אהבה בחינם

בסוף שאלה אותו אם הקישואים הצליחו. אמר שכן. שאלה אותו אם אוהב רוטב עגבניות, המהם משהו דומה ל'בערך'. ושוב כיסה את עצמו ביריעת עיתון אפורה, ושוב הלך לנוח, ושוב יצא לכולל של אחר צהריים, לא שוכח לברך אותה ב'להתראות' מנומס.
ממוצע 4.4 | 23 מדרגים

בהתחלה היא אהבה אותו סתם כך, אהבת חינם.

בעצם, אהבה בכלל את התמונה.

מעל המיטה שלה, מתחת למדף המנטה עם המיניאטורות מעץ שטיפחה, תלתה אותה. קצת עקומה, ככה, בשביל היופי הלא מדוייק החביב עליה.

הוא נראה לה כל כך מרשים, עיניו הירוקות שלחו אליה זיקים מבטיחים.

אני שלך, אתה שלי, היא ידעה, שיננה, הבטיחה לתמונה.

אחר כך תלתה מצד שמאל לוח ספירת הגומר שחברות שלה הכינו. משבצות משבצות, על כל אחת מהן מוצמדת בדבק חם סוכריית מנטה, מאה סוכריות מתוקות חריפות.

נו מילא, דווקא טעם מנטה פחות מדבר אליה, אבל הגוון מתאים.

רק פעמיים נפגשו וגם אז הם לא דיברו מידי הרבה, הוא היה מרוגש מאוד ודי שתק. היא אהבה את השתיקה שלו, את ההתרגשות הבוסרית. הם שמעו עליו דברים נפלאים, אחיות שלו כל כך מקסימות. ידעה שיש סיכוי גדול שהוא לא יזהה אותה ברחוב ולא היה אכפת לה. העיקר זה הלב.

ידעה שיש סיכוי גדול שהוא לא יזהה אותה ברחוב ולא היה אכפת לה. העיקר זה הלב.

הלב שלה היה מלא בו, בחיוך המתוק נבוך שלו שכמעט יצא אליה מהתמונה, בגומה הבודדת, במצח שלו, שמתקמט ימינה כשהוא מחייך ונרגש.

את הסוכריה האחרונה היא תלשה ביד רועדת. הלוח היה ריק, רק גושים קטנים ואסימטריים של דבק נשארו שם. היא הסתכלה בהם, גולמיים ועכורים, ואהבה אותם, הכל היא אהבה באותו רגע.

אחר כך הגיעו ימים אחרים. כמו חלום הם חלפו עליה, תחושה שהיא לא שם, מרחפת מעל, רואה מחוץ לעצמה שברים מנופצים מקיפים אותה, מתקלפים ממנה, שורטים אותה, מותחים על פניה חיוך ורוד לכל העולם, לכל העולם.

רק בשבילה לא היה לה חיוך וגם לא דמעה. 

הוא לא היה כמו בתמונה שתלתה, הכל היה פרשנות שלה למוצג דומם, לשתי פגישות קצרות. איך טוותה לעצמה את כל חלומותיה? איך ציירה תמונה, בנתה ארמון, הרימה עולם שלם של דמיונות, בלי בסיס באדמת המציאות היבשה? כשהמסך הורם, התמונה קיבלה חיים משל עצמה. שם היה גרשי שלה.

גרשי, שלה? 

גרשי לא היה שלה.

לפעמים היה של העיתון, שוקע בדפים האפורים והגדולים. כמה שקרא בהם, תמיד נשארה איזו קוביה נוספת עם נמלים שחורות שאפשר לקרוא.

היא לא קראה את העיתון, קימטה אותו בלילה לפח. שנאה אותו, כמו אויב.

לפעמים היה של אמא שלו, ילד של אמא

שעה ארוכה היה מפטפט איתה בטלפון, כל ערב. בלי לפספס.

גם לסבים ולסבתות היה מתקשר לא אחת, נכד מסור.

בשבת ראשונית אחת אצל ההורים שלו, ישבה על קצה הספה אחרי שהדליקה שני נרות. חמותה שקעה במושב לצידה, עיניה עוד לחות מתפילה ארוכה.

“איך גרשי שלי?” שאלה בקול של נחת. “ראית? אין יום שאנחנו לא מדברים, קשר מיוחד יש לנו.”

“איך גרשי שלי?” שאלה בקול של נחת. “ראית? אין יום שאנחנו לא מדברים, קשר מיוחד יש לנו.”

המילים שרפו אותה כמו שלהבות קטנות ומייסרות.

לפעמים היה של החברים. צחק איתם, העלה אבוקות של אור בעיניו הירוקות, שלח ניצוצות. שמעה מכמה חברות ששמעו מהבעלים, כמה מיוחד גרשי, כמה אוהבים אותו בכולל, כמה הוא פיקח וכמה נחמד. כמה כאב לה למשמע הד”שים הללו, וכמה שריטות הם חרצו בה, רק היא ידעה. חייכה כביכול בתודה, ושתקה.

אחרי הרבה ימים בהם שוטטה במדבריות הקרח, לילה אחד היא פתאום בכתה. הדמעות היו לה טובות, כמו מטר מחיה על הכרית היבשה. בכתה לעצמה בשקט, לילה ועוד אחד.

לא ידעה מה קורה לה בכלל ומה היא מרגישה, מה לא טוב בה? מה לא בסדר איתה? מה חסר לה?

אחרי הדמעות, נבט אצלה אומץ קטן, החליטה לשתף. 

הקול שלה לא רעד בכלל, רק בפנים הכל רטט, קרחונים ניסו להתנתק. “בסוף יהיו לנו ילדים ולא נהיה אבא ואמא בכלל,” היא חייכה לאמא במקום לבכות. הרגישה ילדה קטנה וטיפשה גדולה, לא מצאה מילים בוגרות יותר לצקת בתוכן את הזרות, את המסך האטום.

אמא הקשיבה אבל לא הצליחה להבין באמת. ראתה את החיוך, פרשה את המצוקה כמו מבוכה של התחלה. ראתה את התהום כמו גבעה קטנה שתיכף תיכבש.

“אולי תכיני נושאים לשיחה?” היא הציעה. “לפני שהוא מגיע תחשבי על נושאים שיכולים לעניין אותו, תנסי את לפתוח בשיחה, לשאול שאלות.”

כל הבוקר היא חשבה על נושא, ניסתה להחיות בתוכה את הרוח, אך המוח היה חלול כמו עט ישנה, כמו הלב שלה.

בסוף שאלה אותו אם הקישואים הצליחו. אמר שכן. שאלה אותו אם אוהב רוטב עגבניות, המהם משהו דומה ל’בערך’. ושוב כיסה עצמו ביריעת עיתון אפורה, ושוב הלך לנוח, ושוב יצא לכולל של אחר צהריים, לא שוכח לברך אותה קודם ב’להתראות’ מנומס.

אברך חסידי, מתמיד, אדיב וחרוץ. גרשי, לא שלה.

יותר לא דיברה עם אמא. כלומר, וודאי שדיברה. בקשה מתכון לצלי עוף. רשמה פרטים מדוייקים לשימוש בזיץ להלבנת הציציות. הזמינה את עצמם לשבת. אבל השיחה הזאת ביניהם, קפאה לקרח שקוף ונמוגה. אמא לא שאלה והיא לא סיפרה. אמא חשבה שאפשר לנפץ יבשת קפואה במילים, בנושאים לדיון. היא לא ניסתה מעולם להכות על סלע עד זוב דמעות, וכמו בבדיחה השחוקה – אמא התחתנה עם אבא, לא עם גרשי.

אמא חשבה שאפשר לנפץ יבשת קפואה במילים, בנושאים לדיון. היא לא ניסתה מעולם להכות על סלע עד זוב דמעות, וכמו בבדיחה השחוקה – אמא התחתנה עם אבא, לא עם גרשי.

עוד הרבה ימים עברו וחודשים, היא לא זכרה בדיוק מה התרחש בהם, כמו ערפל ערבב אותם לזכרון מטושטש וחמקמק. 

לא הכל נשאר כשהיה. הזמן, יש בו כוח. חשבה לפעמים, אולי אמא צדקה, קשר זה תהליך.

שוב לא היו זרים. ישבו לשוחח בערבים. הוא הסתכל עליה והמבט שלו כבר לא עבר דרכה כמו מוצג שקוף. הבית התנהל כשורה, גרשי עשה קידוש והיא הגישה דגים, גרשי הוריד את האשפה והיא שטפה כלים.

אמא הפתיעה אותה פעם ושאלה: “מה קורה איתך ריקי? טוב לך?”

בעיניים של אמא היא מצאה פחד וציפיה לתשובה אחת, אותה היא סיפקה מייד. “בטח אמא,” ,היא צחקה, “היום הכול טוב.” רעם כועס ענה לה מבפנים,  אבל קמטוט קטן בפניה של אמא הפך לחיוך, והיה לה טוב לראות אותו. אחר כך בדקה אצלה פנימה, מה הרעים שם, ניסתה לבדוק מה היא מרגישה, לא הצליחה., אולי בכלל הפסיקה להרגיש. החיים היו לה מקשה של פעולות טכניות, דיבורים, פעולות, תזכורות. 

היתה עסוקה רוב הזמן. היו פרויקטים בעבודה, והיו בחילות של התחלה, ואז היה צריך לשקם את הבית אחרי חודשיים של תפקוד לקוי, ושוב היה פרויקט גדול. כשהסתיים, החליטה שזה הזמן לסייד את הבית. הם צבעו בתורנות, גרשי והיא, כשהיד התעייפה העבירו לבן הזוג. היה שקט בחדר, קול הגלגלת הנמעכת אל הקיר השתלב ברפליקות הקצרות שנזרקו ביניהם:  “תעבירי את הדלי,” “תזהר, מטפטף לך.”

פתאום עלתה בה תמונה של ערב פסח לא מאוד ישן. שמעון ויצחק מאיר מתכופפים לארונות הנמוכים במטבח והיא עומדת בראש הסולם. “הי, את הספריי,” חרז לעברה שמעון. לא ידעה איך, אך ביחד עם הספריי התהפכה  לה קערת מי הפנטסטיק היישר אל גבם העמלני. יצחק מאיר טפטף כולו, מכיפה ועד גרב, וסינן לעברה משפטי זעם מצחיקים. ריח לימון מרוכז השתלט על האיזור. כמה הם צחקו שם. עד דמעות. עד שהמטבח נצץ והיה מוכן להכשרה השנתית.

דמעות מסוג אחר סימאו עכשיו את עיניה. גרשי שוב הושיט לה את הגלגלת, הם עבדו יחד, כתף לכתף ולא היה שם כלום, ריק.

חודש אחר כך נולדה שני. בגיל שלושה שבועות כבר חייכה אליה חיוך ממיס, מכיר טובה. את כל עולמה היא מילאה, ישנה איתה וקמה איתה, זחלו יחד והתנדנדו על ארבע.

בגיל שנה בדיוק, פסעה שני פסיעות ראשונות,

 “את מי אמא אוהבת?” התאפקה לא למעוך אותה בחיבוק אדיר מידי, רפרפה על פניה.

“את סאני,” השיבה התינוקת שלה והצביעה על עצמה באצבעונת שמנמנה

“ואת מי שני אוהבת?”  המשיכה את חציו השני של הדקלום

“ת’אמא, אמא!!!” צחקה ילדת הפלא שלה והעניקה לה עוד חיבוק מוחץ, רטייה ללב.

היא אהבה לכבס את הבגדים הקטנים ולתלות בשורה על החבל. שאפה לתוכה ריחות של שמפו תינוקי, של היום הראשון בגנון, של קרם שיזוף וחול על שפת הים עם כלים צבעוניים וצחוק פעמונים.

“פעם היית מכינה פשטידות לצהריים,” אמר גרשי בארוחת צהריים אחת. כפית בצורת אווירון נחתה מהיד שלה והתיזה רסיסים של מרק כתום. שני פרצה בצחוק.

“שני לא אוהבת פשטידות, צריך להכין אוכל שמתאים לכולם,” גם ככה היא עובדת ומקפידה להכין ארוחה חמה מידי יום. “מה לא טוב במרק?” 

הוא לא ענה. לא היה לה כוח לריב, לכן השאירה מתחת ללשון את שהתחשק לה להטיח בו: ‘אם ממש בא לך לאכול פשטידה, בבקשה תכין אותה בעצמך.’

הוא לא ענה. לא היה לה כוח לריב, לכן השאירה מתחת ללשון את שהתחשק לה להטיח בו: ‘אם ממש בא לך לאכול פשטידה, בבקשה תכין אותה בעצמך.’

כמה ערבים לאחר מכן, הוא שוב התלונן. 

“רק לשני את מגהצת.” הוא עמד בפתח, מעומעם קצת מאחורי האדים שעלו מהמגהץ שבידה. ערימה קטנה ומקופלת של שמלות מתוקות ומכנסיים קטנים כבר היתה מוכנה. בתחתית הסל היו החולצות שלו. תחתית שהיא בדרך כלל לא מגיעה אליה, עייפה מידי וחסרת חשק למראה גיבובי הבד הלבן.

משהו חם סער בתוכה, קיטור.

“אין לי כוח לגהץ לך,” כעסה. “אתה לא רואה כמה אני עייפה כמה עבודה יש לי בבית?”

חצוף! היא חשבה לעצמה. ובכל זאת נדנד לה המצפון. שלפה שלוש חולצות שלו, העבירה מגהץ, כפתרה וקיפלה. 

לפניה עמדו שתי ערימות, מבטה נדד ביניהן,

אחת לבנה וקרה, השנייה קטנה וצבעונית, נוגעת ללב.

התנערה, הכניסה את הבגדים לארון ולמגירה. שני נעה במיטה, והיא ליטפה אותה בעדינות, סגרה את החלון, שלא יהיה לה קר.

בבוקר התעוררה בטעות מוקדם מידי, הציצה מבין קורי השינה וראתה את גרשי מתארגן לתפילה. תכננה לשקוע בעוד תנומת בוקר קצרה, כשמהחדר השני נשמעו רחשים. בטח הוא נובר בסלסלה ומחפש שם חולצה.

התרוממה ונטלה ידיים, הציצה מחוץ לחדר, ראתה אותו מכופף, כתפיו שפופות, חוצב בערימה.

“יש לך מגוהצות במגירה,”  הפתיעה אותו מאחור. אם כבר גיהצה חולצות, לפחות שמישהו ילבש אותן.

 ידו קפאה באוויר לרגע אחד.

 “תודה,” אמר בקול מעובה, אולי של בוקר.

“בבקשה,”  פלטה, עדיין רבע רדומה. 

הוא יצא והיא חזרה למיטה, ניסתה לתפוס את התנומה האבודה.

‘תודה’ נקש קולו באוזניה, לא אחיד, מחוספס קצת בקצוות. נרדמה, חלמה על תמונה תלויה ברישול אהוב, בתמונה ראו אותה ואת שני על החוף, אליו נסעו בקיץ. טוב שפיתחה את התמונה הזו, היא יפה כל כך ונותנת לחדר אוירה קסומה של ים. אבל צל נפל על הקיר, וידיים ארוכות הורידו את התמונה.  גרשי.

“רק עם שני את נוסעת,” הוא זעף.

התעוררה מגחכת על החלום המוזר. מי לוקח מצלמות לחוף הים? היא לא, הן ממש נהרסות מהחול.

שני קראה לה מהלול: “אימי.” המצאה חדשה שלה, אוצרית שכמותה. שם חיבה לאמא. היא התרוצצה בבית במרוץ של בוקר, מכינה בקבוק חמים, מלבישה, מתלבשת, מחפשת את הרב קו.

גרשי חזר מהתפילה, הושיט ידיים לקבל את העגלה, כמו בכל יום, מתכונן להוביל את שני למעון.  הילדה צהלה לקראתו, מנפנפת רגליים. הוא פתח את קישורי העגלה והניף אותה לחיקו.

“תזהר, היא עם שוקו,”  היא קראה לעברו. מאוחר מידי. טיפות חומות נספגו בחולצתו הלבנה. 

“מה עשית שני? עכשיו לכלכת את החולצה שאמא גיהצה לי.” 

שוב היה הקול אחר. פתאום היא אהבה את החיספוס שלו, את היופי הלא מושלם. שנאה את עצמה שהיא אוהבת.

שוב היה הקול אחר. פתאום היא אהבה את החיספוס שלו, את היופי הלא מושלם. שנאה את עצמה שהיא אוהבת.

הוא תלה בה עיניים, כמו ספינה תועה מחכה לניווט, מצפה שתציל אותו, אבל ממה בדיוק? ולמה זה התפקיד שלה להציל אנשים בבית הזה?

פעם היה ליבה פתוח לרווחה, פתחה את כל הדלתות, נתנה מקום לאהבה שתבוא. רוח פרצים פרצה במקומה, ניצלה כל סדק להכניס עוד כפור.  בקושי מצאה יציאת חירום, ברחה רחוק. טרקה שערים, הגיפה תריסים, התקינה חומות.

ועכשיו מה? עכשיו התפקיד שלה לגשש אחר ניצניו המתפתחים? לתת את עצמה? ללמד אותו איך אוהבים, רק כי הוא מוכן סוף סוף לנסות ללמוד? כעס גדול שטף אותה, מעיר רגשות ישנים, מעורר חלומות ושברים. כעסה נורא, בחיים לא כעסה ככה. אולי רק כשהיתה בת חמש ויצחק מאיר אכל לה את המסטיק בצורת סיגריה שקיבלה מהגן.

גרשי החליף חולצה ויצא למעון עם שני.

“כדאי שתיקחי סוודר, התקרר בחוץ,” המליץ לה.

איך יהיה לה קר? היא רתחה כולה. ובכל זאת לקחה סוודר ויצאה לתחנה. 

חיפשה את הקרח שלה, את המגן הנאמן, ולא מצאה. בצד שמאל פעם הלב שלה, כואב, בועט וכועס כמו ילד שקם מהרדמה. 

עטפה ידיים בכיסים הצמריריים. רצתה לכעוס עוד, אבל מצאה עצמה מתרפה בתוך הסוודר, נותנת לו לחבוק אותה. 

האוטובוס הגיע, והיא עלתה עליו, מהורהרת. אולי זה כן נקרא שטוב לה עכשיו, קצת? 

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

5 תגובות

  1. אאוצ.
    כואב הלב
    וכמה חשוב להביא את הקול של הנשים שנחמס מהן הדבר הפשוט של אהבה וחום מהבעל שלהן.

  2. אני הולכת לשלוח את הסיפור הזה לכל המצקצקים והכאובים את הרווקות “המסכנה” שלי
    אני ממזמן אמרתי שלא כל מי שהתחתן טוב לו בחיים, לרווקים.ות יש עוד אופציה לחלום ולקוות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן