מרג’- פרק י”א

ושי מתעצבן ואומר שכן, היא יכולה ללכת, אבל שלא תחזור. והיא אומרת שבסדר. ופונה להתארגן לצאת תוך כדי הצעקות, היא צריכה להיות עוד חצי שעה בחממה יהודית כי הבטיחה לקרויזר שתצטרף לטיול והיא לא יכולה לחזור בה.
ממוצע 3.7 | 4 מדרגים

אני לא אגיע היום ומחר, היא כותבת לשי בבוקר. שי כנראה לא כל כך אוהב את ההודעה המידית כי הוא מתקשר מעוצבן ואומר שהיא חייבת להודיע מראש פעם הבאה כי גם שירלי לא מגיעה היום. היא אפילו לא מתנצלת. שי מתעצבן שנמאס לו מהשכונה שהולכת כאן, ולמה נראה לאנשים שבגלל שזה הייטק אפשר לעשות מה שרוצים, והיית עובדת טובה פעם את יודעת?

והיא אומרת שבטח, היא זוכרת את זה.

ושי רוצה לדעת מה קרה והיא צוחקת שכלום, לא קרה כלום. הייתי ועדיין.

ושי אומר בטח, עובדת מעולה. עושה מה בראש שלה, לא סופרת אף אחד. כן מגיעה, לא מגיעה. מגיעה ועוזבת מוקדם. הולכת לישון, לא זמינה. ואת עוד רוצה שאני אתן לך אחריות.

והיא אומרת שלא, עזוב, אל תתן לי אחריות.

והוא אומר שאם ככה, אז בסדר. אני לא נותן לך אחריות.

והיא שוב צוחקת ושואלת אם עכשו היא יכולה כבר ללכת.

ושי מתעצבן ואומר שכן, היא יכולה ללכת, אבל שלא תחזור. והיא אומרת שבסדר. ופונה להתארגן לצאת תוך כדי הצעקות, היא צריכה להיות עוד חצי שעה בחממה יהודית כי הבטיחה לקרויזר שתצטרף לטיול והיא לא יכולה לחזור בה.

והוא אומר לה שהוא מבין שהיא לא נוסעת, והיא אומרת לו שמה פתאום, למה אתה חושב שתגיד לי מה לעשות. אז הוא אומר לה שהוא מקווה שהיא הבינה מה הוא אמר.

והוא אומר לה שהוא מבין שהיא לא נוסעת, והיא אומרת לו שמה פתאום, למה אתה חושב שתגיד לי מה לעשות. אז הוא אומר לה שהוא מקווה שהיא הבינה מה הוא אמר.

והיא אומרת שבטח, היא תמיד מבינה מה אומרים לה. אמרת שאם אני לא מגיעה היום ומחר אז שלא אגיע בכלל. והוא מהנהן דרך הטלפון. נו, הוא אומר.

והיא לא אומרת לו כלום, רק פונה לנתק. והוא צועק עליה בטלפון שהוא לא מבין מה קרה לה, וחשבתי שאנחנו בסדר אנחנו.

והיא שואלת אותו מי מפטר בגלל יום חופש שלא נודע מראש. והוא צוחק צחוק עצבני ואומר שלא בגלל זה, ברור שלא בגלל זה. אלא בגלל שהיא עושה מה בראש שלה בתקופה האחרונה, בטח מאז ששירלי פה, ואני רוצה שיהיה לך ברור שאני הבוס.

והיא מצחקקת שבטח, אתה הבוס ועכשו אני יכולה לנתק?

ושי צועק שקודם הוא רוצה לדעת מה החליטה, והיא לא מבינה מה הוא רוצה. אמרת שאתה מפטר אותי, לא?

נו, הוא שואל. אין לך מה לומר?

לא, לא ממש.

ולא אכפת לך? הוא שואל אותה, המום. והיא ממשיכה לצחקק. והוא שואל מה מצחיק והיא אומרת לו שמה, אתה לא יודע שלא אכפת לי כלום? ושי מתלבט מה לומר והיא מנתקת ויוצאת.

היא עולה לאוטובוס ומתיישבת בראשון, ליד רוחי, מדריכת הטיולים, מאחוריה יושבת הילדה שמסתובבת תמיד במשרד עם אביטל. אביטל אומרת שהיא לקחה חסות עליה והיא באחריותה. אני ליבי, היא אומרת ומחייכת עם גומה אחת בצד ימין ועיני ירח שנעלמות עם החיוך. אני אבוא אתכן ואביטל תדאג לי. ואבא אמר שאם יסכימו לנו נעשה כדור פורח.

ליבי. היא אמרה. בטח. ועוד אבא אמר שתעשו כדור פורח.

ואת לא מפחדת? היא שומעת את אביטל שואלת את ליבי.

ממה? ליבי מחזירה לה, מכדור פורח?

ואז צוחקת. מפיתום. אני לא מפחדת מכלום כלום כלום. גם לא בלילה כשאני חושבת שאולי יהיה שריפה אז אני יודעת שאני ארוץ להעיר את אבא ואני יעזור לו לטפס ללייזר שגרים מאחורינו כי אני יודעת הכי טוב לטפס – –

אז מה קורה, שירלי שולחת לה הודעה, הבנתי שהחלקת על כל הראש.

היא נושמת עמוק. לא לומר כלום, לא להתעצבן. נושמת שוב, שיהיה אדישות. עכשו את יכולה לשמוח, היא מחזירה לה.

לשמוח? שירלי לא מבינה, למה לשמוח. אני ממש אהבתי לעבוד אתך.

היא מחניקה גיחוך וכותבת לה שגם היא ממש אהבה לעבוד אתה.

את תהיי חסרה לנו. שירלי כותבת.

והיא רוצה להגיד שהם לא יחסרו לה, אבל לא אומרת. 

והיא כבר לא צוחקת ולרגע רוצה לברוח מהאוטובוס. מחשבה קלה עוברת בה להשאיר את אביטל אחראית במקומה ולחזור הביתה. אביטל תסתדר מצוין, וזה גם יציל אותה מהבור שכרתה לעצמה. תחזור למשרד, תתנצל בפני שי שמחכה לזה ותחזור לחיים הסדירים שלה. אבל במקום זה היא רק מתיישבת, מבקשת מאביטל לבדוק שכולן נמצאות. שירלי לא תהרוס לה את התכניות במשפט אחד קצר. אביטל חוזרת מסיבוב אחרי חמש דקות ומתיישבת מאחוריה. היא מסמנת לנהג שהוא יכול להתחיל לנסוע. 

היא מתיישבת ליד החלון, בוהה בנוף שבחוץ. היא לא רגילה לנסיעות במושב הנוסע ולא רגילה לשעמום. הנוף יפה, בזה היא מודה, אבל לא מספיק בשביל לרתק אותה נסיעה שלמה. היא מסתכלת לצדדים, אביטל לא יושבת שם וגם ליבי לא. היא שומעת צהלות מאחורה, ואז ליבי מתיישבת לידה מתוך הבלגן מאחורה.

תראי איזה יפה עשו לי, היא מסתובבת ומראה לה בשיער שתי צמות סובבות את הראש אסופות למעלה. יפה, נכון? היא שואלת. גלית עשתה לי. היא עושה שם לכולם אבל לי עשתה ראשונה. אבל באמת בכלל לא מעניין אותי להיות ראשונה. וגם צמות זה מאוד יפה, אבל זה לא העיקר בחיים.

אז מה העיקר? היא שואלת את ליבי בחצי פה.

העיקר זה לעשות מה שצריך, בת השש אומרת לה, עדיין באותו קול שקט. ואבא. שיהיה שמח. וגם לא לפחד זה העיקר, כי העולם כולו גשר צר מאוד.

היא מסתכלת על ליבי, תוהה מה נכון להגיב עכשו ואיך מסבירים לילדה קטנה שהיא לא מעוניינת בשיח, לא בכלל ולא עכשו כשהיא משוחררת כמו שלא היתה הרבה זמן, והיא רק רוצה לעצום עיניים ולהיות היא, ויחיאל. ורחלי. ויעלי. וישראל. אבל היא לא יודעת לעשות את זה, אז היא שואלת אותה למה נתנה לגלית לעשות לה צמות אם זה לא חשוב.

כי… ליבי נעצרת. כי אולי בעצם אני כן אוהבת את הצמות, זה יפה, נכון?

בטח.

וגם – גלית היא מאוד חמודה, היא שיחקה אתנו מאחורה ונתנה לי ממתק כי אני ילדה גדולה ומסורה.

מאוד. את גדולה ומסורה. היא חוזרת אחרי המילים האחרונות של ליבי, העיניים שלה תקועות בחלון. מעברו כבר לא נמצא שי או אף אחד אחר, רק שירי מנופפת לה לשלום.

את רוצה גם שיעשו לך צמות? גלית אלופה בזה, אבל בעצם, את – את בטח לא אוהבת כי זה של ילדות, נכון?

והיא אומרת שלא, זה באמת לא מדי מעניין אותה. וליבי מתעקשת ושואלת אם זה בגלל שזה של ילדות. אז היא מחייכת לרגע, העיניים שלה עדיין בחלון אבל אז אומרת לה שגם מבוגרים לפעמים אוהבים דברים של ילדים, כמו לדמיין נגיד. ואז עוצמת עיניים, הולכת לישון.

והיא אומרת שלא, זה באמת לא מדי מעניין אותה. וליבי מתעקשת ושואלת אם זה בגלל שזה של ילדות. אז היא מחייכת לרגע, העיניים שלה עדיין בחלון אבל אז אומרת לה שגם מבוגרים לפעמים אוהבים דברים של ילדים, כמו לדמיין נגיד. ואז עוצמת עיניים, הולכת לישון.

את תחילת המסלול היא עוד עברה בשלום, איכשהו, אם אפשר לקרוא לזה ככה. דוקא במים היה נחמד, הרבה זמן לא עברה ככה במים נרטבת כמו בחורת סמינר, אולי מאז. עם החברות, מנסה לצחוק אתן על מה שמצחיק אותן, ולא בדיוק משנה מה זה. הפעם היא עברה את המסלול בשקט, עם המים ועם ליבי שותקת לצדה, רחוקה משירלי.

באמצע הדרך הן התיישבו על אבן לארוחת צהריים ובלי הרבה דיבורים. לרגע אפילו טבלה את היד במים והתיזה טיפות על עבר ליבי, וליבי צחקה והמשיכה לאכול את הסנדוויץ׳ בשקט. אבל אז לחשה לה, על מה את אוהבת לחלום?

היא מצמצה אל מול השמש, עוצמת עיניים מסנוור. ברגע אחד נעלם כל הרוגע ולא נשאר בה כלום, היא עצמה עיניים ונשמה עמוק. ואז פתחה עיניים, ודמעה בגלל השמש. 

אני לא חולמת על כלום, היא אמרה לליבי, סתם על דברים טפשיים, כמו כולן.

ואביטל התערבה ואמרה שכמו כולן, בטח. כולן חולמות.
וליבי הנהנה ואביטל ניסתה להעביר נושא, אבל את המשך הדרך הן עשו בשתיקה.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן