ליישר קו

יום שלישי, יום אחרי 5.1: 

“מה את אומרת? אני לא רוצה לפספס את ההנחה עם צבירת הנקודות, אבל מצד שני, אין לכם את כל מה שאני צריכה”. האישה הביטה בידיה התפוסות, בפנסים שאחזה. “את חושבת שעדיף לי לעשות את כל הקנייה ב’ותרעד’ או שאקנה פה חלק מהמוצרים ואחר כך אלך אליהם?” 

“תראי, באמת לא אכפת לי איפה תקני את המוצרים האלה. אם את רוצה לקנות אצלנו, אני פה לעשות לך חשבון. אם לא, שיהיה בהצלחה. אני חושבת שיש ל’ותרעד’ מבצע לארבעים ושמונה שעות, אם אני לא טועה”. סידרתי את דגני הבוקר בקצה הקופה. גלגלתי שקיות סביב גליל קרטון. 

“טוב, תעשי לי את החלב והשוקו העמידים. את קופסאות השימורים אני אחזיר למדף”. האישה פתחה שקית, שלפה אשראי. 

הרמקולים הבהבו עלינו פקודה למסדר. עזבתי את הקופה לעבר המסלול השבועי שלנו. הלקוחה רצה אחריי.

קרן תפסה את הפנס לידה, משה פתח את ארון הציוד לעת חירום, לקח מה שיכול להעמיס על עצמו. אני הלכתי לארון החשמל והורדתי את הידית. התפקיד הרגיל. הקונים ושאר העובדים עשו את המסלול שהיה מסומן על הרצפה, לעבר שטח הביטחון. פסעתי ביניהם. לא מתרגשים, חיכינו לשמוע ברדיו מה המצב, מה הצפי לחיים נורמליים שוב. רעידת אדמה הייתה חלק מהרוטינה של העיר שלנו. למדתי את זה מאז שנולדתי בבית החולים של ‘שייקינג כראמבס’. 

יום שני, שלושה ימים אחרי 6.4: 

“ראש העיר חזר מישיבה עם צוות המדענים של ‘לאשתוק’. על פי הפרוטוקול שהפיצה האופוזיציה נראה כי ‘לאשתוק’ קרובה לסגור חוזה. שווה לנדנד, כך מוסרת יו”ר האופוזיציה. דובר לשכת ראש העיר ביקש מהציבור להירגע והבטיח שכל סעיף ייבחן בקפידה לפני שיעבור לשלב היישום. ראש הממשלה זימן את ראש העיר לישיבה דחופה עקב החמרת המצב ב’שייקינג כראמבס'”. 

סובבתי את הווליום לשקט. לא רוצה לשמוע איך הפוליטיקאים האלה מתדיינים על העיר שלנו. זה מאבק של שנים. ‘לאשתוק’ לא ינצחו. רעידות האדמה קבעו כבר דגל באדמתנו. דגל נוסף יקרע את המקומיים. 

סובבתי את הווליום לשקט. לא רוצה לשמוע איך הפוליטיקאים האלה מתדיינים על העיר שלנו. זה מאבק של שנים. ‘לאשתוק’ לא ינצחו. רעידות האדמה קבעו כבר דגל באדמתנו. דגל נוסף יקרע את המקומיים. 

המדענים של ‘לאשתוק’ עלו לכותרות לפני שנים כשהציעו לפנות את כולנו מהאזור. הייתה להם תוכנית שלמה – להעביר אותנו לדירות קטנות בבניינים צפופים על חשבונם. האדמה של ‘שייקינג כראמבס’ תהפוך למחצבה. הכסף יתחלק בין ‘לאשתוק’ לממשלה. האופוזיציה טענה שראש העיר יגזור קופון נחמד בתור מתווך. הדובר אמר שזה שקר. 

התושבים של ‘שייקינג כראמבס’ לא ידעו למי להאמין, היו ויכוחים סוערים ליד הקופה ובתוך המקלט. לא התערבתי. ידעתי שהפוליטיקאים לא יקבעו. אנחנו נקבע. גרנו פה מאז שנולדנו. בשבילנו האדמה הרועדת היא לא כותרת. היא בית. לא עוזבים בית גם אם הוא מנסה להקיא אותך. 

“המיסיס ביקשה שתסדרי את המשלוח החדש של ‘תבל ויושביה’. היא אמרה שיש אנשים שחיפשו את הפצפצים החדשים לספרים ולא מצאו”. קרן הבזיקה חיוך על ההמצאה האחרונה. אפשר לקנות אותם לפי גודל, עובי ואורך. @פצפצים לשמירה על איכות הספרים במקרה של רעידת אדמה. גם אם האדמה פוערת את פיה, הספרים יישארו כמו חדשים.@ ההבטחה האחרונה של ‘תבל ויושביה’. אני יודעת כי כל אחר הצהריים ניסיתי לסדר פצפצים שלא הסכימו לעמוד על המדף. מעניין איך ל’ותרעד’ לא נגמרים הרעיונות. כל מוצר חדש שהם משיקים, ‘תבל ויושביה’ מוציאים חיקויים בשביל המעמד הנמוך. בקטלוג האחרון ראיתי כוסות דביקות, שמיכות מתנפחות, ערכת צחצוח שיניים לשלושה ימים לתינוקות (למה?), מארז מיני שימורים ועוד כל מיני הדפסים של גאוני המוחות שעומדים מאחורי החברה. יש את הבייסיק, כמובן, כמו לכל החנויות פה בעיר. פנסי ראש, סוללות, ערכת עזרה ראשונה, מזון משומר, מטפי כיבוי. ‘רמוטו’, החנות שלנו, מתמחה בכמויות המים. יש לנו מכלי ענק של אלף ליטר לקנייה. אני לא יודעת מה היינו עושים ללא הקסם האישי שלנו, איך היינו שורדים את השוק. בכל חנות קיימת מחלקת רעידת אדמה. יש את ‘ותרעד’, שבכלל השתלטו על הנישה הזאת. כלבו לרעידות אדמה, על זה המותג שלהם בנוי. 

“חלי!” המיסיס התקרבה אליי. אוי לא. היא אף פעם לא יורדת אל ההמון בכבודה ובעצמה. אם היא יורדת, אני מפוטרת. או שאני הופכת להיות הבוסית של המקום. 

“כן, מיסיס”, הרמתי אליה ראש. איפה מכתב הפיטורין שלי? השתדלתי להיות עובדת טובה למרות שלא קיים אצלנו המושג ‘עובד החודש’. קיוויתי שישנו את החוקים בשבילי. 

“איפה בידי?” קמטים נסדקו במצחה. 

“לא ראיתי אותה מאז הרעידה האחרונה”. רק עכשיו תפסתי. 

“אני מתקשרת ל’אבודים בנפש'”, היא פתחה נייד, קירבה לאוזן. “אף אחד מהעובדים האחרים לא שמע ממנה ואני דואגת. לא מתאים לה”. 

בלעתי רוק. מה אם קרה לה משהו? היא לא תהיה העובדת הראשונה ש’רמוטו’ איבדו. אבל בכל זאת. זה קשה כל פעם מחדש. 

בידי הייתה בין עשר הקרבנות שרעידת האדמה האחרונה גבתה. לא הכרתי כל כך טוב. בעבודה היה נאום קטן, בתחילת הבוקר. אף אחד לא בכה. כנראה גם הם לא הכירו אותה. 

יום רביעי, שבוע אחרי 5.8: 

“אני אומרת לך, בסוף הם עוד יקנו את המקום. יש להם מיליארדי כספים שם!” התלהטה באוזניי האישה של יום ראשון. האישה של יום ראשון היא לקוחה קבועה. מחדשת מלאי בכל פעם שנגמרת רעידת אדמה. את הציוד הלא משומש היא מספקת לגמ”ח רעידות. לטענתה, זאת הדרך שלה לחוש את הכאב שהרעידות גובות מאתנו. היא לא גרה בבית כבר כמה שנים. מצאה דרך להתגורר בטבע אחרי שרשות הבנייה חסמה לה את האפשרות למבנה נייד. לא בטיחותי, זה מה שרשות הבנייה טענה במכתב הדחייה. כמה המצב יכול להיות בטיחותי בעיר שסובלת משיהוקים של קרקע? 

“אני לא יודעת”, העברתי את הפריטים שקנתה. שק שינה, ערכת כלים לחילוץ, פנס נטען, אקדח סקשן, דפיברילטור. “תגידי, השתמשת פעם בדברים האלה של עזרה ראשונה? יצא לך פעם להציל חיים?” 

“אהמ, לא. וטוב שלא נתקלתי במקרה כזה. לא יודעת איך הייתי מסתדרת עם כל הלחץ להציל חיים, ובו זמנית להישאר בעצמי בחיים. הדברים האלה לא בשבילי”, היא לקחה את השקיות המלאות והכניסה לעגלה שלה. “אבל מה, את לא חושבת שהם צודקים שהם רוצים לבדוק את הכימיקלים שבקרקע? לכי תדעי מה יש שם בפנים שהתחיל את הקללה הזאת!” היא הרימה ידיים כמו מכשפה כושלת: אחת שלא יודעת את מילות הקסם. בוחשת בקלחת אחת כימיקלים ורעידות אדמה. לא מסתכלת במתכון…

“זאת לא קללה”, הנמכתי אותה. לא הרשיתי לאף אחד לומר דברים רעים על ‘שייקינג כראמבס’. “ואם את רוצה סיפורים טובים באמת”, הנמכתי גם את קולי, “כדאי לך לבדוק את הספקולציות הטריות ב’חדשות שייקינג’. יש שם כמה טובות”, צחקתי. 

“תודה. נראה לי שאסתפק בעלילות של הקבצנים מרחוב טיטנואו”, היא דחפה את העגלה לכיוון הדלתות האוטומטיות. נעלמה.

גיחכתי להנאתי על אנשים וסוגים. סגרתי את הקופה. 

יום חמישי, יומיים אחרי 6.3: 

סידרתי גרזינים ופטישים, מוצר להיט לכל אלה שסובלים מקלסטרופוביה, בטוחים שייתקעו ברעידה הבאה, ייכלאו בין קירות ממוטטים. עבדתי בשקט עד שקבוצת נערות פלשה בקולניות לטור שלי.

“אנחנו רוצות לארגן מסיבה וחשבנו להשתמש בסטיקלייט כנושא המרכזי”, הנערה הגבוהה הסבירה לי, מתלהבת. כיוונתי אותן למדפי התאורה. 

יש אנשים שמחפשים במחלקת רעידת האדמה שלנו פורמולות לתינוקות. מזון משומר. ערכות עזרה ראשונה וחילוץ. חפצים שמצילים חיים. יש את אלו שקונים כי פה הכל יותר זול. יש שמחפשים דרך לחגוג בחיים האלו. אני שייכת לאלו ששורדים כל יום בעתו. 

יום שלישי, ארבעה ימים אחרי 7.1: 

ביום שלישי נכנסתי ל’ותרעד’. רציתי לראות מה חדש בעולם של השכנים במדרכה ממול. היה המון חדש. הייתה ערכת יצירה מלאת דמיון לילדים, ערכת כלים וסכו”ם גמישים מסיליקון, ערכת מיני-משחקים שנכנסים לכיס. ל’ותרעד’ יש חולשה קלה לערכות. הם גם הציעו בקטלוג שלהם המון דרכים מקוריות להעברת הזמן בצוותא, גם אם נתקעת במקלט סגור עם השכנה הכעסנית. 

פניתי ימינה ועליתי במדרגות למחלקת מטבח. מצאתי שם מכסים זרחניים לסכינים, מגבת פוך לכלי זכוכית ומה שבאמת לא הייתי צריכה – מלחייה לא שבירה ושומרת קור. לקחתי גם שעון עם תאורה שמגיע עם ערכת בישול לשטח. בערכה היו פלאיירים מתקפלים למזלגות. על הדרך קניתי כמה מנורות נטיפים לחדר שינה. הן מחליפות צבעים כל שעה. זה הגניב אותי, את האור שלהן רציתי לראות. לא רציתי לראות את האנדרטה החדשה ליד הקופות. היא הזכירה לי כמה לא טבעי המצב שלנו, כמה חיינו לא תקינים. רציתי לשכוח. לזכור שהמציאות שלנו לא נורמלית זה להסכים עם כל מי שאמר ש’שייקינג כראמבס’ היא חיה רעה שלא מפסיקה לטרוף. 

‘שייקינג כראמבס’ הייתה חיה רעה אבל היא הייתה החיה הרעה שלי. 

יום ראשון, שלושה ימים אחרי 7.9: 

בסוף זה קרה.

אחרי הרעידה ביום חמישי הממשלה הכריזה על פינוי. קבוצת המדענים של ‘לאשתוק’ ניצחו. האזרחים צריכים לעבור, קבעה הממשלה. כולנו הצטווינו לעקור חיים שצמחו בעיר שנואת-אדמה. לגדל שורשים בבית אחר. 

