מרג’ – פרק י’

הן יוצאות החוצה ושירלי מסתכלת על מזג האויר, תראו איזה יופי. היא נעמדת ושואפת אל תוכה ומסתובבת סיבוב שמפריח את החצאית שלה. קדה קידה וצוחקת. קומי גם את, היא מושיטה לה יד. תראי איזה עולם יפה יש לנו, איזה שמש, איזה שמים ואיזה רכבים.
ממוצע 5 | 1 מדרגים

שבת אצל מאיר וגיטי היא יאוש. כי אין לה כח. לא לפטפוטים של חנה’לה ולא לספר לילדים סיפורים כל הצהריים. אבל היא הולכת. גם כי ישנה הרבה השבוע ואין לה מה לעשות שבת שלמה כשהיא לא עייפה מספיק. וגם כי סתם ככה. היא רצתה. אבל להתלונן היא לא ממש יכלה כי היא הזמינה את עצמה. וחבל. כי עכשו אין לה את מי להאשים.

גיטי שואלת איך בעבודה ומאיר שואל אם הכל כרגיל. אח שלה. התשובה לשניהם היא ברוך השם, הכל מעולה. היא מתעניינת בתלמידות של גיטי ובכולל של מאיר. מאיר רוצה לדעת איך הולך לה עם השיעורים.

האמת, היא אומרת ברגע של השתפכות, אני לא אוהבת את זה בכלל וזה ממש לא בשבילי.

בכלל וממש. גיטי צוחקת. כנראה שאת באמת לא אוהבת את זה.

הוא מאוכזב. אבל למה? את כזו רהוטה ויש לך הרבה ידע. את חכמה ויודעת לדבר.

מה תגיד למאיר, שזה לא מספיק? צריך כח, והיא כנה מספיק לדעת שאין לה. והבנות שמות לב.

אז למה הוא ממשיך לקרוא לך?

אין לי מושג, האמת. אולי כי זה אזור נוחות שלו. אני בסוף תמיד מגיעה. וגם, זה לא עסק קבוע, אני ממלאת מקום לכל מיני פשלות שקורות, ויש המון.

וזהו? את מבינה שזה לא מספיק בשביל שתעבירי שיעורים במכון.

הוא צודק. היא לא חשבה על זה. אולי כי אני לא טפשה, היא אומרת לאט, והבנות שם מאוד ברמה וצריכות מענה. היא אומרת ולא מאמינה לעצמה. זה לא מספיק. אולי כי אני פרויקט נוסף שלו, מלבד הארגון.

הוא צודק. היא לא חשבה על זה. אולי כי אני לא טפשה, היא אומרת לאט, והבנות שם מאוד ברמה וצריכות מענה. היא אומרת ולא מאמינה לעצמה. זה לא מספיק. אולי כי אני פרויקט נוסף שלו, מלבד הארגון.

היית רוצה להתקדם שם?

בעיקרון לא, היא אומרת, אבל אני כבר לא יודעת שום דבר.

שבת בצהריים היא זמן שלהם. היא לא הולכת לישון, אז רק נשארת ערה ומשחקת עם הילדים. הפעם הם בחרו ברמז. היא גרועה נורא במשחק הזה בשבת כשאי אפשר לכתוב וגם לא אוהבת את הקטע של הרציחות, אבל זה מה שיש בבית וזה מה שהילדים אוהבים. היא חותכת עוגות ומביאה פיצוחים. יוסי מתיישב עליה והם מתחילים. עד סעודה שלישית. בסוף במוצאי שבת היא עייפה ונרדמת שלא כמו כל עם ישראל שנשאר ער, אבל זה שווה לה, בשביל הזמן הזה.

מישהו דופק על הדלת, מעיר אותה. חנה’לה עם שימי על הידיים, מבקשת סיפור כי אמא מדי עייפה. את מסכימה לספר לנו? 

אני קצת עייפה עכשו, היא אומרת וחנה’לה יוצאת עם הספר, מאוכזבת. שימי נשאר שם, על המיטה שלה. היא מתעלמת וחוזרת לישון כשהוא שם. מתמקמת עמוק עמוק בתוך השמיכה. כמה דקות שימי יושב שם עד שכנראה משעמם לו מדי והוא יוצא. היא נאנחת בהקלה. אין לה סבלנות לילדים.

בוקר, אמא, בוקר. המקהלה החרישה לה באוזן והיא רצתה להתעצבן כי למה היא לא יכולה לישון נורמלי אפילו עשר דקות מיותרות בבוקר. ומי אישר להם לקחת לה את החיים. אז היא ביקשה מישראל אם הוא יכול בבקשה ללכת להעיר את כולם, והתהפכה לצד השני. היא לא ישנה כל הלילה, שירי עם השיניים.

לא מוקדם בכלל, אמא. ישראל מושך לה בשמיכה. אני כבר מאחר לחיידר והרבה אמר שלאחרונה היו לי מלא איחורים ואני מתבייש כבר, אמאא.

היא מסתכלת על השעון, שמונה. הוא צודק. והיום היא צריכה להיות במשרד.

רוץ להתארגן, היא צועקת, אני באה מיד, תיקח בגדים מהמייבש ונקנה לחמניות בדרך אם אבא לא הכין סנדוויצ׳ים. ואז היא מתנהלת כמו רובוט. ורק כשהיא מורידה את שירי אצל המטפלת היא נושמת נשימה עמוקה וממשיכה אז איז לעבודה, עם המטפחת, נס שהספיקה להתלבש. מנסה לחשוב מתי תהיה לה הזדמנות ללילה אחד רציף וטוב, וברגע זה, זה כל מה שרצתה.

למה לא הערת אותנו בבוקר? הטלפון על רמקול והיא נוהגת. ולא היו סנדוויצ׳ים וכולם איחרו, ותאמין לי, כל מה שאני רוצה זה פוך. אני גמורה. אולי תחזור הביתה מוקדם יותר היום ואני אוכל לנוח.

אני יודעת שזה לא אופציה, בסדר. תודה. גם בייביסיטר לא אופציה. לא. הם לא באמת נותנים לה לשמור עליהם כשהם יודעים שאני בבית. עזוב, עזוב. חוזרת בי. מי ביקש בכלל. ומי צריך לישון. סתם מותרות. וכן, גם היום יהיה אוכל מתועש. אני יודעת איזה? שניצל סויה, נקניקיות סויה, אחד מהשניים. מקסימום שניצל תירס. אף אחד לא ימות מזה. אולי אני מחוסר שינה. ואני לא עצבנית. יום טוב.

היא קמה ומסכלת בשעון. באמת מאוחר. והיא הבטיחה לשי משרד היום. היא מתארגנת במהירות ויוצאת.

שירלי מציעה לה צהריים והיא אומרת שלא. אני לא רעבה. שירלי שואלת אם היא בטוחה והיא אומרת לה שכן. בטח. שירלי שואלת אם הכל בסדר והיא מחייכת חיוך לא מסגיר ואומרת שכן. בטח. למה לא. כמו תמיד. פשוט כואב לי הראש. ומורידה את הראש לשולחן.

יחיאל, היא אומרת שם בחושך. אני מורעבת. אולי אתה מקפיץ לי לכאן ארוחת צהריים נורמלית.

בואי, נעמה טופחת לה על השכם והיא מרימה את הראש. אנחנו מצטרפות לשירלי החוצה. ארוחת צהריים על חשבונה. אין לה ברירה והיא קמה אתן לכיוון הדלת.

גם איילת מגיעה, מירי אומרת לה בזהירות. והיא מהנהנת שבסדר, מה כבר יכול להיות יותר גרוע משירלי. אל תשכחי את המפתחות של הרכב, שירלי צועקת לה. אנחנו צריכות שתנהגי. ומסבירה בלי מילים למה התעקשו שתגיע. שירלי מכוונת אותה בנסיעה. זה כשר. היא מבטיחה להן. וזה מקום מעולה. יהיה כיף. פעם הבטחתי ולא היה?

