שקט לה וריק לה. היא לא יודעת איך היא תקום היום לעבודה, והיא לא מאמינה על עצמה. כמה רצתה לחזור, אבל עכשו היא לא תקום מהמיטה הזו לעולם, כאחרונת הבטלניות.
הבית שלה ריק. אולי מבולגן מתמיד, אבל אין פה אף אחד.
על השולחן היא רואה עדיין את הוואזה עם השוקולדים שקיבלה אחרי שליבי עזבה את הבית שלה. נזכרת איך היתה שומרת כל חפץ שכזה לחתונה. ואז הפסיקה לשמור כי אין למה. כאילו המקום שבו היא נמצאת עכשו לא אמור להיות בית.
והיא קמה. המחשבות האלו הן של זקנות על פעם וחתונות שהיו אמורות להיות. די עם זה. וגם עם ליבי. נסי להיזכר איך רצית שתחזור הביתה, זוכרת את הבלגן? אז מה פתאום אכפת לך ששקט כאן. את נשמעת כמו אמא. אם כי זה הגיוני ואת באמת כבר בגיל שהיא היתה כשהיית ילדה.
היא מתקרבת לוואזה, חפץ יפהפה, למי תוכל לתת אותו מתנה? חבל שישב כאן סתם.
היום את חוזרת, נכון? שי כותב לה. שירלי מרימה פה גיוס, אני רוצה שתעזרי לה.
שירלי מחכה לה צוחקת כתמיד. מחבקת אותה חזק והיא מצטמררת, ושירלי רק אומרת, חברה שלי, שמחה כל כך שאת כאן. והצחוק שלה לא פוסק, נצא לגלידה היום? נחגוג קצת.
שירלי מחכה לה צוחקת כתמיד. מחבקת אותה חזק והיא מצטמררת. ושירלי רק אומרת, חברה שלי, שמחה כל כך שאת כאן. והצחוק שלה לא פוסק, נצא לגלידה היום? נחגוג קצת.
והיא אומרת שלא, לא צריך. מספיק שאני כאן, ואני שמחה לחזור. ושירלי מתלהטת שלא, מה פתאום, חייבים להרים פה מסיבה לכבודך. מותר לך לפעמים לפרגן לעצמך משהו, יותר ממותר. זה חובה, לא? אדם חייב ללמוד לדאוג לעצמו לפני שהוא דואג לאחרים, ואת דאגת לאחרים עכשו. אז מה להזמין? והיא מחייכת ואומרת שבסדר, מה שאת רוצה. ושירלי מזמינה פיצה. ושולפת סיגריות, מתעלמת מקריאה שמבקשת ממנה לא בפנים, אומרת שעכשו מותר. העיקר יש סיבה למסיבה. ובואו נרים ריקוד. צחוק מגיב לה. ומישהו גם מדליק מוזיקה, היא לא שמה לב מי, ואנשים סביבה מדברים בקול, וצוחקים, ומשתפים. והיא לא מצליחה לעקוב בדיוק, אבל היא שם. והכל סביבה.
היי, שירלי פונה אליה פתאום ממרכז המעגל. עוד כמה ימים ואני שם. את לא מבינה איך אני מתרגשת. עוד מעט ואני קונה לי את הרכב. כבר קניתי סטיקרים חדשים, מפיצי ריח. מה תקני לי לכבוד האוטו החדש? אתמול הייתי בתשעה חופים שונים בארץ! ישר כשיצאתי מהעבודה התחלתי בבת ים ועליתי משם למעלה. הגעתי עד חיפה. כל ים והיופי שלו, חיים יפים.
מה את עושה שם, היא שואלת בכנות. מה את עושה כשאת בחוף, את הולכת לבד?
בטח לבד, היא מרעימה.
וזה לא משעמם? מה את עושה?
מה אני עושה? אני חיה את עצמי. כיף לי, זה החיים שלי. אני שמה מוזיקה והולכת. רוקדת קצת. מסתובבת ברוח. בכל ים אני עם סוג שוקולד אחר ושתיה אחרת. כל חוף הוא ישות נפרדת. אי אפשר להשוות את קיסריה לאשדוד. אני אומרת לך, כל חוף מכניס בי חיות חדשה ומפריח אותי אחרת לגמרי. לפעמים אני אפילו מחליפה בגדים בין עצירה אחת לשניה, ככה להרגיש את החיים מהתחלה. את חייבת לנסות את זה, אני אומרת לך, תעשי את זה פעם אחת ואז את תספרי לי איך זה.