לא ידעתי איך אני עושה את זה. העיר שלנו הייתה מתוכנתת להרבה מקרים, בנויה לאסונות טבע שונים. לא הייתי מוכנה למעבר דירה. לפרידה מ’שייקינג כראמבס’, העיר שגידלה אותי בערסולי עפר וחול. בנדודי מטפים וגרזנים. בשמועות טרגיות עם סופו של האסון האחרון. עיר שקברה שלושים אלף מתושביה מאז היווסדה. עיר שקברה אבא-אמא של כל ילד שני. אבא-אמא שלי שהתהפכו בקבר עם כל תזוזה של לוחות טקטוניים. גבהנו על סולם ריכטר וגלי רעד. 

מה אעשה עם כל הידע שלי על רעש ותופעות טבע גאולוגיות? במהלך שנות הלימודים קראנו, שיננו ונבחנו על רעידות אדמה שונות ברחבי העולם ועל ההיסטוריה של רעידות האדמה בעיר האהובה שלנו. התנזלות קרקע, גלים סיסמיים, רעידות מקדימות וראשיות. בשיעורי מתמטיקה עסקנו בחוק אומורי. דנו על ההשפעות של רעידות עוקבות. כמתנת יום הולדת כל ילדה קיבלה גלאי רעידות אדמה. הוא נח ליד המיטה כבר באותו הלילה, נשאר שם. 

יצאנו למסע נגד רצוננו. היו תושבים שהפגינו. אחרים הצטערו אבל לא עשו כלום. היו כאלה ששתקו. עייפו להילחם נגד הטבע. בעיניי ראיתי את אלו שנשמו לרווחה, שמחו עם הדירה שקיבלו מ’לאשתוק’ והממשלה. 

יצאנו למסע נגד רצוננו. היו תושבים שהפגינו. אחרים הצטערו אבל לא עשו כלום. היו כאלה ששתקו. עייפו להילחם נגד הטבע. בעיניי ראיתי את אלו שנשמו לרווחה, שמחו עם הדירה שקיבלו מ’לאשתוק’ והממשלה. 

יום שישי: 

במקום החדש הצמחייה זורחת עלינו. כמו שמש. מנוקדת בפירות ששורדים חורף-קיץ-סתיו-אביב. 

התושבים הוותיקים קיבלו אותנו בלבביות. גמרנו לנדוד. התחלנו להשתקע בקרקע שאפשר לסמוך עליה. עם תשתית מחוברת לאדמה. 

בעלי חיים זמזמו לידינו, שרו את הפזמון של החיים. לא חשבתי שזה יקרה אבל אהבתי את המקום החדש. בדמיוני ראיתי אותי קוראת לו בית. משתרשת. 

הערוגה שקיבלנו מהממשלה הייתה ירוקה ופורייה. שונה מהמקום שקראנו לו בית רק לפני שבוע.  כשהסתכלתי לאחור, לא ראיתי בית. ראיתי עיר ששקשקה אותנו כמו קמח במסננת, פערה חורים בחיינו.

היינו נבולים זמן רב מדי. רק במקום החדש התחלנו לצמוח. 

יום שישי, שנה אחרי:

אני נכנסת למכולת הקרובה. עוברת בין המחלקות השונות עד שאני מגיעה למחלקת הסכו”ם והצלחות. אוספת לעגלה כפיות, סכינים. כאשר אני שולחת יד למזלגות, אני נזכרת במזלגות של ‘שייקינג כראמס’. המזלגות כאן לא משוכללים כל כך. הם לא הופכים לכלי בשעת חירום. אין צורך. המקום החדש שלי חי חיים שלווים. המשחקים אצלם בגודל רגיל. אצלנו. אני עדיין שוכחת, לפעמים, שאני לא תושבת ‘שייקינג כראמבס’. 

אני מסיימת את הקניות. יוצאת עם העגלה אל השמש. אנשים נכנסים לחנות. יוצאים ממנה. חיוכים על פניהם. ללא סדקים חרושים, עדות של אדמה נעה ונדה. הם לא מכירים מקלטים. בדירות שקיבלנו מהממשלה אין חדרי ממד. הדלתות מעץ, חלונות זכוכית משקיפים לגינה שופעת אור. המטבח מאובזר, בלי מטף כיבוי. זאת דירה שונה לחלוטין. כמו החיים.

אף פעם לא אשכח את ‘שייקינג כראמבס’. בפירורים של עבר אגדל את הדור הבא. אתן להם בית יציב. קרקע מוצקה. אדמה זרועת אור תחייך אלינו. היא לא תגיד ביי-ביי. היא תגיד שלום.

להדפסה