מצוות כרימון

חג מלא מצוות, סוכות. ככה אחרי הימים הנוראים, כשרוצים להתחיל את השנה ברגל ימין, לעשות נסיעת מבחן לכל הקבלות הטובות שלקחנו על עצמנו כדי להטות את המאזניים מטה באופן מרשים (או לפחות להביא אותם לאיזה תיקו סביר), זה הזמן להראות לקב”ה כמה המצוות חביבות עלינו. עזבו אתכם מזוטות כמו קורסים משעממים, מבחנים מייגעים, מסיבות יומולדת מטופשות, עליית המחירים, גזירות הקנטוניסטים, שביתת הרופאים.

הכל הבל הבלים ורעות רוח אמר קהלת, וגם דודה ציפורה שתמיד חוזרת אחריו.

רק מצוות. רק מצוות.

אנחנו נושאים עיניים לשמים, וכל העולם ומלואו ואפילו התבל וכל אשר בה נמחקים כמו ענן רדיואקטיבי. רק מצוות זה העיקר והשאר הוא שום דבר. כלומניק. גשר צר מאוד.

מה שיפה בחג הזה, שכל הדברים שכל השנה נחשבים הבל ורעות רוח, פתאום הם גם נהפכים למצוות מלאות קנייטש. לו למשל הייתי מקשטת את הבית ברימונים, זה היה אולי מאוד אסתטי, למי שמתחבר לטבעונות כמובן, אבל לא היה משפיע על המאזן החיובי שלי שם בשמים. והנה אני עומדת על סולם ותולה מצוות אדומות כרימון בהרגשה שלכל דרי מעלה יש עכשו נחת ממני.

לו למשל הייתי מקשטת את הבית ברימונים, זה היה אולי מאוד אסתטי, למי שמתחבר לטבעונות כמובן, אבל לא היה משפיע על המאזן החיובי שלי שם בשמים.

האמת היא, יכולתי לעלות גם על כסא, אבל ידעתי שאם אשאיר את הסולם לרגע, זליג יחטוף לי אותו כדי להתעסק עוד פעם עם הסכך כדי שאבא לא יקרא לו לסחוב ספסלים, אז הפכתי את הסולם ל’רגלא אריכתא’ ובלי לרדת אל הארץ זזתי אתו ממקום למקום, אפילו כדי לתלות את הקישוטים הנמוכים, שגם חיילי בת הארבע יכולה לתלות.

זאת אומרת, היא תלתה. את כל הקשקושים הפסיכודליים שלה, שרק גננת עם חוש הומור בריא יכולה להצמיד להם את הכינוי היומרני ‘קישוטים’. רצועות ניר צבעוני שעברו טיפול במספריים שהלכו בזיגזג כמו השיכור מהבדיחה, ואחר כך הפכו לחוליות של שרשרת באדיבות המון דבק פלסטי שהדביק את הצדדים הלא נכונים. ואחרי שהכל נגמר עברו טיפול בלחץ בתוך התיקיה, מה שנתן להם את פיניש מעוך סופי.

אז ירדתי מהסולם מהר מהר (המשכתי להחזיק בו ברגל אחת, ע”ע זליג) ואמרתי לחיילי בהתלהבות: איזו שרשרת יפה! מקסימה!! מהממת!!! וירטואוזית!!!! סוף הדרך!!!!! אנחנו נתלה אותה במקום הכי יפה – ליד הקישוט העצום והעולמי והפצצתי של יודי (למה רבש”ע, למה תמיד אותן ארבע חיות מצופות למינציה, שמהן נלמד לעשות רצון אבינו שבשמים? נגמרו כל המשניות בפרקי אבות? או כל הפסוקים בספר ישעיה? למה לא לעשות איזה קישוט יפה למשל על ‘הכל הבל ורעות רוח’?), כלומר ליד הדלת, בפינה שממקמים עליה את ארונית הזכוכית של הנרות. כך שחלילה הם לא יהיו בבחינת היזק ראיה, וגם הילדים של השכנים לא יצחקו על מעשי ידיה של אסתי הגננת, זה פשוט יש לי רגישות כזו לעניינים של לשון הרע.

בת הארבע המפונקת כמובן מיהרה להפעיל את הסירנות וצווחה שהגננת אמרה לשים את זה הכי הכי גבוה, שכולם יראו. אז אמרתי לה, שכשאבא והבנים יישנו בסוכה על המזרנים הם יראו את הקישוט שלה כל הלילה. ממש בגובה העיניים.

בכל זאת החלטתי, שאם היא תמשיך ליילל, אני אעלה את זה עוד טיפה. לא שווה לי כל המצוות שבעולם על חשבון דמעות של ילדים קטנים. אבל אם אמא לא תתרגש נסתדר קצת, מקסימום אני אקרע את זה בלי כוונה ואסביר לה שאי אפשר לתלות את זה ככה, זה מעליב את האושפיזין.

ככה אנחנו מוקפים במצוות. וזה רק ההכנות. החג עצמו – ממש מצוות דה-לוקס. ישיבה בסוכה, שמחת בית השואבה, אכילת ממתקים, ספירת העומר, טיולי חול המועד –

כמו ענני הכבוד במדבר, אנחנו לגמרי באטמוספירה אחרת. המצוות ממש מחפשות אותנו.

ואין ספק שהימים הנוראים עשו לנו משהו: זה אפילו לא קשה, זה כיפי וקל. למה לקרוא לזה עול מצוות.

עולו אושפיזין.