כיף לך

אחרי פגישה ראשונה היא אמרה לי שהיה בסדר גמור, הוא חמוד, ובסדר. נראה סביר וחכם, זאת אומרת, יחסית מבין מה שהיא אומרת גם כשהסבירה על הלימודים ועל הקוד, על פרויקט הגמר ועל רכזת המסלול.

אמרה שלא לבבות ואורות, אבל כן מובילה לפגישה שניה. אחרי פגישה שניה אמרה שנראה לה מובילה לשלישית ואחרי שלישית לרביעית. כשאחרי רביעית שאלתי אותה אם היא שמחה אם היא אמרה שהיא לא עצובה, היא בסדר גמור. ואין שום סיבה להוריד, ונעים להם יחד ואפילו ירד גשם והיה קר והוא פתח מטרייה על שניהם יחד ותכלס יש בזה משהו רומנטי, לא? וזה מוביל לחמישית. שהוביל לוורט.

אחר כך עבדנו קשה כל החברות להביא את הכלים לבר, לארגן שכולן תכינה משהו, שיהיה יפה, ומושקע. שאמא שלו תאהב ושתראה שיש לה חברות. אמא שלו הייתה המורה שלנו בי״ב. המורה הכי חשובה אולי. (כשבררו, לא שלחו אלי, או איך אמרו: העדפנו לשלוח למישהי שאמא שלו תעריך שהן חברות, עם שם טוב. שלחנו לרחלי פינקל והם כנראה לא טעו כי אמא שלו אכן רצתה). 

כשהמדריכה אמרה לה שאם יש לך פצע אז אל תגידי בקול אופס יש לי פצע כי זה רק יגרום לו לראות את זה, היא חייכה. היה לה חמוד הרעיון של לרצות למצוא חן, לרצות להיות יפה, היא אף פעם לא הרגישה יפה באמת למישהו, תמיד חשבה שהיא יפה אולי אפילו יותר מכולן אבל אף אחד אחר לא אמר לה את זה. ועם המדריכה וההוראות שלה היא כבר כמעט היתה שם. עם מישהו שיגיד לה את זה והיא אהבה את הרעיון.

אני זוכרת שהיא סיפרה לי את זה ואני הנהנתי בחוזקה והדהדתי כמה זו אמירה חכמה כי מה אני מבינה ילדה בת 19 שאפילו שידוך אחד לא הוצע לה עדיין וכל הרעיון של להתחתן היה לה מאוד מוזר ורחוק ומנצנץ ואחר והנה חברה מתחתנת והיא כבר בת 20 והוא מחברון ואבא שלה נתן דירה שלמה. ברמת שלמה. והיא חכמה ומוצלחת ויפה, אה כן, מאוד יפה.

וכשהתקשרתי אליה יום אחד רציתי שאולי תבוא מוקדם לעזור לי לערוך את הבר לרחלי, הכלה הבאה בכתה היא אמרה שהיא צריכה לבדוק וחזרה אלי ואמרה שישראל לא חושב שזה רעיון טוב, אבל היא תשלח משהו בעזרת השם. אולי. כמובן אם ישראל יחשוב שזה רעיון טוב. היא שלחה עשרה וופלים טבולים בשוקולד וסוכריות, נראה לי שמנו את זה בצד, איפשהו במהלך ההכנות זה נעלם.

וכשהתקשרתי אליה יום אחד רציתי שאולי תבוא מוקדם לעזור לי לערוך את הבר לרחלי, הכלה הבאה בכתה היא אמרה שהיא צריכה לבדוק וחזרה אלי ואמרה שישראל לא חושב שזה רעיון טוב, אבל היא תשלח משהו בעזרת השם. אולי. כמובן אם ישראל יחשוב שזה רעיון טוב. היא שלחה עשרה וופלים טבולים בשוקולד וסוכריות, נראה לי שמנו את זה בצד, איפשהו במהלך ההכנות זה נעלם.

לפעמים היינו יוצאות. כל שלושה ארבעה חודשים הצאט היה קופץ ב: היייי מה שלומך? את בסדר? אולי ניפגש? זוכרת שהיינו חברות פעם? חחחח

ולפעמים היינו נפגשות, והיא רצתה לדעת איפה אני עובדת ואם מחפשים שם גם כן מפתחת נוספת. ואמרה שהיא צריכה לא להגיד לשוויגער שיש שם גברים כי היא לא מסכימה מקום עבודה עם גברים.

את לא נראה לי מבינה את הפער בין הסמינר לחיים. אמרה לי. זוכרת שהמורה אמרה שלא מבקשים מבעל לשטוף כלים, כי ספר תורה לא שוטף כלים. מי לא מבקשת מבעלה לשטוף כלים. גבר שלא עוזר לאשתו הוא פשוט לא איש טוב. קבעה. ובואי, אין גברים היום שלא עוזרים זה כמעט לא קיים ואם כן בעייתי. תבדקי את זה בפגישות היא הזהירה אותי בחצי חיוך.

בטח, אמרתי. אני אבדוק.

השוויגער שלי מורה עדיין ולנצח, היא המשיכה. אז היא לא תבין את זה אני פשוט צריכה שלא לספר לה.

היא נורא רצתה לצאת מהחממה שהיא נמצאת בה היום מהשפה הישנה שכתבה בה ואין בה באמת עבודות. אמרה: אני יודעת שהניסיון שלי לא משהו, אבל אני אלמד. אני מסוגלת.

הבאתי אותה לראיון במשרד אצלנו, בתחילה הסתייגו בגלל הניסיון שלא היה בקורות חיים אבל ערבתי שיש לה יכולות והיא תתגבר על הפער וצדקתי, היא הוכיחה את עצמה בראיונות והציעו לה חוזה. בסוף היא סירבה לחתום, אמרה שלא מתאים לה עכשיו ולי אמרה שישראל חושב שמגיע לה שישלמו לה יותר והוא מעדיף משהו קרוב יותר הביתה.

פה שם הציעה לי חבר של בעלה. אחד שמונה מאות אלף. אחד מיליון, לפעמים הם לא רצו ולפעמים אני לא רציתי (הם רצו יותר מדי כסף) ולפעמים אחר כך אמרה, אבל לא נורא. נראה לי נחמד לך להיות רווקה והייתי צוחקת, והיא אמרה, לא יודעת, יש לך קריירה, את יוצאת עם חברות, את טסה. את לומדת, מתקדמת. נראה לי כיף, אני אפילו חודש לא התנסיתי בזה, התחתנתי עוד בסמינר. אמרתי לה שכן, האמת שאני זוכרת.

בראש שלי ראיתי את הבחור משבוע שעבר. את ההוא מלפני שבועיים. ואת הכסף בחשבון שיכול לממן משכנתא, רכב ומעונות. אבל יש לי טיסה לפראג עוד שבועיים. את נוסעת לפראג? היא שואלת קצת בשקט. אמרתי שכן, עם חברה. אה. היא אמרה. כיף לך.

בסוף היא מצאה עבודה אחרת שגם ישראל אהב וגם אמא שלו. וגם היא, כמובן. והם גם קנו רכב אמנם ישראל איתו כי הוא מוציא את הילדים בבוקר ומחזיר בצהריים ואת יודעת איך זה לפזר אותם. זה חצי שעה רק הפיזור, ואז גם צריך לתת להם משהו לאכול (בדרך כלל אני משאירה להם משהו בבוקר), אמרה לי בעודה נוסעת בתחבורה ציבורית לעבודה בקצה השני של העיר. והי, שמעתי שגם את קנית רכב איזה יופי, אחותי אמרה לי שראתה אותך.

הנהנתי. גם אני קניתי רכב כשהחלטתי לוותר על הרעיון של חתונה (ככה לפחות לפי ההורים שלי. זו המשוואה שאמרו לי: אם את קונה רכב את לא תתחתני כי מי כבר ירצה אותך). אמרתי להם שמי שלא רצה אותי עד היום, הרכב לא יגרום להם לרצות אותי פחות, אבל הם פחות השתכנעו ובייאוש ביקשו ממני לפחות לא להגיע עם זה לפגישות. שלא ירגיש שאת חזקה מדי. כן, הרגע בו חוזרים במונית יחד עם מבוכה, נהג ובדיחות קרש זה בדיוק הרגע בו דברים קורים, לא חבל לוותר עליו.

וגם, אמרתי להורים שלי. כבר אמרתם אותו הדבר גם לגבי הלק ג׳ל. הרכב לא ישנה הרבה, מה לא?

פעם התקשרה לשאול על השקעות. יש לך הרי כסף בצד, נכון? מה את עושה אתו? וסיפרה שהיא וישראל משקיעים קצת כסף. בבורסה. אס אנד פי חמש מאות. מכירה? לרגע היתה נשמעת גאה, חייכתי, שמחתי בשבילה. שאלה אם אני רוצה להיפגש מחר, החברותא שלו בערב חולה והוא יהיה בבית. לא יכולתי, היה לי מפגש של נפש יהודי.

וואו היא אמרה. כיף לך.

רוצה להצטרף? הם מחפשים מתנדבות כל הזמן.

היא המהמה. לא יודעת. אין לי באמת זמן, הילדים העבודה, הבית, הכלים. ארוחות ערב וצהריים. ישראל.

אחר כך יוסי נכנס לחיים שלי. והוא היה מקסים. אמנם ממשפחה פשוטה יותר ולא שמונה מאות אלף, אבל הרכב לא הפריע לו, העבודה. המקום שלי, החוזקה שלי, הדעות. הוא פשוט היה בסדר עם זה.

אחר כך יוסי נכנס לחיים שלי. והוא היה מקסים. אמנם ממשפחה פשוטה יותר ולא שמונה מאות אלף, אבל הרכב לא הפריע לו, העבודה. המקום שלי, החוזקה שלי, הדעות. הוא פשוט היה בסדר עם זה.

כשנפגשנו אחרי החתונה לראשונה, אני בהריון ראשון מרגש, היא בחמישי, היא שאלה איך הולך, ההתחלה קשה קצת, לא? ואמרתי שכן בטח התחלות תמיד קשות, וחייכתי. חיוך קטן ושמח כי כן ההתחלות קשות והכל שונה ומוזר וסיפרתי לה על השוני ברקעים ביננו, איך שאצלו במשפחה אוכלים כל מקום שכתוב מהדרין ולי זה מאוד מוזר השינוי הזה. שאלה אם לא אכפת לו שהרכב אצלי תמיד וצחקתי ואמרתי שלא, אין לו רישיון וגם לא אכפת לו.

את תמיד נוהגת? שאלה בשקט.

הנהנתי.

מלצר הגיע עם האוכל. טעמנו. חמוד, היא אמרה. לא מדהים. הסכמתי אתה, האוכל באמת אכזב. רגע, היא נזכרת, אם את אוכלת בכל מקום היום למה התעקשת על המסעדה הזו? יש את המסעדה רבנות מהדרין ליד? האוכל שם הרבה יותר טעים.

לא יודעת, כי זה מוזר לי להחליף פתאום. אני רגילה להקפיד על זה ולא בטוחה שרוצה להפסיק.

מה? היא הרימה גבה. אבל בעלך אוכל שם.

נכון, אמרתי. לא מבינה את התמיהה. ואני לא.

מה? זה הכעיס אותה. אבל את יודעת שזה לא מה שהשם רוצה ממך, הוא רוצה שתעשי מה שבעלך עושה. מה הקטע להיות צדיקה אקסטרה בדברים שברור שהשם לא רוצה? זה ברור הרי שזה בשביל ההרגשה שלך ולא בשביל ההקפדה על החומרה.

היא זעמה. אני שתקתי.

הסתכלתי על הציפורניים. גם היא הסתכלה. הג׳ל שלי נצנץ כאילו לא שומע כלום. על הדרך ראיתי גם את השעון. אחת עשרה וחצי וכדאי שנזוז הביתה, בכל אופן אני שנה ראשונה. מלצר הגיע, פינה את השולחן מכל מה שלא אכלנו והגיש חשבון. אוף למה הוא זרק ולא ארז לנו הביתה, היא התלוננה, רציתי להחזיר לישראל משהו, עכשיו אני אצטרך להכין משהו לאכול.
אה. אמרתי. והיא מלמלה, לא משהו רציני, סך הכל לחם וחביתה.

להדפסה