עוד ילדה

“יותר מידי שקטה,” סנטו בה לא פעם בניה הבוגרים, וגם אם הכל נעשה מתוך חיבה. עדיין המשפטים שלהם צעקו את מצוקתה.

” מתי תביני שאת צריכה להגן עלינו מול המורות,” היו בנותיה מוסיפות משלהן. והיא פתאום הבינה שאולי טוב להן שהן אחרות, שידעו להביע תסכולים, אכזבות. גם מחשבות לא נעימות. גם על אלה צריך לשוחח. כי אולי דמתה מדי לאביה? כי גם אם רצתה להיות אחרת, לשונה תמיד בגדה בה. ואולי היא כמו אימה בשעתו, אישה שלא דברה, שלא שלטה בשפה.. 

כן, היא נזכרת, כזה היה גם היה גם אביה ז”ל, מעולם לא פצה פה, חלילה לו מהתלונן. רק שושי חשה איך העייפות שעטפה את הוריה, הכניעה אותו ראשון, מוחקת כל שביב של אי הסכמה. 

באשר לה, היא נזכרת איך בלילות פחדה מהשדים, מרוחות הפרצים. מסויטת הייתה נסה וכמעט כושלת בחיפושה אחר מקום משכבה. ואז כשהגיעה אל מחוז חפצה הייתה מתנשמת בהקלה. הנה המזרן, מונח ברישול על הרצפה, בין בטי לכוכי, שם תניח את ראשה. הרוחות יחששו מלהתקרב, כי בטי תכחכח בגרונה וזה יבהיל אותן. ובאשר לשדים, תאמר את קריאת שמע בכוונה שלמה, תחזור ותחזור, תגרוס כל מילה, עד שאפילו אחרון השדים ייספג בקורי השינה. 

את אימה מעולם לא שיתפה בפחדיה, מספיק היו לה משלה.

שמונה בנות ותינוק אחד התרוצצו תדיר סביב האישה הזאת. אימה נדמתה לה כגבירה גלמודה,  או לחלופין כקשישה צעירה ונרגנת, כזו שתמיד נבחה בזעף, שנעה בין הכתלים במהירות על קולית, שכמו חשה כלואה בדירתה העלובה. שכונת עתיקות באשקלון, שם שיכנו אותם מיד עם רדתם מעל האנייה. כל הגועל הזה לא הזכיר לאימה אפילו במשהו את ילדותה השלווה במרוקו הרחוקה. בעת רוגזה הייתה שורטת את פניה, חורטת עליהן סימנים של עוני וייאוש. העברית הרי לא הייתה שגורה בפיה, ובאספות ההורים חדלה מלהאזין לדברי המורה המדווחת על מעללי ביתה העצלה. גם את השמלות החדשות שקנה לה בעלה הייתה זורקת בפניו ומיד בוכה.

אימה נדמתה לה כגבירה גלמודה,  או לחלופין כקשישה צעירה ונרגנת, כזו שתמיד נבחה בזעף, שנעה בין הכתלים במהירות על קולית, שכמו חשה כלואה בדירתה העלובה.

היא, אימה, שבה וטענה בפני כל מי שמוכן להקשיב, שמעולם לא רצתה להתחתן עם הבעל הזה. הייתה ילדה בת ארבע עשרה, חיתנו אותה, בכלל לא שאלו, ומה כבר הבינה? ילדה קטנה שכמותה. ותראו איזה חיים נתן לה הגבר הזה, חבל שלא החליפו אותה עם אחותה.

מילותיה של אימה היו מפזרות מלח, בלי תוספת כורכום על הפצעים הפתוחים. מדוע אימה לא רצתה את האבא הזה? האם הוא לא כל מה שאישה צריכה? 

לאורך כל היום הייתה שושי בלועה בשבי של מחשבות וחלומות, מנסה לנחש כיצד חיו הוריה שם במרוקו הרחוקה, ואיך חשה אימה, הילדה עם הצמות העבותות והעיניים הבוערות. הרי עד שילדה את ביתה הראשונה, נהגה הילדה המפונקת שהפכה בגיל חמש עשרה לאם, לשחק בבובות. לשושי, לעומתה, לא הייתה אפילו בובה אחת לרפואה. אולי לא קנו לה, כי מיד עם רדתם מהאנייה כרעה אימה ללדת. כן היא ילדה של ארץ ישראל, כאן על אדמת הקודש שהייתה חביבה על אביה נולדה. 

בצר לה הייתה נמלטת אל הנדנדה שבחצר. יחד עם תנופת הכנפיים והרגליים אל עבר העננים, הייתה  רוקמת לעצמה אגדה חדשה. אביה נישא לאישה אחרת, כזאת שמוצלחת בלהעניק חיבה. במקום שמונה בנות סכסכניות, נולדות לו רק שתיים, כל השאר בנים. רק לקינוח נולדת לו תינוקת קטנטנה ושמה – שושי. ילדה של תקווה. האוכל ניתן בשפע, ולפורים קונים לה תחפושת חדשה, אביה נוהג לצלם אותה, עבורו היא היא – מלכה. היא שושנת פורים. שושנת יעקב צהלה ושמחה.  

הנדנדה כבר עלתה וירדה, ולפתע דמות מוכרת חצתה את השכונה.   

“אבא,” נמלטה מפיה קריאה. “למה איחרת היום? ואפילו לא ראית שלא אכלתי היום את מה שאימא בישלה?”  

 “שושי, את רזה! בואי הביתה,” נאנח אביה ונטל ברוך את כף ידה. 

בבית היא שבה לחפש את קרבתו התשושה: “נכון, לא אכלתי אבא, אולי אתה תחמם לי את האוכל ואוכל איתך?”

” שושי דובה, שושי דובה,” נוצרת התקוממות, אחיותיה חזרו להזכיר לה שהן יריבותיה המושבעות.

ככה זה, בלי סדר, בלי הפוגה, שמונה בנות ותינוק אחד רדפו מידי יום את הגבר השתקן שעבד בנמל כסבל, שעישן כמו קרון מתנשף, והיה ונרגע רק בין פסוקים מממורטים בספר תהילים. כולן, לא כולל התינוק היבבן, התמידו לחולל סביבו מהומות, שלא אפשרו לו להירגע.

שמונה בנות ותינוק אחד רדפו מידי יום את הגבר השתקן שעבד בנמל כסבל, שעישן כמו קרון מתנשף, והיה ונרגע רק בין פסוקים מממורטים בספר תהילים

“נו, שקט שיהיה פה, משיח בן דוד כבר בא וברח שושי, תסתכלי החוצה. וגם את סוזי , ועכשיו אפילו קוסקוס חם אין לנו לתת לו, כי אימא עייפה, שששש.” כך היה מנפנף את כולן מעליו כמו היו להקת ציפורים טורדניות.  ורק אל שושי היה עוד מפריח בגניבה חיוך אחרון.

“נו, בואי הנה שושי, למה תמיד את עצובה?”

איך ידע?

את אחיותיה כבר למדה לתעב, תיעוב רך ובלתי נשמע. וכשהיו משתעשעות בחצר העזובה  וסוגרות על החתולים את מכסה פח האשפה, הייתה בוכה.

ימים ארוכים סבבו אותה, מתעקלים ונשרכים כמו נחשים בלתי נראים. תמיד הרגישה שהשדים מרקדים ביניהם, משוועים לזרוע בה עוד קורטוב של חרדה. סוכות, פורים, פסח, חגים ומועדים. הנה הם חלפו. מה עוד מצפה לה? היום עוד חולף, אבל הלילה הוא הגרוע מכל, אולי כדאי שתזיז את מזרנה לכיוון דלת הכניסה, שם כבר תדע איך לחסום בפני השד את הדרך, ורוח אחרת תתמזג ברוחות שנעות בין הצללים הישנים.  

אולם, למזלה, היו לה גם לילות אחרים, כהים, אך מזמינים, בהם נפתחו ארובות השמיים כמו פרחים זוהרים, ויופיים הזך הפנה את תשומת ליבו אל עבר אביה ואימה, והוא היה מצית גם בשושי תקווה סמויה לשינוי, להתחלה .

 אימה, האישה הממורמרת, הייתה אז מתקינה בקפדנות שאין דומה לה את מלבושיה ומטפחתה. והיא והוא תכף ישכחו את טלטלות העבר. מסתבר שהזוג הוזמן לאירוע משפחתי. בשום פנים ואופן לא יאפשרו שם כניסה לבנות צעירות, רק למבוגרים מכובדים, כך כבר הבהיר זוג ההורים. אולם שושי ואחיותיה איימו להשבית את השמחה וכמעט כפו על הזוג התשוש את נוכחותן, או לפחות התאוו לקחת באירוע חלק מזערי. לכן היו מלוות את אביהן החגיגי ואת אימן שבעזרתן כבר הייתה מאופרת לעייפה, עד לתחנת האוטובוס הקרובה. כולן היו מוכנות להיות כלות, לתופף עבור הזוג הצעיר צלילים נשכחים, ובלבד שייקחו גם אותן לשמחה, ומה, למה לא? הרי האוטובוס עדין לא נסע. גם אם החליטו להניח אותן מאחור, יש די זמן לשנות את ההחלטה.

אולם שושי ואחיותיה איימו להשבית את השמחה וכמעט כפו על הזוג התשוש את נוכחותן, או לפחות התאוו לקחת באירוע חלק מזערי. לכן היו מלוות את אביהן החגיגי ואת אימן שבעזרתן כבר הייתה מאופרת לעייפה, עד לתחנת האוטובוס הקרובה.

הזוג, שכאילו השיל מעליו את עול השנים, התחמק מלתת למבקשות תשובה חותכת וברורה. 

“לכו הביתה, שם הכי טוב,” ציווה לבסוף אביה האהוב, תוך שהוא זורק בחפזה את בדל הסיגריה הבוערת.   

“הביתה, האוטובוס כבר בא.”

שושי כיבתה את הבדל בסנדלה. שאר האחיות היו מתרוצצות ומשדלות. 

“בבקשה, בבקשה!” 

נהמות האוטובוס היו מעפילות על הקולות, אביה כבר התרומם. אימא בעקבותיו.

“איפה הם?” שבו אחיותיה להתכתש, הנה שם, יושב לו לצד החלון, אבא כולו מגולח ומבושם, ולצדו אשתו- אימן.  

“אבא!” צעקה שוב כל החבורה. 

הוא היה מנפנף להן בלאות. הנהג היה מניע את הרכב המקרטע אל מחוץ תחום הראייה, מותיר מאחוריו שביל חרוך של עשן.

“אבא!”  

 רק אחרי חצות היו ההורים שבים, תשושים אך מרוצים, והנה גם על המזרן של שושי כבר לא חוללו השדים. שינתה הייתה הופכת להרבה יותר קלה ורגועה, וכחכוחיה של בטי כבר לא הבעיתו אותה בחלומה. 

למחרת הייתה אימה משלחת את שמלתה אל תוך מימי הכביסה. כמו אומרת: מה שהיה היה. כאילו לא עמד שם אתמול אוטובוס, כאילו לא בילתה לה עם בעלה ופגשה את בני משפחתה. מוטב שיניחו לה, כך רמזה. אף אחת מהן כבר לא תדע איך לשמח אותה. בטח שלא שושי, עוד ילדה.