הן יוצאות החוצה ושירלי מסתכלת על מזג האויר, תראו איזה יופי. היא נעמדת ושואפת אל תוכה ומסתובבת סיבוב שמפריח את החצאית שלה. קדה קידה וצוחקת. קומי גם את, היא מושיטה לה יד. תראי איזה עולם יפה יש לנו, איזה שמש, איזה שמים ואיזה רכבים.

את רואה את הרכב ההוא שם, ההונדה האדום ארבע על ארבע? זה רכב החלומות שלי. עוד מעט קט ואני קונה אותו. על איזה רכב את היום?

את רואה את הרכב ההוא שם, ההונדה האדום ארבע על ארבע? זה רכב החלומות שלי. עוד מעט קט ואני קונה אותו. על איזה רכב את היום?

מה זה משנה, היא אומרת. הוא נוסע טוב וזה מספיק לי.

שירלי קמה שוב להתנדנד ברוח. אני עשיתי לעצמי מבצע השגים, כשאני אעמוד ביעד אני אקנה, ואוטוטו אני שם.

איילת שואלת מה ההשג. מירי שותקת ומקשיבה ונעמה נעלמת עם הטלפון.

אותך לא מעניין מה ההשג? שירלי שואלת אותה. אני מחכה שאת תשאלי.

מה ההשג. היא שואלת ותווי הפנים שלה נעולים.

אי אפשר אתך. די. נמאס לי. שירלי צועקת בקול ואנשים מסתובבים לראות מה קורה. היא פונה לצופים. יושבת כאן בחורה והיא משגעת אותי. מצליחה להטריף אותי. מי שמצליחה להצחיק אותה בפה מלא מקבל ממני כיסוי לישיבה שלו כאן. ואת –

היא מצביעה עליה באמצע המורה, את אם זה יקרה תשמעי מה מצפה מעצמי כדי לקנות את הרכב. מירי בורחת, איילת צופה בחיוך.

היי, גבר מזוקן עם עגיל בגבה אומר להן, גם את ההשג תצטרכי לספר לנו. שירלי צוחקת. סיכמנו.

וגם איזה רכב. עוד אשה מבוגרת מצטרפת. עלי. ושירלי אומרת שאת כל סיפור חייה ישמעו אחר כך, אבל לפני כן צחוק אחד גדול בפה מלא מהבחורה היבשה ההיא, שומעים?

האנשים מריעים והמזוקן עם העגילים מבקש מהמלצר בירות בשביל כולם על חשבונו. 

בלונים יש כאן? אשה מתולתלת לא צעירה שואלת את בעל המסעדה שיצא לראות מה קורה. תוציא, תוציא.

כמה בחורות צעירות מוציאות את הטלפונים שלהם ומסריטות, צופות סרטון ויראלי. ורק היא יושבת באמצע החגיגה שותקת בהלם. אפילו לא מסמיקה.

אני לא מבינה אותך, שירלי אומרת לה אחרי שההמון התפזר. אף אחד לא הצליח לגרום לה לצחוק ולא קיבל כיסוי לארוחה שלו. גם את ההשג של שירלי הם לא שמעו, גם לא את סיפור חייה. כי אי אפשר לגרום לאשה שקועה בטלפון ועם אוזניות לחייך, בטח לא לצחוק, ובפה מלא.

והיא רק ישבה שם, מתעסקת בשלה עם אוזניות, לא שומעת לא מרימה מבט. ואין לה מושג מה היה שם מהרגע שיצאו הבירות והבלונים ועד שכולם התפזרו. פעם היתה מנסה אולי שלא יראו את הפרצוף שלה בהסרטות. אבל היום גם זה לא אכפת לה. והיא ישבה שם עד ששירלי תלשה ממנה את האוזניות ואמרה לה שכולם הלכו. ואמרה לה שהיא יכולה לחזור לחיים נורמליים ולרשום השג, אחד אפס לטובתה.

ואיילת אמרה: נורמליים. והיתה נראית מאוכזבת.

אני לא מבינה אותך, שירלי צעקה עליה. מה יש לך כבר בחיים חוץ מכיף, והיה שם כל כך כיף. למה התחמקת. החיים מתישהו נגמרים, תשתמשי בהם. תקני רכבים. סעי להודו. תחייכי. תצחקי. תאכלי. תעשני. תשתי קפה. בירות. תעשי קניות. ספורט. כאילו, מה את מתכננת לעשות ביום שאת יוצאת לפנסיה אם את לא יודעת איך לאכול?

ועכשו תשמעו את ההשג שלי. היא מספרת להן ואיילת מקשיבה. קבעתי לעצמי שביום שאצליח לאכול בבוקר את שלושת המאכלים שאני הכי אוהבת שזה ופל בלגי, חצי מגש של פיצה האט עם הגבינה הבולגרית בקצוות וקרפ צרפתי, ואחר כך במשך היום לרדת על חמש עשרה חפיסות שוקולד, לעשן חמש פקטות, לישון תשע שעות, לראות את הים בראשון לציון, לקפוץ שמונים קפיצות בחבל על הטיילת בתל אביב, לאכול את אותה מנה בשתי מסעדות שונות ולהצליח לסיים את שתיהן. לגמור שישה בקבוקי קוקה קולה, להיפגש עם החברה שלי שאני הכי אוהבת ולטייל איתה איפה שהיא רק תבחר ולעבוד שמונה שעות באותו היום בלילה הרכב אצלי.

כבר שילמתי על הרכב והם רק מחכים למילה שלי כדי שזה יהיה אצלי בחניה. היום השיא שלי כמעט ביעד. רק עם ארוחת הערב לא הצלחתי, וגם עבדתי רק שש שעות באותו היום. אבל הרכב עוד יבוא. תראי. כשאני שמה לעצמי גולים, אני גם מגיעה אליהם. שירלי בפעולה.

תגידי, רוצה שאני אקח אותך לאשה ההיא שתגיד לך איזה צבע הוא צבע המזל שלך וככה אולי יהיה לך קצת מזל בחיים ולא תיראי כמו מלפפון מעובד כל החיים שלך? תראי איך את שדופה. קדושה. מעונה. לא עושה כלום. לא חבל עליך? ככה כלואה. קומי מהדיכאון שלך, לכי לראות עולם, היא מסיימת את ההרצאה.

אני לא בדיכאון. היא אומרת לשירלי ומתקדמת לכיוון הרכב. 

מה קורה לך, איילת אומרת לה. למה את נותנת לה לעשות מה שהיא רוצה בך.

את מדברת, היא אומרת לאיילת. היה נראה שנהנית דוקא.

רציתי שתתנגדי. חשבתי שזה מה שיקרה. רציתי שזה מה שיקרה.

אני מצטערת. וסליחה שאכזבתי. ולא. היא אומרת להן תוך כדי כניסה לרכב, אני לא נוסעת חזרה למשרד אז לא אוכל להחזיר אתכן. ונוסעת הביתה.

היא חוזרת הביתה דבוקה בריח של עישון, מתארגנת ומחליפה בגדים ונשכבת על הספה, בוהה בתקרה. שעה היא שוכבת שם, נדבקת לאותה נקודה. ואז קמה לחפש משהו לאכול, בסוף לא אכלה שום דבר בחוץ. לא שציפתה למשהו אחר אבל לא היה שום דבר שהיא רצתה לאכול. היא מנסה מלפפון חמוץ אחד, ובוהה בממתקים בארון שיושבים שם מפסח לפסח. בסוף מתייאשת ומזמינה את אותה ארוחת ערב משני מקומות שונים עם שני בקבוקי קולה. מנסה לאכול ולשתות ברצף. עוצרת לפני שסיימה חצי בקבוק.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן