לטווח ארוך

ההורים שלי חושבים שאני בזבזנית כי כמו שכבר הובן, חסכנית אני לא. הם עצמם חסכנים פנומנליים. חיתנו חמישה ילדים ואין להם כמעט חובות. זה נשמע לא אמין אבל זה ממש כך ובהחלט מרשים. אם אתחיל לחשוב איך אני אחתן ילדים, אחטוף חלישות הדעת כי אני באמת לא יודעת לחסוך.

מאז שאני זוכרת את עצמי אני טיפוס בזבזן. אני יודעת שזה נשמע כמו התחלה של וידוי אבל אני חושבת שההצהרה הזו חייבת לפתוח את הסיפור. אומרים עלי שאני בזבזנית אבל אני לא קוראת לזה ככה. בעיני, בזבוז אפשר לקרוא להוצאת כסף על דברים מיותרים ואני לא מוציאה על דברים מיותרים. מי שטוען שאני בזבזנית אלו אנשים (במקרה שלי בעיקר נשים) שחושבים שבגד יפה, אוכל טוב, ספר מתח או נעל בגוון מדויק הם מותרות. אני חושבת שאדם שנהנה מהרכישות שלו הוא לא בזבזן. אולי נהנתן. אני יודעת שגם למילה נהנתנות יש זמזום שלילי כי מה שעולה מיד לראש זו תמונה של יצור שכל מה שמעניין אותו אלו עניינים חומריים והבלי העולם הזה. אני חושבת אחרת. בעיני ליהנות מהעולם זו מצווה. לא רק בגלל הציטוט ההוא, ‘ליהנות בהם בני אדם’ או משהו כזה, אלא גם כי בתוכי אני מרגישה שזו אמת. שהנאה ממה שיש לעולם הזה להציע זו כוונת המשורר. אבא שלי לא מחבב את הנטייה שלי לדבר על הקדוש ברוך הוא בגובה העיניים, לקרוא לו משורר או להחליט שהוא אוהב את הנעליים שלי, לכן אני רק חושבת עליו בגובה העיניים. באופן כללי התחלתי פחות לדבר ויותר לחשוב מאז המקרה. נראה לי שאפשר להבין שאם אני אומרת ‘המקרה’ יש לזה סיבה. ואכן יש. מדובר באירוע שאסור להזכיר (על אף שכולם זוכרים אותו כל הזמן) ומרוב שאסור לומר אף מילה על המקרה אין שום דרך לשכוח אותו. אני חושבת שכל מי שישמע על המקרה (אם היינו מדברים עליו) יגיד “נו טוב. זה ‘מקרה’? נכון, לא נעים, אבל שמענו כבר על בחורה שעוזבת שידוך”. ואכן בסך הכול מדובר בבחורה שעזבה שידוך. או יותר נכון-עזבו אותה. הבחורה הנעזבת איננה אני עצמי. זו אחותי הגדולה והיא כבר מזמן נשואה באושר ואמא לשלושה ילדים (שני בנים ובת) ומי בכלל זוכר את מה שקרה. כלומר, כולם זוכרים. אני מתכוונת לומר שאף אחד לא היה זוכר את האירוע לולא  נחקק בתור ‘מקרה’ שאסור להזכיר. 

אבא שלי לא מחבב את הנטייה שלי לדבר על הקדוש ברוך הוא בגובה העיניים, לקרוא לו משורר או להחליט שהוא אוהב את הנעליים שלי, לכן אני רק חושבת עליו בגובה העיניים

בכל מקרה, אני הייתי בת שש (היא הבכורה ואני בת הזקונים) וההורים שלי כל כך נלחצו (היום אני מבינה את זה. בזמנו לא הבנתי כלום), שהם החליטו שאסור לדבר אף מילה על המקרה (שם נולד הכינוי). כששאלתי לאן קובי נעלם (כך קראו לחתן שברח) אמרו לי “שושי, לא מדברים על קובי”. ואחרי שלוש פעמים ששאלתי אבא שלי אמר לי “אם את חייבת להגיד משהו שאסור את יכולה לחשוב אותו”. אני לא הבנתי מה זה ‘לחשוב’, אפילו שלמעשה כבר חשבתי. ילדים חושבים מגיל צעיר מאד גם אם הם לא יודעים שקוראים לזה ‘לחשוב’. שאלתי את אבא שלי איך חושבים והוא אמר לי ‘אומרים בלב’. אני חושבת שזה היה הרגע בו התחילה להתפתח אצלי הנטייה לדבר בלב כל דבר שאי אפשר לבטא בקול. יש את הבוסית שלי למשל (אני מנהלת מועדונית לילדים). אני לא יכולה לומר לה כמה אני שונאת את הצורה בה היא מעירה לי על דברים, לכן בזמן שהיא אומרת “שושי, בואי תעמדי פה לידי, תראי איך מהזווית הזו רואים שהשולחן טניס עקום”, או “שושי, בואי רגע תסתכלי על הדלת. מה את רואה?” וכשאני לא רואה כלום חוץ מדלת היא מצביעה על שרשרת הביטחון ששכחתי לסגור ועושה את העפעוף הזה עם עיני הרימל שלה- בכל הזמן הזה אני מדברת לי בלב, ואומרת כל מה שמתחשק לי. החל מ’את מדברת שטויות גברת מרצבך. השולחן לא עקום זו הקרנית שלך עקומה’ וכלה ב’את שומעת גברת מרצבך? החלטתי לעזוב את המועדונית וללכת להיות קופאית. את לא מבינה? לעבוד אצלך זו תחתית שרשרת המזון’.

נראה לי שמאז שעברתי לדיבורי מחשבות המילים שלי הפכו בוטות ועצבניות משהיו אבל אין לזה שום ביטוי בחוץ. אני יודעת היטב מה דורשים כללי הנימוס והשיח המקובלים. אבל נראה לי שסטיתי מהנושא. הבזבזנות. לפני שלושה חודשים ההורים שלי זימנו אותי לשיחה ואמרו שהיות והתחלתי לעבוד ואני כבר לא סמוכה על שולחנם (זה הביטוי בו אמא שלי השתמשה) כדאי שאתחיל לחסוך. ברוך השם אני משופעת בהצעות שידוכים טובות ואמורה להתחיל להיפגש בקרוב. ופגישות בדרך כלל מובילות לאירוסים ולחתונה ולהוצאות רבות ועל כן כדאי וראוי שאתחיל ללמוד לחסוך. 

‘אתחיל ללמוד לחסוך’ זו דרך עדינה לומר לי להפסיק לבזבז. 

ההורים שלי חושבים שאני בזבזנית כי כמו שכבר הובן, חסכנית אני לא. הם עצמם חסכנים פנומנליים. חיתנו חמישה ילדים ואין להם כמעט חובות

ההורים שלי חושבים שאני בזבזנית כי כמו שכבר הובן, חסכנית אני לא. הם עצמם חסכנים פנומנליים. חיתנו חמישה ילדים ואין להם כמעט חובות. זה נשמע לא אמין אבל זה ממש כך ובהחלט מרשים. אם אתחיל לחשוב איך אני אחתן ילדים, אחטוף חלישות הדעת כי אני באמת לא יודעת לחסוך. אבא שלי אומר שאין דבר כזה ‘לא יודעת לחסוך’. טוען שזה כמו להגיד ‘לא יודעת לשתוק’. שזה משהו שפשוט עושים. בעיני זה פשוט למי שזה פשוט. לי זה לא פשוט. אני אוהבת לממש את הכסף שיש לי כאן ועכשיו. כל אפיקומן או דמי חנוכה שאי פעם קבלתי הוצאתי על משהו באותו הרגע. אחים שלי היו חוסכים וקונים אחרי שנה אופניים או אורגנית או משהו אחר יקר ערך ואני הייתי קונה מדבקות, ממתקים, או עוד תיק צד. הפריטים השתנו עם הגיל אבל העיקרון נשאר.

כשהייתי מסבירה את העיקרון (הרווחת ביושר-בזבז באושר) היו טורחים להסביר לי שאני מפסידה מהנטייה הזו ושאם אלמד לחסוך אוכל לרכוש דברים שווים יותר. ארוכי טווח יותר. אבל אני לא הצלחתי. פשוט לא הצלחתי. עכשיו כשיש לי כבר עבודה מסודרת ההורים שלי חוששים שאבזבז את כל כספי על טיולים, מסעדות ושטויות (שטויות בעיניהם, כן?). בזמן שהם הסבירו לי על תהליך ההתבגרות הפיננסי שעלי לעבור, אני חשבתי שלא תזיק קצת אמונה בבית הזה וניסיתי להיזכר בציטוט ההוא שאומר שהשם דואג למחסורו של אדם בכל יום. כמובן שלא ביטאתי את המחשבות שלי. רק אמרתי שאני מסכימה איתם ומתחייבת מעכשיו לחסוך את המשכורות שלי. ההורים שלי שמחו ואמרו שכל זמן שאני גרה בבית כל מחסורי עליהם ואם חסר לי משהו שהוא לא ‘בזבוזי’ שאבקש מהם. אבא שלי גם שאל האם ארצה להעביר את המשכורות לתוכנית חיסכון אבל אני העדפתי לתרגל איפוק ולא לכפות על עצמי את החסכנות בצורה אגרסיבית. חשבתי לעצמי שזה יכול להיות תרגול ממש נחמד להסתובב עם כסף זמין בלי לממש אותו (אני לא אומר ‘לבזבז’. מצטערת.) על שום דבר.

כשהגעתי לעשרים אלף שקל חשבתי שאולי נכון שאעשה נקודות עצירה בהן ארכוש לעצמי מתנות קטנות על האיפוק אבל אבא שלי (התייעצתי אתו) אמר לי שכשעוברים גמילה חשוב להימנע לחלוטין. אני לא חשבתי שזה נקרא גמילה כי אני לא רואה בעצמי מכורה אלא אדם שפועל בהתאם לאמונה או גישה מסוימת, אבל החלטתי לקבל את ההמלצה שלו ובינתיים לא קניתי שום דבר. אמא שלי אמרה שמאחר והצטבר סכום משמעותי כדאי לשקול רכישה של משהו שישרת אותי לטווח ארוך. אני ניסיתי לחשוב מה ישרת אותי לטווח ארוך והיא ספרה לי על רבקי (אחותי הגדולה. מהמקרה) שקנתה מזגנים לכל הדירה שלה עוד לפני שהיה לה חתן (היא התכוונה לחתן הראשון אבל כמובן שלא אמרה את זה). אני לא בטוחה שאני רוצה לקנות מזגנים לפני שיש לי בית או חתן. כמו שלא קונים עגלה לתינוק שעוד לא נולד. בינתיים הכסף כולו מונח אצלי בתיק ואני כבר כמעט נהנית מהקטע הזה של החיסכון. אני עוברת ליד חנות וחולצה יפה קוראת לי מחלון הראווה ואני אומרת לה (בלב, כן?) “לא חולצה, אני לא ארכוש אותך. אני חסכנית. אני אישה בוגרת ואחראית שמתנהגת כמו אישה בוגרת ואחראית.” ואני עומדת בפיתוי כמו גדולה.

אני לא בטוחה שאני רוצה לקנות מזגנים לפני שיש לי בית או חתן. כמו שלא קונים עגלה לתינוק שעוד לא נולד. בינתיים הכסף כולו מונח אצלי בתיק ואני כבר כמעט נהנית מהקטע הזה של החיסכון

לפני שעה בערך יצאתי מהעבודה והחלטתי ללכת ברגל. לפעמים אני חוזרת מהעבודה ברגל כדי לא להתנוון (בעבודה אני יושבת שעות). מרחק ההליכה מהמועדונית ועד לבית שלנו הוא כחצי שעה והמסלול עובר דרך מרכז העיר. ההמולה העירונית הזו עושה לי טוב בעיניים ובלב לפני שאני מגיעה לשקט של הבית (כי כמו שכבר אמרתי, אני הקטנה והבית שקט). בקיצור הלכתי לי ככה בכיף. הליכה נמרצת כזו אבל לא מידי, בדיוק בקצב הנכון. הקפדתי לא לעצור אפילו לרגע כדי שלא ירד לי הדופק. כשהתקרבתי למעברי חציה הקפדתי להמשיך ללכת במעגלים עד שהאור יהפוך לירוק וכמובן שלא עצרתי לקנות שום דבר אפילו שכבר היו לי בתיק המון שטרות מהכסף שהצטבר פלוס עוד משכורת שקבלתי אתמול. פתאום חשבתי לעצמי, תוך כדי הליכה (זה הזמן שהמחשבות שלי הכי צלולות) שאני כן רוצה להשתמש בכסף הזה ושאם אהיה כנה עם עצמי אני אודה שאני לא באמת שמחה עם החסכנות. המון זמן לא קניתי שום דבר. אפילו דברים שאני זקוקה להם כמו תיק חדש (התיק שלי מתחיל להיקרע) ומגפיים לחורף שעוד רגע מגיע, והחלטתי שברגע שאני מגיעה הביתה אני מדברת עם ההורים שלי. 

ואז מרוב שהתרגשתי מההבנה שזה מה שאני הולכת לעשות או אולי מרוב שהלכתי מהר כדי לא להוריד את הדופק או אולי מרוב שנהייתי מושלמת והשם החליט שאני שושנה, ירדתי לכביש באור אדום ורכב פגע בי בעוצמה חזקה והפסקתי להרגיש או לרצות או לחשוב ואחרי כמה זמן ראיתי את עצמי על מיטה של בית חולים וליד המיטה ראיתי את אמא שלי בוכה ואת אבא שלי מתאמץ לא לבכות וכמה רופאים עומדים בשקט והבנתי שהסיפור שלי נגמר והאראלים עומדים לנצח ובמקום לחשוב על כל החיים שלי או להרגיש דברים נשגבים, כל מה שראיתי זה רק את התיק שלי שהיה מונח ליד המיטה, לבן כמעט כמוני, ובתוכו כל הכסף הזה ששמרתי לטווח ארוך.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

3 תגובות

  1. משעשע חכם וסוחף, אבל ממש לא התחברתי לסוף, כאילו מה התפקיד שלו? הוא לא עשה לי כלום חוץ מלסיים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן