היא ישבה בפתח האוהל, מסתכלת על המים, לא חושבת על כלום. לא על ליבי לא על חיימקה ולא על יחיאל. גם לא על עצמה. המים נלחמו מולה אבל בסוף נוצחו ונפלו עייפים על האבנים. כמוה. היא גם יושבת ככה על החוף, לא רוצה לזוז משם, פוחדת שאז הכל יפול.
את אף פעם לא נלחמת, אמר לה קול אחד.
והיא צחקה. בטח שלא נלחמה, כי הכל היה קבוע מראש, בלי לערב אותה במשחק. ולה לא נותר הרבה חוץ מלצפות מבחוץ ולראות את עצמה נכשלת. היא לא היתה גדולה יותר מליבי בפעם הראשונה שפגשה בזה. וליבי נותנת להם פתח לאכזב אותה. והיא כל כך קטנה.
אתה מבין, היא אמרה ליחיאל כשערכו ביניהם ערב אחד תחרות צרות. לא משנה מה, זה היה כישלון, בין אם עשיתי השתדלות בין אם לא. בין אם קרעתי את עצמי בין אם נחתי. לא יצא כלום.
אתה מבין, היא אמרה ליחיאל כשערכו ביניהם ערב אחד תחרות צרות. לא משנה מה, זה היה כישלון, בין אם עשיתי השתדלות בין אם לא. בין אם קרעתי את עצמי בין אם נחתי. לא יצא כלום.
בת שלוש עשרה כשהתנדבה להכין מנה אחרונה לשבע ברכות של זוג שלא היה מי שיכין לו דבר. והיא היתה טובה בזה, במטבח. וכולם התפעלו מהעוגות הקטנות שהוציאה אחרי יום שלם שהתייחדה היא והמיקסר במטבח נעול. המורה שלה היתה גם היא מוזמנת לארוע, וכל מה שהיא חיכתה לו היה לשמוע אותה שואלת מי הכין את המנה האחרונה ולהגיד בגאוה שהיא. ולבד. כי המורה, לא רק בתורה ונביא אני הכי טובה, יש עוד דברים שאני טובה בהם, הכי טובה. כשאמא שלה גילתה את הגלידה שבה השתמשה מאיר נשלח לרוץ מהר מהר לקנות את הגלידה הפרווה הראשונה שהוא מוצא, ויצחק נשלח לאסוף את המנה אחרונה מהשולחנות, והיא לא נשלחה וגם לא ברחה לחדר שלה, רק הסתובבה בין כולם בפנים חתומות. כי ככה הכל היה נראה אצלה, היא עושה כל מה שיכולה כדי להראות לעצמה ולאחרים שיש לה יותר, וזה נכשל. תמיד.
בת חמש עשרה כשנבחרה להנחות את ערב ההורים, והמעיל שבו הניחה את הדף עם הדברים שהיא אמורה להגיד נעלם, ונמצא רק כמה ימים אחרי כן בחדר אבדות.
ארבעה טסטים עד שעברתי. יחיאל.
שמונה טסטים. היא. אבל יודע מה ההבדל? היא שאלה אותו, אתה ידעת לנהוג? והוא הודה שלא, גם לא בטסט הרביעי. אז אני כן, היא אמרה. גם בראשון. ולמרות זאת.
הצרות שלך קטנות, יחיאל היה אומר לה ומספר על הר”מ שבייש אותו ליד כולם ועל הישיבה שהיה צריך לעזוב כי לא הצליח לקום בזמן, על הקושי ללמוד ועל אחיו הצעיר שעקף אותו תמיד. אני מנצח, הוא היה מצהיר.
אתה לא, היא אמרה לו. כי אולי הצרות שלך גדולות יותר, אבל מה היה לך בין לבין?
והוא לא הבין את השאלה, כי בין צרה לצרה היו לו חיים. לי לא, היא אמרה לו ביבושת, לי בין לבין כישלון לכישלון היה כלום.
טסט אני לא יכולה לעבור, ולא משנה כמה אתאמץ או אנסה שיקרה. אז להתחתן?
אבל מה עם יש לנו חלום, יחיאל אמר לה. לכל אחד יש חלום. מה שלך?
היא לא עונה לו, ובדחף פראי היא קמה, חוזרת לאוהל ואורזת את הדברים שהביאה. משאירה את אביטל אחראית ולוקחת מונית הביתה.
במונית היא פונה ליחיאל ואומרת שלא. לה אין חלומות. והיא שונאת לחלום.
כשמאיר קישר בינה לבין קורנגוט וחממה יהודית והתחנן אליה ללכת היא סרבה. את צריכה לעשות משהו, הוא היה אומר לה, והיא היתה אומרת בחזרה שהוא אח מעצבן שמתערב במקומות לא קשורים אליו, והוא היה מתעלם ומתעקש. אבל היא לא רצתה. אמרה לו שהמקום ייסגר אם תגיע לעבוד בו, והוא צחק ואמר שהיא מאמינה באמונות טפלות ולא מתאים לה. והיא לא אמרה לו שלא מדובר באמונות טפלות אלא בעובדות. עובדות חייה. לא רצתה שיתחיל לתת לה שיעורים באמונה ובהכרת טובה על כל מה שיש.
הפעם הראשונה שבקשתי להתפטר היתה… היא התחילה לספר לו כשהוא קטע אותה. לא הבין מאיפה להתפטר.
מה זאת אומרת מאיפה? העיניים שלה מזוגגות. להתפטר. סופית. כי אין לי כח יותר.
ויחיאל שתק בהבעה מוזרה ולא שאל אותה למה היא מתכוונת. גם לא מתי היתה הפעם האחרונה.
היא התפללה אז כל כך חזק. היא כל כך קיוותה שזה לא יקרה לה שוב, וידעה שזה כן. שלא משנה מה תעשה וכמה תתפלל יקרה הפוך. ושוב קרה הפוך וכבר לא היה לה כח, לכלום. לא לנסות שוב, לא לדעת שגם אם תנסה וגם אם לא זה לא יצליח. לו מישהו היה מבטיח לה שבסוף יהיה בסדר אולי היתה מנסה שוב אבל הסטטיסטיקה היתה לרעתה וגם הניסיון, ובאותו רגע היא רצתה ללכת הביתה. ולעולם. אבל אף אחד לא הקשיב לה או נתן לה את האופציה הזו וכל שנשאר לה זה לקום בבוקר שוב. ולקום בבוקר שוב. ולנסות שוב וליפול שוב. ולדעת שמחר תיפול שוב ומחרתיים. ועוד שנה. ושנתיים. ואולי להיות פסימית זה להיות קטנת אמונה. אבל גם להאמין וגם להתאכזב היה יותר מדי בשבילה. אפילו להתאכזב בלי להאמין היה יותר מדי. ואף אחד עדיין לא פיטר אותה מהתפקיד אף שלא חשקה בו יותר. אז החליטה לפטר את עצמה עד כמה שאפשר.
אני אחזור, היא הבטיחה אז. אני אחזור אם תבטיח לי שאצליח. לא צריכה הכל. צריכה רק פעם אחת. ואף אחד לא הבטיח לה. והיא לא חזרה.
אני אחזור, היא הבטיחה אז. אני אחזור אם תבטיח לי שאצליח. לא צריכה הכל. צריכה רק פעם אחת. ואף אחד לא הבטיח לה. והיא לא חזרה.
חשבה לחזור כדי שתהיה לה לוויה נורמלית, בסוף חשבה שאולי זה מטופש להתחתן כדי שיהיו אנשים בלוויה שלך. מילא להתחתן בשביל שמלת כלה או חתונה. בשביל ילדים או עצמאות. אבל בשביל לוויה?
גם ככה בכל פעם דמיינה את הלוויה שלה ראתה את מאיר יצחק ומניין עושים חסד של אמת. ומצבה אחת שעליה כתוב זו שנולדה בטעות. אולי גם חנה’לה תהיה שם, עם צמיד שמצאה במגרות שלה בבית, או שרשרת שלה שלא ענדה מעולם. ומאיר יספיד ויגיד שהיתה עובדת מצוינת, וגיטי תגיד לכולם אוי אוי, כל כך לבד היא היתה, בטח עכשו טוב לה שם למעלה.
ושם למעלה היא תעמוד ותגמגם שזה טעות. פשוט טעות. היא לא יודעת מה היא עושה פה ומה היא אמורה לומר, גם ככה כל זה היה בטעות. והיא טעות. ושירלי תעמוד מאחורה ותהדהד טעות. היא פשוט טעות. ויחיאל יצטרף ויגיד טעות.
והיא תגיד להם שאמרתי לכם, טעות. אבל אז תופיע אביטל מאחורה וגלית. תבוא שירן להעיד ותגיע גפן והן תדברנה והיא תשתוק. ואולי לא הכל טעות. ואולי טוב שהקשיבה למאיר בסוף והלכה לפגוש אותן. ויגיע קורנגוט ויגיע קרויזר ואולי תגיע גם ליבי. והיא תגיד לעצמה שהיא צדקה, והן צודקות. אולי הן קושרות אותה להוויה, ואולי חבל שלא נתנה להן יותר זמן. אבל אז שירלי תצחק בפה גדול ותצעק טעות. וכל מי שיהיה שם ייבהל ויקפוץ אחורה, ושירלי תתעקש, טעות אני אומרת לכם, טעות. והם יאמינו לה. כולם. טעות. והיא תהנהן. בטעות.
ואז היא מתקשרת לקורנגוט ומודיעה שהיא מתפטרת מחממה יהודית.