היא כמעט צוחקת אם לא שהבטיחה לעצמה לא לצחוק ליד שירלי. בטח. תשעה חופים ביום. היא. לא, היא אומרת לשירלי. לא כל כך מהר אני אעשה את זה. אני והים לא כל כך חברים.
באמת? לכן את כזו.
בגלל שאני כזו.
שירלי מטיסה עליה את הכוס קפה שלה. רק להרטיב אותך קצת, שלא תמותי מיובש.
היא מסתכלת על שירלי ומחייכת, שירלי מופתעת, מסתכלת עליה, מחכה לתגובה. אבל היא רק מבקשת מגבונים.
ואז שירלי אומרת לה שתכלס, יש לנו פה עוד טלנובלה, לא?
והיא לא בטוחה אם שירלי מתכוונת לתרצה הזו, לשי, לעשר שנים שהיא חוגגת או מה. ואז שירלי אומרת, הוא גרוש האבא שלהם, לא?
והיא רוצה לצחוק ששירלי, את גאון. איך חשבת על זה בכלל, למי זה לא עבר בראש ולמה נראה לך את מקורית. אבל לא מפרגנת לה צחוק, ורק אומרת שהיא חשבה שהיא לא רוצה לעבוד עם נשואות.
את שונה.
ואז היא צוחקת, צחוק גדול, מטלטל. של עשר שנים במקום ושל בכלל, ושי מצטרף למרות שלא מבין למה, ולראשונה רק שירלי רצינית.
והיא יוצאת מהמשרד, עדיין צוחקת כשהיא נזכרת שגלידה לא היתה שם וכמה זמן לא היתה לה גלידה, ואולי שירלי צודקת, וגם לעצמה היא צריכה לדאוג, אז מה אם היא עושה את זה כל כך הרבה שנים. אז היא מחפשת חנות גלידה בסביבה.
הרחוב המוני כתמיד, אנשים רצים לרכבים, אמהות לוקחות את הילדים חזרה מהמעון. היא לא מכירה את השעה הזו, היא ספונה בה במשרד בדרך כלל. והיא בוהה בעולם שחוזר הביתה.
היא נכנסת ומבקשת שלושה כדורים ובולעת את הלשון כשהבחור מאחורי הדלפק שואל באילו טעמים ובסוף שם לה את הכי פופולריים.
היא מנסה לטעום, לאט. זה אמור להיות טעים, אבל מלוח לה. ליד היא רואה חנות חשמל, קטנה. אדם מבוגר יושב בחוץ רגל על רגל, היא נכנסת, הוא נכנס אחריה, שואל מה היא צריכה ונראה קצת מאוכזב שקטעה את הפגישה שלו עם השמש.
היא אומרת שהיא צריכה מוצרי חשמל בסיסיים למטבח ועדיף קומפקטיים. הוא שואל אם היא כלה כי יש לו הנחת כלות, היא מנענעת בראש ואומרת שלא. שיהיה קומפקטי, היא מזכירה.
*
המטבח שלה קטן ולא ממש מותאם לאפיה או בישול. כשנכנסה לדירה בעל הדירה אמר לה שהמטבח קטן נורא, אבל היא לא ביקשה כלום. מקרר, כיור ומיקרוגל.
היא מוציאה את המיקסר מהקרטון, מניחה על רבע השיש שיש לה ומתחילה להפריד ביצים. את הזילוף תצטרך לעשות על השולחן הקטן בסלון. מוציאה גם את הסיר הקטן שקנתה ומפנה את הכירה כדי שתוכל להניח אותו עליו, המיקרוגל שבדרך כלל יושב שם הועבר לרצפה בסלון. את הטוסטר אובן היא מסדרת, זורקת את הקלקרים לפח ושמה ליד המיקרוגל על הרצפה.
היא עובדת במהירות, מקלפת ירקות למרק קטן ומכניסה למיקסר חומרים לעוגה. מערבלת ביד אחת, מתבלת ביד שניה, נושמת עמוק. הבלילה מוכנה והיא שופכת לתבניות חד פעמיות ושמה בטוסטר אובן. את העוגה האחת היא תחתוך לשלוש. אין לה מקום לשלוש עוגות וגם אין מי שיאכל עוגה גדולה. מה תעשה עם העוגה הקטנה גם לא ידעה. אולי תשלח למאיר. או לאמא שלה. המיקסר רועש סביבה, משכיח קצת את השקט של היומיים האחרונים.
כשהעוגה בתנור הוא שוטפת את המיקסר, מפרידה ביצים ושופכת לתוכו את החלבונים. היא עוקבת אחרי המיקסר בשבע עיניים, מפחדת שתפספס את הרגע שהקצפת מוכנה בגלל השנים שעברו. הסיר לידה מבעבע והיא מסיחה דעת רגע מהקצפת ובוהה באדים שעולים מהמרק.העוגה מפזרת ריח. משהו בה גאה, יש לה בבית ריח של אוכל ביתי. היא עוצמת עיניים ונושמת נשימה עמוקה, שואפת חזק את הריח שסביבה ואז חוזרת לחלבונים, מכבה את המיקסר ומקפלת בעדינות גבינה. יד אחת עובדת לאט, יש שניה מלטפת את השיש הקטן שסביבה, הלוך ושוב.
ממסה שוקולד, ועם הכלי ביד היא הולכת לחפש את הטלפון שלה, אבל הוא לא נמצא בשום מקום. היא מפשפשת עמוק בתיק, מחפשת, מנסה להיעזר ביד שמאל. היד תפוסה בכלי עם השוקולד. מתעצלת להניח אותו על השולחן והשוקולד נשפך.
על כל התיק, על כל הבגדים. ועל יד ימין. וזה כואב. היא נושכת את השפתיים חזק ורצה לשטוף את היד. משאירה אותה במים הקרים. כואב לה נורא. מוציאה לרגע את היד מהמים הזורמים, היא אדומה. מנסה לחשוב אם יש לה משחה בבית ולא עולה לה כלום, וגם אין לה דרך לחפש, היד שלה מושבתת תחת המים. היא מוציאה את יד ימין שוב מן המים ומחפשת בתיק את הטלפון, היד רותחת והיא פולטת צעקה. מוצאת את המכשיר ומחייגת למאיר. שמה את המכשיר על רמקול ומחזירה את היד למים.
מאיר? הקול שלה רועד.
משהו דחוף? אני נורא נורא עסוק פה.
אהממ. אני – היא נעצרת רגע, חונקת את הכאב וממשיכה, אני צריכה קצת עזרה, מאיר.
אני לא ממש שומע אותך, הוא אומר בקול, ואני פה לבד עם הילדים מנסה להסתדר עם ארוחת ערב, גיטי לא בבית ויש כאן צעקות. אני אחזור אלייך, בסדר?
טוב, היא לוחשת. הוא מנתק.
יחיאל, אתה כאן? היא בולעת גוש ומסתכלת סביב. הדירה ריקה, יחיאל לא שם. יחיאל, היא מנסה ללחוש לו שוב, בולעת דמעות של כאב. אני פה לבד, ואין לי כל כך מה לעשות, אתה יכול לעזור לי?
אבל יחיאל לא עוזר לה. גם שירי או חיימקה שישאלו אותה למה היא בוכה לא שם. והיא אפילו לא יכולה לומר להם שלפעמים גם אמא בוכה, היא פשוט עומדת שם, ביד מושטת קדימה. חשבה שהתרגלה לזה, שיחיאל לא מופיע בכל פעם שהיא מעוניינת ולפעמים משאיר אותה, ככה. חשבה שהתרגלה לבית הריק, לעצמאות שלה. אבל כנראה לא תתרגל לעולם.
כשהריחה ריח שרוף הבינה שאין לה ברירה אלא לזוז מהכיור. סובבה את כפתור הגז וכיבתה את הטוסטר אובן, משאירה את העוגה השרופה בפנים, לא מנסה אפילו לנקות את השוקולד שנשפך ואת התיק.
מתיישבת על הרצפה, מניחה את כף היד מתחתיה, מנסה לקרר אותה ברצפה, ואז נשכבת עליה.
אתה זוכר שאמרת לי יחיאל שכשאין לך פניות אני אדבר אתך למרות זאת? אני זוכרת, אז לא משנה שאתה לא זוכר, אני אדבר אתך. אתה לא צריך לענות לי ואפילו לא להיות פה, העיקר שאני לא אדבר לעצמי, טוב?
כואב לי יחיאל. ואני לבד, לגמרי לבד. אין כאן אף אחד שיודע מזה ואף אחד שאכפת לו. אתה רחוק איפשהו, הלוואי והייתי יודעת איפה. הבית ריק ואני כאן לבד. כואב לי יחיאל, פיזית. כואב לי. אין שום דבר בבית שיכול להקל עלי. היא מצמידה את הלחי השניה לרצפה וממשיכה. אני יכולה לשכב כאן עד מחר, עד עוד שבוע, אף אחד לא ידע. מאיר ניתק עלי, לא יודעת למה. כואב לי היד, יחיאל, אולי תזמין לי משהו הביתה?
ניסיתי להכין עוגה, קניתי את כל המוצרים. רציתי גם מרק. לא קניתי אוכל היום, בניתי על זה. אתה מבין שאחרי זה אנשים עוד אומרים לי להתחתן? הם באמת לא מבינים שאין לי סיכוי? לאפות עוגה אני לא יכולה. אז להתחתן אני אצליח?
תקח את זה מחר לטבול בסדר? א-לאאא.
היא קמה במהירות, תופסת את המיקסר, מעיפה יחד עם הקרם בתוכו לכיור, זורקת לשם גם את הסיר יחד עם כל הירקות, את המגש של הטוסטר אובן ואת הסכין וקרש החיתוך.
מתקשרת לגיטי, היא לא עונה. מתקשרת שוב ושוב. גיטי עונה לה בלחישה שהיא באמצע הרצאה ואם זה דחוף, היא אומרת שכן ומבקשת ממנה לשלוח לה מנקה שתגיע הכי מהר שאפשר.
מתקשרת לגיטי, היא לא עונה. מתקשרת שוב ושוב. גיטי עונה לה בלחישה שהיא באמצע הרצאה ואם זה דחוף, היא אומרת שכן ומבקשת ממנה לשלוח לה מנקה שתגיע הכי מהר שאפשר.
אני באמצע משהו, גיטי ממשיכה ללחוש, תוהה.
לא עניין אותה. זה דחוף נורא גיטי, היא אומרת ולא אכפת לה כמה גיסתה תחשוב שהיא עצלנית, כי למה היא לא יכולה לנקות לעצמה את השני מטר וחצי שלה. או נצלנית. אני בונה על זה גיטי, תזמיני לי? היא אומרת ומנתקת.
כשאירית, אשה נמוכה במטפחת קשורה בעורף, דופקת, היא מוצאת אותה עדיין עם השוקולד, יושבת על הרצפה וידה בתוך כלי של מים.
תעשי פה מה שאת חושבת, היא אומרת לה בקצרה, אני הולכת לחדר. תגידי לי אם את צריכה משהו, אני אתן לך תוספת תשלום אם תטפלי גם בסתימה שדפקתי שם במטבח. את יכולה לקחת אחרייך את הכלים שכאן, הם חדשים כמעט, אבל צריכים טבילה. קחי מה שאת רוצה, הנה הכסף מראש, אמרה ונכנסה לחדר. נכנסה למיטה והלכה לישון. רעבה ומלוכלכת. ויחיאל לא הגיע לבקר.
ואז היא מתעוררת מהטלפון. ליבי מתקשרת ומספרת שהיא כבר מלא זמן לא ראתה אותה ומשעמם לה, ויש לך אוטו אז אולי תקחי אותי לסיבוב, והיא שואלת אם אבא יודע שהתקשרה וליבי אומרת שמה פתאום, לקחתי לו את הטלפון והתקשרתי ל”מזכירה טכנית חממה יהודית”. אבל את תמיד מסכימה למה שאני מבקשת אז תבואי, טוב?
והיא באה, למרות היד והכאב, וליבי מבקשת שיסעו לכותל ואבא שלה מאשר והן נוסעות. ליבי עם סוכריה על מקל. היא עם ברנשילד.
והיא לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שהיתה בכותל. אולי אז כשהחליטה לומר כל יום את תפילת השל”ה כשעוד חשבה שיעזור. עד אז היא אמרה לפחות פעמיים בשבוע, הרגישה שזה תעודת הביטוח שלה. היא הפסיקה אחרי חמש שנים כשידעה שלא עוד. ואסור להתפלל תפילות שוא. או כשעשתה ארבעים יום, ושוב ארבעים יום, ושוב, כי מאיר אמר שאם לא עבד עליה בטח לא עשתה נכון. כי חייבים ללכת רק בשביל זה ואסור להתפלל על עוד דברים וזה צריך להיות ארבעים פעמים הלוך חזור ועם מלא כוונה. ואז עוד פעם, ואז התייאשה. מאז גם לא היתה בכותל.
אני ביקשתי ממך ללכת לכותל, ליבי מספרת בדרך, כי אתמול אבא סיפר לי שאמא היתה הולכת פעם בשבוע לשם. אז ידעתי שאת תסכימי לקחת אותי, כי כל דבר את מסכימה לי. גם אמא בטח היתה נותנת לי לבוא אתה.
את מתגעגעת לאמא, היא אומרת לה ויודעת שזו לא השאלה הכי חכמה, ושהיא סתם סקרנית עכשו על חשבון ילדה קטנה.
ליבי מחייכת ואומרת שהכי אהבתי אותה בעולם, אבל אני לא באמת זוכרת אותה. אבא סיפר לי עליה סיפורים. אז נראה לי בנות תמיד אוהבות הכי את אמא שלהן אפילו שהן לא זוכרות אותן, נכון?
הכותל לא השתנה הרבה מאז השאירה אותו. היא קורעת קריעה ונכנסת, ליבי מחזיקה לה בחצאית. היא בוהה באותן יונים שעדיין חגות שם במעגלים על המתפללות, ותוהה איך הן לא מתייאשות ואיך לא נמאס להן להתפלל את אותה תפילה בדיוק. ומי יודע כמה שנים הן שם, נעות.
אישה בשביס אוספת נשים לאמירת נשמת. עדיף בחצות היא אומרת לכל מי שמוכנה לשמוע, אבל טוב מוקדם מלעולם לא; היא פונה גם אליה, אבל היא מסרבת. לא עכשו. עוד מישהי מבקשת ממנה להצטרף לסיים ספר, גם אותה היא משלחת.
היא מקשיבה להן מאחורה, ארבעים נשים אומרות נשמת. ובמקום הזלזול שהיה בה תמיד למראה הזה היא מוצאת קנאה. הלוואי ויכלה לעמוד ככה ולומר נשמת בכזו פשטות. המילים דוקא חודרות אליה, והיא תוהה, לא מבינה למה. נגיד היתה מתאימה לאמירת נשמת בציבור ובקול, על מה היתה מודה ומי ביקש בכלל להגיע לכאן. על כורחה היא נולדה, ועוד יותר מזה חיה. היא לא חושבת שעל כורחה היא תמות. לא היא.
את באמת לא תצטערי אם תשמעי שיש לך מחלה קשה ונשארו לך כמה ימים לחיות? היא מאתגרת את עצמה ויודעת שכן, שטויות, היא תצטער.
ולמה? מה תרוויחי בעוד חמישים שנה פה, בדיוק כמו עכשו.
מה יש. היא עונה למונולוג. אני אוכל ואני אשתה. כי אולי מחר אני אמות.
ואז הנשים אומרות שאילו פינו מלא שירה כים, והיא תוהה מה היה קורה לו לא היה לה פה, הרי לא ביקשה שיתנו לה, ונגיד ולא היה את זה לאף אחד בעולם, האם היה חסר לה. ואז הן אומרות ועינינו מאירות כשמש וכירח, והיא חושבת אם היתה יכולה לעבוד בלי עיניים ולא בטוחה. בטח שלא לדמיין. אז נס שיש לי עיניים. גם להיות אני וגם להיות בלי עיניים זה אולי היה קצת מדי הרבה. אפילו בשבילה. ורגליים. ובריאות. והיא יודעת שהיא לא יודעת מה מותר לה לחשוב מכל זה ומה אסור. ובטח שהיא מודה לאלוקים במודים ונס שלפחות יש לה עבודה וכסף וכשרונות וארבע קירות לגור בהם. אבל תכלס, לא בקשה בכלל להיות כאן, אז לא רק שהיא כאן בעל כורחה, לפחות שיתנו לה עזרים. כמו עיניים, ורגליים. או שלא. יש מי שיש לו פחות ממנה. והיא לא הייתה רוצה להתחלף אתו, אף פעם. אז אולי היא סתם דמגוגית. ולו יכולה היתה באמת לבחור בין הכלום שיש לה לכלום ממש… היא לא יודעת. או שכן.
והיא פותחת את הסידור ומלמלת נשמת כל חי.
צליל של הודעה נכנסת עוצר אותה, שירלי. שרק מזכירה לה שהיתה רצינית היום, הוא באמת אלמן. בדקתי עכשו.
היא תופסת את ליבי ביד ויוצאת, משאירה את הפסוק שהיתה באמצעו לארבעים הנשים האחרות.