ליבי נוחתת אצלה והיא שואלת את עצמה אם לא עשתה שטות. ומה היא אמורה לעשות עכשו, ואולי כן כדאי לה לתת לאביטל להיות אצלה בשבוע הזה. אבל אז נזכרת שאין לה מקום בבית בכל מקרה לכל החינגה, וגם שכמה שיהיה גרוע, יהיה גרוע עוד יותר עם עוד בגירה בדירה.
שי שואל אותה אם יש צפי לחזרה שלה, והיא מודיעה לו שהיא בחופש משאלות כאלו עד להודעה חדשה. וממשיכה לא לעשות כלום חוץ מלהילחץ. כי מה חשבת, שתוכלי לארח ילדה אחרי שמעולם לא טיפלת בילדות? ומה תעשי אם היא תבכה בלילה או תתגעגע? ואולי תתני לה לעבוד כדי להירגע? ומה אם לא תסכים לצאת לגן, מה תעשי אז? או אולי לא תאהב מה שתקני לה לאכול. יואו. מה עשתה.
ומה תעשי אם היא תבכה בלילה או תתגעגע? ואולי תתני לה לעבוד כדי להירגע? ומה אם לא תסכים לצאת לגן, מה תעשי אז? או אולי לא תאהב מה שתקני לה לאכול. יואו. מה עשתה.
אבל טיסה כבר יש וברירה לא ממש אז היא מסתירה את הרעד שלה ומושיבה אותה לארוחת בוקר. להפתעתה היא לא אומרת מילה, רק אוכלת בשקט, כשהיא יושבת ומביטה בה. ואז היא קמה ועושה סיור מהיר בדירה ופותחת את הארון. והיא רוצה להגיד לה שהיא מעדיפה שלא תיגע אבל שותקת, כי היא לא בטוחה אם ליבי תעלב מזה או לא, ומה תעשה במקרה שתתחיל לבכות, אז היא בולעת ומביטה עליה פותחת מגרה מגרה, סופרת את כמות זוגות הנעלים וממששת כרית מסכנה שחנה’לה נתנה לה ליום הולדת לפני חמש שנים בערך. היא מסתובבת בדירה בעיניים גדולות ואז אומרת, וואו, איזה דירה תינוקת. והיא נזכרת שהיא באמת פחדה מזה ולכן לא רצתה להכניס אותה לכאן, ומחכה בשקט להערות הבאות.
הן לא מגיעות. ליבי נועלת זוג של נעלי עקב מהארון שלה ושואלת אם הן יכולות לשחק נסיכה, והיא נזכרת שפעם אחרונה שנעלה את הנעל הזו היתה גם הפעם האחרונה שנפגשה בחיים שלה, ועברו מאז הרבה שנים. את הפגישה ההיא היא זוכרת מעולה, וגם את הלא שהגיע לאחר מכן, ואת הידיעה שזה יהיה הלא האחרון בחיים שלה. גם את העקב היא לא שוכחת. ואולי טוב שישחקו בו וישכיחו מהנעל את החוויה האחרונה.
ליבי אומרת שהיא מתחלקת בתוך הנעל הזו ואולי תביאי לי נעל עם שרוכים וגם עם עקבים גדולות כאלו, כי אני לא יכולה לזוז, ומחזיקה תוך כדי בכסא שבחדר עד שהיא עוזרת לה להתיישב ולהחליף לזוג עם שרוכים.
בואי, היא מתעוררת פתאום, בואי נצא, אנחנו צריכות לקנות כמה דברים. והן יוצאות יחד.
*
היא מדליקה לה מוזיקה ומתרכזת בנהיגה. ליבי מהופנטת מאחורה ויש לה קצת שקט עד מרכז הקניות, שם ליבי רוצה ברד ותוהה אם גם בובה תקנה לה. היא רוצה להשתיק אותה אבל אוספת את עצמה חזק ושותקת. ליבי ממשיכה ללהג והיא לא מגיבה, מחפשת חנות מצעים ומגבות.
היא יכולה גם לשאול קצת חפצים מהבית של אמא שלה במקום לקנות רק לשבוע, אבל מעדיפה להשאיר את עובדת היותה אצלה בשקט במקום לעורר דרמות של: מה? ולמה הצעת את עצמך? ומאיפה את מכירה אותה בכלל? ואיך תמודדי? את רוצה עזרה? רוצה להגיע לכאן לשבוע הזה? או אולי מאיר וגיטי יזמינו אתכן לשבת!
אז היא מחפשת חנות כזו, כי כרגע זה או לוותר על שלה לשבוע הקרוב או למצוא חנות. היא מבקשת מהמוכר סטים שיתאימו גם לילדות וגם למבוגרים, והיא לא יודעת למה היא עושה את זה, היא לא חושבת שתחזור לארח בתקופה הקרובה וגם לא בגלגול הקרוב. ההצעה הנדיבה שלה שהיא אוכלת בכל רגע נתון מספיקה לחמישים השנה הקרובות.
היא רוצה מיקי מאוס, בשם האלוקים. מה תעשה אחר כך עם מיקי מאוס בבית שלה, אבל המוכר מראה להן מצעים של דיסני ומגבות סט וליבי מתלהבת ומלטפת אותם, אז היא משלמת ויוצאת מהחנות, ליבי אחריה.
אחר כך היא קונה גם ארוחת צהריים על פי דרישה, מוסיפה את הברד המבוקש ולבובה היא מסרבת, לא היום, אולי מחר, אם תתנהגי יפה, היא אומרת לה. ומחמיאה לעצמה, למדת את השפה יותר מהר ממה שחשבת. את תעשי ככה, אני אחזיר לך על זה. את תהיי בסדר אני אהיה. את לא תהיי, נראה כבר מה אני אעשה. חילך לאורייתא.
היא מובילה אותה לחנות משחקים שתופסת את העיניים שלה, בכל אופן שבוע שלם, היא לא יכולה לייבש אותה בלי כלום. אבל היא רוצה פליימוביל. בתמימות היא מסמנת לה שלמה לא. ליבי מעמיסה בהתרגשות והיא תוהה מה הלחץ. עד הקופה. היא משלמת ורק אומרת: הביתה. מתעלמת מהאמירה של ליבי שזה לא הבית שלה. והאמת שזה בכלל לא בית.
היא כן שמה לב לעיניים הגדולות של ליבי, היא מסתכלת עליהן חזרה, רואה בהן כעס ואולי גם קצת פחד. היא נעצרת לרגע ושמה חיוך גדול, ועכשיו לגינה מיוחדת, רוצה? נאכל שם ארוחת צהריים. החיוך שלה כנראה לא מגיע לעיניים שלה, כי הוא לא מצליח להרגיע אותה כל כך, אבל היא מתעלמת. מנסה לחשוב לאן היא יכולה לקחת אותה בלי סיכון לפגוש אנשים מוכרים, ואיפה בסביבתה יש גינה מיוחדת. אז גוגל עושה את העבודה ומכווין אותה לכמה גינות רלוונטיות.
אחרי שליבי ישנה במצעי מיקי מאוס על המיטה שלה והיא יושבת על הספה בסלון, בשקט, הדבר היחיד שהיא רוצה הוא לדפוק את הראש בקיר. כמה תכננה את היום הראשון ואת הקניות שיעשו יחד. חשבה שתתן לה לבחור בכיף ותיהנה אתה בנסיעות, ובסוף כל דבר הוציא אותה מדעתה. העיניים של ליבי קודחות לה במוח. היא לא הלכה לישון בחיוך והיא רוצה לצרוח. למה עשתה את זה, אם היא לא יכולה לעמוד בתפקיד שלקחה על עצמה, לשבוע! שבוע! יש נשים שהן אמהות לשבוע כפול חמישים כפול עשרים. והיא עברה רק יום אחד ויצאה מדעתה. מה אכפת היה לך לקנות את הפליימוביל בשמחה. כאילו באקסטזה של קניות שבאה להרגיע אותך את לא מוציאה יותר. אז מה, אחר כך תתרמי את זה לגיטי, וגם את המצעים. אולי אלוקים יודע למי הוא נותן הורות ולמי לא.
היא מחייכת באירוניה ליחיאל שמופיע לה בחיוך מנצח, ואומרת לו, יופי, אחד־אפס. ותודה רבה. טוב עשיתי שנטשתי אותך. העלית בי רצונות לא הגיוניים, מחשבות שלא היו בי, שיצרת רק בשביל עצמך. הם אינם! אתה לא מבין? אין אתה. אין רינה-ישראל-שלמה-יעלי. אין שירי שתעיר אותי באמצע הלילה, כי אתה יודע מה היה קורה אם היא היתה? לא הייתי קמה אליה ורק אתה היית קם. לכן הם לא קיימים. לכן אתה לא קיים. כי אתה לא רוצה אותי, אשה שתגרום לך לקום באמצע הלילה לתינוקות. ואתה לא רוצה אשה שלא תמיד יהיה לה כח לבשל ארוחת צהריים, ואולי אף פעם לא יהיה לה. ואשה שכשהיא תחליט להוציא את הילדים שלה ליום כיף בקניון ותתן להם לבחור אפיקומנים, בסוף תלביש על עצמה פרצוף מלפפון ותקנה להם בכורח כי אין מה לעשות, וזה במקרה הטוב, ובמקרה הרע לא תקנה כלום וסתם תצרח עליהם, כי הם לא יהיו ילדות של מישהו אחר שהיא התנדבה לשמור עליהן, אלו יהיו ילדים שלה.
אז יופי שהלכת, ואל תחזור. אל תבוא. תנטוש אותי בתקופה הזו, כי אני לא נותנת את מה שאני אמורה, ואני לא האשה המקסימלית. תתן לי להמשיך לחיות בעצמי ולבד, ותלך, עם כל הילדים, כי אני-לא-יודעת-להיות-אמא. ואני-האשה-הכי-גרועה-בעולם. או אולי תשאיר לי את הילדים, כי גם אתה בעצם לא יודע מה לעשות אתם. תשאיר לי, תשאיר לי את שירי שתעיר אותי בלילה ואני אתעצבן כי-לא-רוצה-לקום-בלילה. ורוצה לישון לילות שלמים עם כריות משלי ובלי ילדים שישנים לי על המיטה. טוב עשית. אני אשה טפשה, גרועה, דפוקה, עצלנית. שאפילו לילה אחד שהיא התנדבה מעצמה לישון על הספה בסלון בשביל ילדה היא מתלוננת. כי היא רוצה את המיטה שלה, ולא כיף לה פה, ולא כיף לה המחשבה שמישהי ישנה לה במיטה, ופעם אחת שפותחים לה את הארונות מוציאה אותה מדעתה. אשה פח.
אל תחזור! אתה שומע? בחיים שלך אל תעשה את הטעות הזו, אל תחזור! יא בוגד. כי חבר נמדד בשעת צרה. וכשאתה בורח כשאני על הקרשים, זה בגידה, כן.
חבל שלא עברתי לדירה גדולה יותר עם שני חדרים, אחד לארח. אבל את מי הייתי מארחת אחר כך, אחרי שהילדים כולם ברחו ויחיאל עזב. הוא סתם היה נשאר ריק כמו פיל באמצע הבית הריק. אתה שומע? היא צועקת. אל תחזור יותר, אתה צודק, תמיד היית. פשוט תלך!
שירי מגיעה למיטה שלה למרות הכל. היא רוצה לדחות אותה, כי ככה הבטיחה, אבל היא זזה קצת לקצה ועושה לה מקום. רוצה להגיד ליחיאל שהוא אמור לטפל בה כי אין לה יכולות. היא שונאת את עצמה ברגע זה. מנסה להתכווץ כמה שיכולה במיטה שהיתה פעם ספה, היא לא זוכרת מתי. ההתכווצות שלה מפנה מקום לשירי שמתרווחת לידה.
נזכרת כשמירי חזרה אחרי חופשת לידה ראשונה שלה, היתה מתקשרת כל הזמן למטפלת לבדוק שהבן שלה נושם ואז מנתקת. ומתגעגעת. ואז גם אומרת שתכלס, הוא לקח לי את החופש. בשניה את נהפכת ממישהי עם חיים למישהי שתלויה במשהו כל הזמן, במישהו. והוא כזה חסר אונים, וכל כך אין לה מה לעשות כי החיים שלה התהפכו ברגע. והיא לא יכולה לצאת בערבים אף פעם, ולא יכולה לצאת בכלל. ואז היתה מתקשרת שוב למטפלת, לבדוק שהוא נושם.
והיא ידעה אז שלעולם הילד הזה לא יהיה שלה. אז טוב שהיא גם לא מי יודע מה רוצה. אולי היא כן רוצה. אולי לא. כי אם יהיה לה היא לא תוכל לצאת בערבים, אבל בין כך ובין כך היא לא יוצאת. אבל אז תסיים לעבוד בשלוש, ואז תלך לה הקריירה, אבל בכל מקרה שרפה את הקריירה שלה עכשו, אז אולי טעתה שלא רצתה. אם כי מה זה היה עוזר לה לרצות, גם אם היתה רוצה לא היה לה ילד עכשו. אז אולי טוב שהיא לא יודעת אם היא רוצה או לא. או לא ידעה.
ולמה לקחה חופש. למה, למה, למה. למה סירבת לשי שהתחנן אליך לחזור. למה. ליבי בגן ומה היא אמורה לעשות עכשו.
כשהיא מופיעה במשרד שי לא שואל אותה למה היא פה אלא שמח על כל יד נוספת. לכי תעזרי לאורי, הוא תקוע כבר שבוע בפיצ’ר מטופש, בטח תצליחי לשחרר שם את העסק.
היא תמיד אהבה לעבוד, מעולם לא אהבה כמו עכשו. עם היכולת לשכוח את כל הכשלונות שלה מהבוקר, ואיך תדע שליבי לא יוצאת לגן בלי לשתות שוקו אבל עם חלב וניל, ולמה שיהיה לה בבית חלב וניל, בקושי שוקו, שזה בנס היא שותה, תודה לאלוקים. ועד שהיא השתכנעה לשתות שוקו בשקית מהמכולת. היא מתעמקת במחשב של אורי, היא לא צריכה שום דבר מעבר לזה. יש לה מחשב-עבודה-מיטה. טוב לה. אם כי אפילו מיטה אין לה כרגע.
רק שירלי דורשת דין וחשבון. כי מה את עושה פה, לא סיכמנו על חופש אחותי?
ואם סיכמנו?
אמרת שאת לא חוזרת.
אמרתי, היא נושפת למסך.
שמעתי יש לך פרויקטים. היא מתערבת. הילדה שלו. אהממ.
היא מסתובבת במהירות. איך את יודעת?
חי. זה היה סוד? את יודעת, אביטל אמרה לנורית שאמרה לגליה שאמרה לי. אבל אמרו לי שאת מתה עליה. מה את עושה פה במשרד.
ילדים זה עם קשה, שירלי חוזרת למחשב.
לגמרי, אה? שי מפציע שם. תמיד אני אומר את זה לאילנה. היא אומרת לי, ילדים זה ברכה. ילדים זה שמחה. לגמרי. אבל לא בלילה, ולא בבקרים. לא כשאתה רוצה לצאת לנופש, לא כשאתה רוצה לאכול. או לישון. ולא כשסתם באלך לישון בצהריים. נס שיש אילנה, הוא אומר והולך.
לגמרי, אה? שי מפציע שם. תמיד אני אומר את זה לאילנה. היא אומרת לי, ילדים זה ברכה. ילדים זה שמחה. לגמרי. אבל לא בלילה, ולא בבקרים. לא כשאתה רוצה לצאת לנופש, לא כשאתה רוצה לאכול. או לישון. ולא כשסתם באלך לישון בצהריים. נס שיש אילנה, הוא אומר והולך.
והיא רוצה לומר לו, איך אתה מעז להתלונן, תודה לאלוקים שיש לך בכלל, אבל שותקת, כי עוד שניה היא צריכה לקחת אותה הביתה ולתת לה ארוחת צהריים ולהעסיק אותה עד הערב. אז היא לא חוקרת את שירלי מי אמר לה ומנצלת כל רגע אפשרי כדי לעבוד, עד שהטלפון שלה מצלצל ומהצד השני שואלים אותה אם היא אמורה לבוא לקחת את ליבי קרויזר מהגן היום, כי היא מחכה פה לבד ואני כבר צריכה לחזור הביתה, והיא אומרת בטח וטסה בלי להגיד שלום לגן.
בדרך היא נזכרת באילנה של שי, שמה חיוך ענק ואוספת את ליבי בחיבוק. ואפילו שואלת איך עבר עליך היום יקירה? ואיך היה עם הגננת? אבל כשליבי מספרת לה על ברכי שלקחה לה את הבובה ועל זה שהיא רוצה ללכת לשחק היום עם רוחמי, החיוך המלאכותי שלה נעלם והביתה היא חוזרת עייפה.
*
היא מעירה אותה ליום עמוס בהחלטה רגעית ומדביקה בדבק מגע חיוך גדול. כי את לא ילדה קטנה וגם, בואי, פעם אחת וזהו, יותר לא לעולם, אולי עשית שטות שהסכמת לזה, אבל לפחות תגמרי בכבוד ותשמחי יתומה קטנה ויאללה. נשארו שלושה ימים. וחלאס.
אז היא מעירה אותה בחיוך, עוזרת להתלבש ואומרת שיוצאים לבייגל ושומעת שאף פעם אף פעם לא אכלה בבייגל ויוצאים.
בוחרת פלייליסט והן אפילו מצטלמות וליבי מספרת שאבא לא מסכים לה אף פעם אף פעם להצטלם בטלפון שלו וגם לא לגעת ואם היא מרשה עוד, ושואלת אם הן תעשינה היום דברים נוספים שהם אף פעם לא עשו והיא שואלת מה הם אף פעם לא עשו.
אז היא אומרת שהיא אף פעם לא אכלה במסעדה אמיתית והיא שואלת אותה למה היא רוצה מסעדה, אז ליבי עונה שאבא היה עושה דינרים פעם במסעדות, הוא אמר שזה מקום שאוכלים בו, אבל יפה כזה. ולא הסכים לי לבוא אתו. ועכשו הוא בכלל לא פה ואולי כשיחזור הוא יקח אותי, מתי הוא חוזר? וגם אמרה שהיא אף פעם לא הלכה לבקר את אמא.
היא מסתובבת באמצע נסיעה והרכב מתנדנד. ליבי צועקת בבהלה והיא בקושי שמה לב.
איפה אמא? היא שואלת בטפשות.
לא יודעת, ליבי אומרת לה.
אה. אז בואי נלך למסעדה.
בסוף הן מתחילות בבייגל ממשיכות בים ומסיימות במסעדה היחידה שמצאה כשרה ליד הים. ואז אבא שלהן התקשר. אחרי שליבי סיפרה לו על כל החוויות שלהן, הוא ביקש לדבר אתה והודה לה על כל מה שהיא עושה.
היא אמרה שבשמחה והיא נהנית מאוד והוא אמר שכן, גם ליבי, אני שומע עליה שהיא נהנית. אני שמח שאני יכול להיות רגוע כשאני כאן אז תודה עוד פעם. ואז הוא נאנח.
והיא התרחקה קצת מהילדה שישבה ואכלה גלידה, ואמרה שהיא מקווה שזה בסדר שהיא לוקחת אותה למקומות כאלו, וגם שהיא נתנה לה להצטלם בפלאפון שלה ואם זה קו אדום אצלו. והוא הרגיע שהכל בסדר, אני מאה אחוז סומך עליכם ותודה רבה עוד פעם. והוא נאנח פעם נוספת.
והיא שאלה אותו אם הכל בסדר ואז הסמיקה, ידעה ששגתה, אבל הוא אפילו לא שם לב והמשיך ואמר שכן, וברוך השם יש לו הצלחה גדולה וזה הכל בזכותה ויעמוד לה לנצח, אבל להיות הורה יחיד ורחוק מהילדה זה קשה.
והיא שאלה אותו אם הכל בסדר ואז הסמיקה, ידעה ששגתה, אבל הוא אפילו לא שם לב והמשיך ואמר שכן, וברוך השם יש לו הצלחה גדולה וזה הכל בזכותה ויעמוד לה לנצח, אבל להיות הורה יחיד ורחוק מהילדה זה קשה.
והיה שקט.
ואז זה נפלט לה והיא שאלה אותו למה ליבי מתכוונת כשהיא אומרת שהיא רוצה לבקר את אמא שלה. וכשהיא נושכת את השפתיים ותוהה על הפזיזות שתקפה אותה פתאום ועל יצר הדיבור, הוא שואל המום אם זה מה שהיא אמרה.
אמרה מה? היא כבר לא זוכרת מה בדיוק היא שאלה אותו.
אמרה שהיא רוצה לבקר את אמא שלה.
והיא היתה צריכה לומר לו שלא בדיוק, היא רק אמרה שהיא מעולם לא ביקרה אותה וסליחה על השאלה הלא נימוסית.
אז הוא אמר שאין לו מושג למה אמרה את זה, אבל אמא שלה כבר במקום אחר, אולי באמת אני צריך לקחת אותה, כי היא גדולה כבר. ומבינה יותר ממה שנראה לי. ואז נאנח, וניתק.
היא נשמה עמוק, וכל האויר שהיה מוחזק בתוכה בימים האחרונים התפוצץ ברעש גדול, בשקט. קרויזר בטח חזר למה שהיה באמצע וכנראה רק חצי מהמחשבות שלו פנויות לזה. אולי קוראים לזה אסיר עולם. וליבי אתה. וגם היא רק חצי כאן. וליבי ואביה אסורים בשלשלאות זה לזה. כלואים לעולם. ביחד. וככה זה כולם, כמו במבוך האנושות כולה קשורה זה לזה, ורק היא מסתובבת באטמוספרה מנותקת מכל זה. חופשיה.
כאילו.
