב.”

עפעפיו נרעדו, כאילו התלבטו אם לחזור לחשכה המוחלטת או להישאר באור חלקי בשביל הספק. 

“יש זוגות שנשואים עשרים שנה ולא נגמר להם על מה לדבר,” התפרצתי כשהוא היה במחצית הכוס.

“אולי הם שתקו בעשור הראשון כדי לשמור לאחרי זה,” הציע דוב.

“לא נו, אני מתכוונת לזוגות שבאמת יש להם כל הזמן נושאי שיחה מעניינים. שהם א… משלימים משפטים אחד לשני.”

“משלימים משפטים?” דוב זקף את גבותיו מעל האדים. “עצוב להיות כל כך צפוי בערוב ימיך.”

“הם מכירים אחד את השני…” התזתי בתוקף. “זה לא שהתגובות משעממות אותם, הם פשוט מכירים…”

טוב, למה ציפיתי? שדוב ירוץ אלי עם דף ועט ויחד נשלים משפטים זה לזה?

“תמיד חלמתי…” מלמלתי.

דוב הניח את הכוס וקטע אותי: “שגם בגיל מאה יהיה לנו על מה לדבר.”

בהיתי בו. ככה רציתי לסיים את המשפט. ככה בדיוק.

“זה…” טלטלתי את ראשי וחיוך ענק התפשט לאטו על פני. “זה בדיוק מה שעמדתי לומר! בדיוק בניסוח הזה! אתה יודע איזה כיף שאתה מנחש אותי? לזה התכוונתי, להרגשה כזו בדיוק! שאתה מקשיב לי, ואתה מרגיש כמוני ומבין מה אני רוצה להגיד כי גם אתה חושב ככה…”

לפעמים, כשדוב היה ככה, כשהבין אותי ככה, יכולתי לשכוח את כל הפעמים שהוא לא.

“איך ידעת שזה מה שאני עומדת להגיד?” לחשתי.

שפתו התעקלה כשהכיסא שלו חרק אחורנית, הרחק ממני. “אה, רק כי אמרת את זה איזה מאה פעם בחיים.”

גרוני התכווץ, זיכרון רפאים לכאב בתחילת הערב, במלון האפל.

דוב העיף לעברי מבט ונשך את שפתו התחתונה. 

“מצטער,” הוא התנצל בחספוס. “אבל אני מבטיח שעד גיל מאה אני כבר אשכח שוב.”

נשארתי לשבת שם, ולא עקבתי אחרי בעלי הגבוה שהניח את הכוס בנקישה בכיור וכנראה יצא מהמטבח בלי להביט לאחור.

יום אחד רובי ייצא לפגישה. נברר המון קודם, כמובן. אתקשר לחברות ולמורות ואאגוף אותן מכל הכיוונים עד שאקבל את כל המידע שארצה על הבחורה.

הוא יישב במלון מואר ונורמלי, ואולי דוקא בבית שלה, תלוי מה הם יעדיפו. הוא יהיה נבוך ויחליק שוב ושוב על שערו הבהיר, הדומה כל כך לשיער של דוב לפני שהידלדל בקצוות. גם רובי גרוע בשיחות חולין ושום התחכמויות לא יוציאו אותו מהפלונטר הזה. הוא יצטרך לנהל שיחה קולחת וזורמת. אני אבהיר לו את זה טוב טוב קודם.

בשלב מסוים השיחה תדעך, והבחורה תזכיר בהיסוס את ההורים שלה. האבא אולי ר”מ, האמא מזכירה בבית ספר. רובי יתעניין בהם בנימוס. אסור לו להראות שהוא משתעמם, אני אדגיש לו את זה.

אולי היא תיפתח קצת ותתאר את הקשר בין ההורים שלה, כמה אבא שלה מכבד, כמה אמה מכובדת.

ואז היא תשאל איך ההורים שלו. רובי יצחק במבוכה, כי ברור לי שהוא אף פעם לא חשב על זה ככה. עלינו ככה. הוא יסתבך איך לתאר את המקצוע שלי, ופשוט ימלמל משהו על הנחיית.

ואז היא תשאל איך ההורים שלו. רובי יצחק במבוכה, כי ברור לי שהוא אף פעם לא חשב על זה ככה. עלינו ככה. הוא יסתבך איך לתאר את המקצוע שלי, ופשוט ימלמל משהו על הנחיית.

“הם מדברים הרבה ביניהם?” תשאל הבחורה בסקרנות. מה זה אכפת לה למען השם כמה אנחנו מדברים? איך זה עניינה בדיוק?

רובי ינשוך את שפתו בהרהור. “אף פעם לא נגמר לאמא שלי על מה לדבר,” הוא יאמר בביטחון.

גררתי את הכיסא אחורנית ונמלטתי מהפגישה שלהם.

אני רוצה לראות אותו מהנהן בהתלהבות, את העיניים החומות זורחות בכמיהה לחיים כאלה, כמו של ההורים שלו.

לשמוע אותו מתאר בעיניים נוצצות את המודל הזוגי היחיד שהכיר מקרוב.

“אבא שלי תמיד אוהב לשמוע את אמא שלי מדברת.”

טלטלתי את ראשי בכעס. זה מטופש, זה חסר היגיון. אין זוגות שנשואים עשרים שנה ותמיד נהנים לשמוע את השני מדבר. זאת אשליה מסוכנת, ומישהו צריך לפכח בקרוב את הבחור של יוכבד, לפני שהוא ידביק בה גם אותה.

“אהובי?” הסתובבתי. דוב עמד שם ליד המקפיא, מחזיק עטיפה תכולה נוצצת.

“ארטיק קראנצ’,” הוא אמר בענייניות והגיש אותו לידי הקפואות. “את אוהבת, לא?”

לפתתי את האריזה הצוננת, והשפתיים היבשות שלי נעו כדי להתחיל לומר לו כמה אני אוהבת. אבל הצעדים הארוכים שלו התרחקו מהמטבח ושמעתי את דלת המרפסת נטרקת מאחוריו.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן