עד החתונה זה לא יעבור

"את מנקה כבר למעלה מחצי שעה. זה לא תקין", קמט נחרץ במצחה. פיה נפתח לשמועס. "כמה אפשר כבר לנקות?! אני מרחמת על מי שיתחתן איתך. הוא יצטרך לסבול אותך ואת האסטניסיות שלך!"
ממוצע 4.4 | 7 מדרגים

“דני לוי. לומד ב’תפארת ללומדיה’. חבר של יוסי כהן מכיר כמה בחורים משם, אז כדאי לברר איתו. מלמעלה הפרטים נשמעים ממש טוב”, עיניה של אמא היו שקועות בפנקס השידוכים. ידה הוסיפה משפט נוסף לעמוד הנוכחי. “נזכרתי בשאלה שהשדכנית אמרה לי לשאול”.

“בעזרת ד’, כשיהיו לנו פרטים נוספים, נעדכן אותך”, אבא שלף את הפלאפון מכיסו, התחיל לחייג. “אני כבר מתקשר לשמואלביץ, יש לו בנים בישיבה”.

“חני, אני אשמח שתוציאי את הכביסה לפני שתכיני אוכל, בסדר?” אמא סגרה את הפנקס והניחה את הטלפון במקומו.

“קודם מהמייבש ואז מהמכונה?”

אמא הנהנה. אבא בדק משהו בפנקס וחייג שוב.

“או-קיי”, הסתובבתי לכיוון המרפסת. “שוב תודה רבה לכם”.

לא מתחילה להתלהב על השידוך הזה לפני שאני שומעת שהוא מסודר ונקי. עד שחברים שלו לא יעידו שהוא ממש פדנט, לא נכנסת לפרטים אפילו.

לא מתחילה להתלהב על השידוך הזה לפני שאני שומעת שהוא מסודר ונקי. עד שחברים שלו לא יעידו שהוא ממש פדנט, לא נכנסת לפרטים אפילו.

שטפתי ידיים. ועוד פעם עם סבון, צריך להוציא כביסה. מרחתי את הסבון לאורך הזרוע, לא רק על כפות הידיים. פתחתי את הברז ונתתי לזרם המים לקחת איתו את הסבון. לפני שכל הסבון ירד מהידיים, טפטפתי מים מסובנים על הידית של הברז. בכל אופן, כביסה.

רוקנתי מהמייבש את הבגדים בנגלות קטנות. דאגתי ששום סמרטוט מכובס לא יגע בדופן העליונה של דלת המייבש. מאובקת מדי. כשזרקתי על המיטה את המשלוח החם, כמעט נתקעתי בשמוליק ובני שרצו במסדרון. גרמו לי כמעט לגעת בקיר.

כשהמייבש היה ריק, גיליתי שהמסננת מלאה. יופי, עיקמתי את פי. עוד שטיפת ידיים אחרי שאני מנקה את האבק. שלפתי את המסננת בזהירות, בלי שתיגע בדלת. אחרי שהחזרתי אותה ושטפתי ידיים שוב, העברתי את הכביסה מהמכונה למייבש והפעלתי.

כשלאה, גיטי ושמוליק חזרו הביתה מהלימודים, הם זרקו את התיקים על הרצפה ליד המקפיא. שמעתי את התיקים, מתנגשים ברצפה. קפצתי לבדוק אם אוזניי צדקו, וגיליתי שאכן, התיק של גיטי, שרבץ על רצפת בית הספר המטונפת, נוגע במקפיא. המקפיא שהרגע עבר ניקיון פסח. בזמן ארוחת הצהריים הם התיישבו לאכול על הספה החומה בסלון, עברו ליד הספרייה, ליד הארונות. כאילו לא היה פסח לפני שניה. והנה הלך לו הניקיון. הוספתי את הארון של החד פעמי לרשימת הדברים שהתלכלכו, אחרי שמצאתי את החד פעמי שוכב שם בלי שמישהו ניקה קודם את האריזה.

אני כל כך מחכה לפסח במשך השנה. יודעת שזה הזמן היחיד בשנה, היחיד, שבו ה-כל נקי. כל הבית כולל הכל. הזמן היחיד גם שכולם אמורים להיות נקיים ולא ללכלך שום דבר. אבל לצערי, פסח לא נשאר כל השנה, והוא עובר באיזה שהוא שלב. מדי מוקדם לטעמי. חודשים מצפה לו, שבועות מתכוננת, ואז כמה ימים הוא פה, ושלום, ניקיון, ולהתראות בעוד שנה.

*

“בחור חכם, בעל מידות טובות, רגיש מאד”, פירט אבא את המעלות ששמע על דני לוי. “אחד החברים סיפר שבקיץ האחרון הוא”— 

הרוח הקרירה נשאה את מילותיו של אבא והניחה אותן מאחורי גדר.

“אבל אמרו שהוא נקי?” קודם כל זה.

“אני חושב שכן. רגע, אני בודק”, אישוניו של אבא התמקדו שוב במילים ששרבט. “כן, דיברתי עם חבר חדר שלו והוא אמר שהוא בחור ממש מסודר ונקי. חבר שלו אמר שאין יום שהוא לא מתקלח. שהוא עצמו יכול לקרוס על המיטה בלי מקלחת, אם הוא מאד עייף. אבל דני, גם באמצע הלילה, יתקלח לפני שהוא נכנס למיטה”.

“אה, יופי. תודה”. הצירים בשער חרקו. אפשרו ללב להקשיב. “אז מה אמרת לגבי הלימוד שלו? והתחביבים?”

*

“השדכנית התקשרה. היא אמרה שהם ענו כן. הם רוצים פגישה בשבוע הקרוב”, אמא נכנסה לחדר כשהמגהץ היה בידי. 

“אז אני צריכה להוסיף את השמלה של שבת לערימת גיהוץ”, קרצתי. חיוך חם התיישב על שפתיי.

אחרי שאמא יצאה מהחדר, ליטפתי את ידיי ליטוף לא נעים. החיוך נמחק. התעמקתי בעורי. צריך לקנות קרם ידיים חדש, יותר מועיל. ולגמור את הקרם שעל השידה. וגם להתחיל למרוח אותו בבוקר, ולא רק לפני השינה. האם הידיים תספקנה להיראות נורמליות עד הפגישה? סעיף נוסף לתפילת שמונה עשרה.

*

“חדש עלינו את החודש הזה… לשמחה ולששון…” נעצרתי. בבקשה, השם. שתהיה לי שלוות הנפש, שיבוא עלי רוגע גדול. דמעות נשרו מריסיי. חודש טוב. שיהיה מלא בשמועות טובות ובשורות טובות. והחלטות נכונות. “לחיים ולשלום”.

במנחה שוב הגעתי ל”שמע קולנו”. “בבקשה, שאני לא אפגע באף אחד בגלל הסיפור של הניקיון. פשוט, תיקח ממני את האיסטניסטיות. ככה. בלי עבודה קשה. שאהיה נקייה, אבל לא באופן שיפריע לי לחיות את החיים הטובים. שלא אתנסה עוד בניסיון הזה. בבקשה”.

לפני הפגישה השלישית רוקנתי את המדף בארון. כל מוצרי האיפור שלי היו על השולחן. גם הפן והבייביליס ושאר אביזרי השיער הצטרפו לשמחה. רציתי להשקיע הפעם מספיק זמן להתארגנות. להספיק גם לשים בנחת עדשות. בסוף הגיעה השעה לעמוד על עקבים ולצאת. השארתי את כל הדברים כמו שהם על השולחן. שיחכו בסבלנות עד שתיגמר הפגישה.

*

לאחר שאבא, אמא ואני סיימנו לדבר על מה שהיה, הם סיכמו את מה שיהיה: “כדאי שתלכי עכשיו לישון, כבר ממש מאוחר”. כולם ישנו חוץ מאיתנו. “את צריכה מחר להיות צלולה לקבלת החלטות חשובות. לילה טוב, מותק. אנחנו שמחים שהיה לך טוב”.

“היה מצוין. לילה טוב”. 

אחרי אמבטיה הגונה התכסיתי בשמיכה של מחשבות נעימות. למחרת בישרתי לאבא ואמא שאני רוצה להמשיך. הם שמחו לשמוע. השדכנית לא שמעה. היא הייתה עסוקה. בינתיים, עד שתרים, הלכתי לסדר בחדר את כל הבלגן מאתמול. בחנתי קודם את התמונה הכללית והבנתי שיספיקו לי רק שלושה מגבונים, כי נגעתי בידיים נקיות בחפצים. ניקיון לא יסודי יספק אותי במקרה הזה. הנחתי שני מגבונים על חלקה נקייה, ותפסתי את פלטת הצלליות עם המגבון השלישי, מוכנה להבריק אותה. בסוף לא הספיקו לי המגבונים, אז עצרתי לשטיפת ידיים נוספת, במטרה לקחת עוד מהדלי. עשר דקות עברו עד ה’וי’ הסופי על החדר: סיימתי לארגן אותו, והחפצים שלי היו במקומם, נקיים במידה האהובה עלי.

בזמן שניקיתי, חושיי קלטו את המתרחש בחדר הסמוך. לאה ביקשה להביא חברה הביתה. היא הייתה משוכנעת שרק החברה הזאת יכולה לעזור לה לעבור את המבחן בחשבון. 

“זה בסדר, חני?” שאלה אמא.

“אין שום בעיה”, הגבתי בנדיבות. “בדיוק סיימתי לנקות. החדר פנוי”.

למעשה, החברה הזאת עשתה הכל חוץ מלהתכונן למבחן. היא נגעה בהכל. דפדפה בספרים שרק לפני כמה שבועות דפקתי וניקיתי. החצאית שלה התנופפה והתחככה במיטה המצוחצחת שלי. מיטה שכל שבוע מחדש עוברת ניקיון דמוי ערב פסח. הדם טיפס לי לראש כשראיתי את ידיה, מלאות פירורי עוגיות קטנטנים, נדחפות לארון הבגדים, משאירות חותם על המדפים. 

באי רצון להביך את אחותי הצעירה, פניתי לאמא שתטפל בעניין בדחיפות. היא קראה לאחותי. אני הלכתי לעמוד על המשמר בחדר, לפני שהחברה תטיל חורבן נוסף. לאה והחברה ירדו למטה לשחק. לימוד למבחן. חתיכת תירוץ. 

התחשק לי לצרוח. או להתעלף. אולי גם וגם. אמא הבהירה שהיא תדבר עם לאה. זה לא עזר לי לנשום שוב נורמלי. גוש מכוער חנק את הקנה. הכל היה מטונף פתאום. הרגשתי איך לחיי הלוהטות מאדות את הדמעות. הן המשיכו לטפטף. משהו חסם לי את נאדיות הריאה. אני משקיעה, מנקה את הבית. מבריקה את החפצים שלי, של כולם, כדי שאיזו ילדונת אחת תבוא ותלכלך לי הכל בשנייה?

התחשק לי לצרוח. או להתעלף. אולי גם וגם. אמא הבהירה שהיא תדבר עם לאה. זה לא עזר לי לנשום שוב נורמלי. גוש מכוער חנק את הקנה. הכל היה מטונף פתאום. הרגשתי איך לחיי הלוהטות מאדות את הדמעות. הן המשיכו לטפטף. משהו חסם לי את נאדיות הריאה. אני משקיעה, מנקה את הבית. מבריקה את החפצים שלי, של כולם, כדי שאיזו ילדונת אחת תבוא ותלכלך לי הכל בשנייה? גם ככה אני שומרת על הידיים למקרה שיהיו אירוסין, אין לי כוח לעוד שטיפות ידיים. די. כבר ניקיתי המון בערב פסח, במטרה שהניקיון יחזיק מעמד לפחות לכמה חודשים. למה אין פה התחשבות? אז עכשיו אני צריכה להרוס לעצמי את העור, לשרוף את הזמן שלי, להשקיע את האנרגיות בניקיון, ואנשים אחרים ייהנו להם מהחיים…

החלטתי שלפני הניקיון אני לוקחת הפסקת טרום עבודה ושותה משהו קר. ואולי שומעת גם מוזיקה. פולטת את העשן באזור מותר לעישון.

כשהייתי שוב בחדר, חומרי חיטוי לצידי, גיטי התפרצה לחדר.

“אחורה, בבקשה! שטח ניקיון”, סימנתי לה.

“את מנקה כבר למעלה מחצי שעה. זה לא תקין”, קמט נחרץ במצחה. פיה נפתח לשמועס. “כמה אפשר כבר לנקות?! אני מרחמת על מי שיתחתן איתך. הוא יצטרך לסבול אותך ואת האסטניסיות שלך!”

בבת אחת קפאתי. התרוקנתי מדם. המגבון הנוכחי נשמט מידי החיוורת, המקולפת והלא יפה. גיטי יצאה מהחדר אבל היא השאירה אחריה סכין. והוא היה תקוע בי. 

משהו לא תקין בי, טען הסכין. אני גורמת סבל לסובבים אותי. אני אמנם זו שמנקה, אבל הם מסכנים. בגללי. 

פתאום חשבתי על דני. על התשובה שאני חייבת לו, מחכה לה. אני לא רוצה שהוא יהיה אומלל באשמתי. אני רוצה שיהיה לו טוב. אני רוצה שגם לי יהיה טוב. חשבתי שאני יודעת את הדרך לשם. לא האמנתי שאני באמת חושבת על זה.

“אני רוצה להוריד את השידוך”, הסתכלתי על אבא ואמא.

“מה?!” אבא נענע בראשו בהתנגדות. “אבל רק הבוקר החלטת שאת רוצה להתקדם!” 

“שיניתי את דעתי”. 

עיניה של אמא נפערו. 

“הבנתי שזה פשוט לא מתאים”. קיוויתי שאני נשמעת מספיק משכנעת. אפילו אני לא קניתי את זה.

אבא ואמא אמרו שזאת החלטה שלי. ביקשו שאחשוב על זה שוב לפני שהם מודיעים לשדכנית. הכרזתי שזאת התשובה הסופית שלי. דמעות נשרו מליבי.

*

“חני”, אמא קראה לי לחדר השינה. 

סגרתי אחריי את הדלת.

“השדכנית התקשרה”. 

דמי נעצר, הסתגר בחדרי ליבי. 

“היא אמרה שדני אמר שהוא לא מבין. שהיה לכם ממש זורם ביחד. שהפגישות היו מוצלחות. הוא מאד ביקש שתהיה עוד פגישה, ואם אחריה גם תגידי לא, הוא יעזוב אותך בשקט. אבל לפחות תני לו עוד פגישה אחת”.

הופתעתי.

“מה את חושבת, חני? אולי תתני לזה עוד ניסיון?” אמא העבירה את הטלפון מיד ליד. “בעצמך אמרת שהיה לכם נחמד ביחד”.

“בסדר”. לא באמת התגברתי על המחשבה שאני אפסיד בחור כמוהו, ועוד בגללי. שמחתי להזדמנות לפגוש אותו שוב, גם אם אחר כך לא אפגוש אותו שוב לעולם.

“באמת?! איזה יופי! אני מיד מתקשרת לשדכנית”, פניה של אמא זרחו. לא ידעו שמבחינתי עוד לא בא הבוקר.

*

המלצרית הגישה לשולחן בקבוקי זכוכית וכוסות חד פעמיים. 

“אני אשמח לדעת למה רצית להפסיק. הרגשתי שאנחנו על אותו גל”, גבותיו של דני התעקלו בעודו מניח את הכוס על השולחן הנמוך. 

שתקתי.

עיניו של דני חיכו לתשובה.

“אני אספר לך, כי בכל מקרה השידוך הזה כבר לא יצא, ואני לא רוצה שתחשוב שזאת בעיה בך, כשהבעיה היא בי”, נעצתי מבט בשולחן. “אבל בבקשה, תבטיח שלא תספר לאף אחד”.

“אני לא אספר”, דני הבטיח.

“טוב, אז, האמת היא שאני איסטניסטית”. הרמתי את מבטי אליו, רציתי לראות את הבעת פניו. הוא לא אכזב, נראה קשוב ולא שופט. השפלתי שוב את ראשי. מוללתי את השמלה.

“איך זה מתבטא בחיי היומיום שלך?” התעניין דני.

“נגיד, ניקיון לשבת, כן? כשאני מנקה את החדר שלי, זה יכול לקחת לי במקרה הטוב שעה וחצי, פלוס. פעם זה לקח לי גם שלוש שעות”, גיחכתי. “השתפרתי. הזמן הזה לא כולל החלפת מצעים ואת השטיפה עצמה. רק את הניקיון של החדר, הכנה שלו לספונג’ה”.

דני הנהן, עדיין קשוב. העניק לי ביטחון להמשיך. 

“אני יכולה להרגיש שאני מתחרפנת מזה לפעמים. אני מעבירה ניר מגבת על השידה חמש פעמים או יותר. שוטפת ידיים עם סבון בין השלבים של הניקיון. מנקה בסדר מסוים את החדר. ואז אחר כך כשאני עוברת ליד המיטות בספונג’ה, אני מעבירה את המגב לאט, שלא יגע בשום דבר. ואם נראה לי שהחצאית שלי נגעה בצד המיטה, אני צריכה להפסיק את השטיפה, לקחת מגבון לח ולהעביר שוב על המיטה שהרגע ניקיתי!”

דני המשיך להקשיב. “ואני עוד לא מדברת על הכנת אוכל במטבח, או ניקיון בערב חג, או אחרי אורחים. או אחרי ביקורים של חברות של אחיות קטנות שנוגעות לך בדברים”. השבתי לי את הנשימה שאבדה ברצף הדיבור. “ו…בקיצור, נראה לי שהבנת את הרעיון”, לא חייכתי. 

“ומה זה קשור לכך שרצית להוריד את השידוך?” דני לא ויתר.

“כי לא רציתי לפגוע בך, עם כל השיגעונות שלי. לא רציתי שתתחרט שהתחתנת איתי אחרי שתראה אותי מנקה פעם אחת. אני לא יכולה להרפות מהסמרטוט עד שאני בטוחה שניקיתי מספיק טוב”.

דני לא קטע אותי. 

“ואני מבזבזת מיליון חומרי ניקוי, וזה כסף! אני מרחמת על המשפחה שלי, ואני יודעת שזה אופי שבהחלט דורש התחשבות, ולא לכולם קל להתחשב בי. ואני מבינה אותם. ומתפללת לקום בוקר אחד ולגלות שאני כבר לא אסטניסית יותר, שאני סתם בנאדם נקי, נחמד, רגיל. אבל אין לי מושג מתי זה יקרה”. השתתקתי. מילים שלא העזתי להגיד אף פעם שרטו את גרוני, נפלטו ממני פתאום: “אני רוצה לעבוד על עצמי, בשביל עצמי. גם בשביל כולם. בעיקר בשביל עצמי. אבל זה תהליך, אני יודעת שזה תהליך. אי אפשר לרפא את הנפש בשנייה, גם לא ביום, גם לא בשבוע או חודש. ו”-

דני הנהן. “את צריכה את הסבלנות ואת התמיכה של בעלך כדי לעזור לעצמך”.

“זה לא מה שהתכוונתי להגיד”, הסתכלתי עליו, מופתעת. “התכוונתי להגיד שבינתיים לא משתלם להתחתן איתי, כל זמן שאני לא מושלמת”.

“זה לא מה שהתכוונתי להגיד”, הסתכלתי עליו, מופתעת. “התכוונתי להגיד שבינתיים לא משתלם להתחתן איתי, כל זמן שאני לא מושלמת”.

“כן?” שפתיו של דני התעקמו. הוא נראה עצוב פתאום. “זה מה שאת חושבת? שרק לאנשים מושלמים מותר להתחתן? אם ככה, אני בבעיה”.

“אתה?” התאפקתי לא להגיד: “אתה מושלם!”

דני חייך, אולי ניחש מה רציתי לומר. 

תופפתי על ברכיי. רוח נעימה נשבה על פניי. ערב של אביב.

“אם אנחנו באווירה של סודות אישיים, גם לי יש סוד”.

הסתכלתי על דני, מסוקרנת. הוא היה בחור כל כך חלק, לא האמנתי שיש סוד מתחת לחיוך הרגוע הזה.

“כשהקורונה רק התחילה, וכולם עברו להשתמש באלכוג’ל, אני…” דני נעצר, פלט צחקוק נבוך, המשיך: “בואי נגיד שהגזמתי. לא יודע להסביר את זה, נכנסתי כנראה לסוג של פאניקה. הייתי מורח את כל העור באלכוג’ל ומשפשף ומשפשף ומשפשף. סבלתי מגירויים נוראיים אבל לא הצלחתי להפסיק”.

פזלתי לידיו. לא ראיתי עליהן שום סימן של פאניקה.

“זה לקח זמן, והייתי צריך עזרה”, הוא נשם נשימה עמוקה. “אבל היום אני לא נוגע באלכוג’ל כמעט. אז אפשר לומר שאני קצת מבין מה עובר עלייך”.

“תודה”, לחשתי. רציתי לבכות. לא האמנתי שאני עומדת להפסיד אותו. ניסיתי לשכנע את עצמי לשמוח בשבילו. בסך הכל, מגיעה לו אישה טובה יותר ממני. לא ממש השתכנעתי. 

“אני יכול לסמוך עלייך שתשמרי על הסוד שלי, נכון?” חייך דני חיוך קל.

“בטח”, הנהנתי. “וגם אני סומכת עליך שלא תספר לאף אחד שאני איסטניסית ומה בדיוק זה עושה לי”.

“ברור שלא”, דני חייך חיוך גדול. “למה זה עניינו של מישהו אחר מה קורה בבית שלנו?”

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

2 תגובות

  1. ספרות איכותית מתאפיינת בין היתר בשפה תיקנית.
    התחלתי לקרוא אבל איבדתי את זה כשנתקלתי בטעויות הלשוניות… (“להתלהב על” – ביטוי לא תקני. נכון לומר “להתלהב מ…” כנ”ל “כוסות חד פעמיים” ומן הסתם יש עוד…)
    חבל, תנו כבוד לבמה שאתם מנסים לייצג….

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן