מרג’ – פרק י”ח

ואז אמא ביקשה לבוא לשבת. אמרה שגיטי עמוסה והיא לא רוצה להכביד עליה, והיא לא מעוניינת לנסוע רחוק ליצחק. ואני יודעת שאת מעדיפה לבוא לבד, אבל זה יהיה חד פעמי בעזרת השם.

זה ממש לא התאים לה, לא עכשו, לא פעם ולא אף פעם. אף אחד מהמשפחה לא ביקר בדירה שלה חוץ מהילדים של מאיר. וליבי. ועכשו אמא מתעקשת. אמנם זו לא פעם ראשונה שאמא מנסה להוביל אותה לתוך זה, אבל זו פעם ראשונה שאין לה כח להתנגד. היא מציעה לאמא שלה שהיא תגיע אליה עם כל האוכל. אמא שלה מסרבת.

*

כשהיא יוצאת מהמשרד בחמישי היא לא זוכרת הרבה מזה, רק שחשוך ושהיא עייפה. כשהיא נכנסת הביתה רק חשוך עוד יותר והיא הולכת מיד לישון. כשהיא קמה כבר כמעט צהריים ויש לה עשרות שיחות שלא נענו מאמא שלה שאין אוטובוסים בשעה הזו כבר. היא מחזירה שהיא באה לקחת אותה.

אמא שלה נכנסת עם ערמת עיתונים וקריקטורות, להנעים לנו את השבת, היא אומרת. וגם את הדרך, קחי, היא מגישה לה אחד, תקראי.

אני נוהגת, אמא.

בסדר, אז אני אקריא לך. היא אומרת.

זה מצחיק בעיקרון, אמא אומרת לה אחרי כמה דקות של הקראה.

אה.

ואת אמורה לצחוק.

טוב.

את יבשה כמו…

היא מהנהנת. תקוה היא טרגדיה, אמא. יש כזה ספר באנגלית.

לא. אמא שלה מזדעפת. אם ככה, החיים הם טרגדיה.

גם נכון.

אבל אולי תסבירי לי מה הקשר ילדונת? לא ביקשתי ממך תקוה, לא עכשו בכל אופן. קצת צחוק, מה יקרה?

אותו דבר אמא’לה, היא אומרת, מתעמקת בכביש שמולה. אותו דבר.

*

כשעלו הביתה היא שמה לב למבטים של אמא שלה על המראה שלה. היא בחנה אותה, רוצה להגיד משהו אבל בסוף שותקת. היא יודעת שאמא שלה מבליגה, אבל יודעת שהיא אוגרת חצים ומתישהו הם יגיעו אליה. היא רק אומרת, רזית, מאוד.

אני צריכה להסתפר, אני יודעת. היא נאנחה כשעלו במדרגות.

להסתפר? השער זה הדבר הכי טוב שאת עונדת עכשו.

הגעתי אליך ברגע שקמתי, היא מתנצלת ושונאת את עצמה על זה. זה היא וזהו. וכדאי שיפנימו וכמה שיותר מהר.

הגעתי אליך ברגע שקמתי, היא מתנצלת ושונאת את עצמה על זה. זה היא וזהו. וכדאי שיפנימו וכמה שיותר מהר.

מי השכנים שלך כאן?

היא נאלמת דום. האמת שאני לא יודעת.

אמא שלה פוערת פה, והיא צוחקת, נבוכה.

אני חושבת שבקומה שלי יש משפחה עם המון ילדים, כי כשאני כן בבית בשעות של השכבה אני שומעת הרבה רעש, חוץ מזה יש את הדירה של המשכיר שלי שצמודה אלי, גרה שם אחותו אם אני לא טועה.

ומעלייך?

את לא באמת חושבת שאני יודעת.

אחר כך אמא שלה שתקה כשראתה את הגודל של הדירה, את החדר המרכזי וחצי הכירה הצמודה אליה, היא שתקה גם כשהיא אמרה שהחדר שבו היא ישנה מרווח יותר ויפה והיא ממש אוהבת אותו ומחוברת אליו, ומקווה להישאר בו הרבה זמן, וטוב שחתמה חוזה לשנתיים. כשבדקה את המיילים שלה רגע לפני שבת, אמא שלה רק מלמלה משהו על חצות, אבל כנראה נזכרה בקבלה שלה לשתוק ולא המשיכה. גם כשהיא אמרה שהיא יודעת שהיא לא אמורה אחרי חצות אבל היא התחייבה שתעשה משהו בבוקר ובסוף היא ישנה, ואז יצאה להביא אותה, והיא חייבת לבדוק מה קורה.

כששבת נכנסה והיא התיישבה להגיד לכה דודי אמא שלה שברה שתיקה ושאלה אותה אם היא לא מתארגנת.

היא רצתה לומר שהאמת שלא. ושבשבת העור שלה נח ובגדי שבת לא נוחים לה ומספיק לה החלוק שעליה אבל היא רק קמה ואומרת שבטח, מיד אני חוזרת, ונכנסת לחדר כדי לחפש איזשהו בגד שעוד נשאר לה מהעבר, משהו שאמא תשמח בו. ואחר כך שואלת את אמא שלה אם היא רוצה לנצל את ההזדמנות להכיר את השכנה ממול.

היא מוציאה שתי צלחות ומניחה על השולחן ואת החלות שקנתה. אני מקדשת על החלות, היא אומרת לאמא שלה, את רוצה ליטול ידיים?

הפלטה שלך רותחת, אמא שלה אומרת אחרי ביקור קצר במטבח, איך את משמרת את זה ככה.

כן, היא אומרת, מחייכת. קניתי אותה לכבודך.

לכבודי?? מה את עושה כל שבת? אמא שלה שואלת, מנסה לא להישמע נסערת.

אני? כל שבת? היא צוחקת, אני מסתדרת. לא מעמידה לי פלטה, בשביל מה. טוב לי עם מה שיש במקרר, גם אם זה פיתה וחומוס.

אה.

אמא שלה שותקת גם כשהיא מגישה רק מנה אחת של דג שקנתה ואחר כך גם שניצל. שותקת כשהיא רואה אותה אוכלת שתי חתיכות חלה, ולא אומרת, לכן רזית. 

גם היא שותקת, וכשאמא שלה מסיימת לאכול היא מברכת. אמא שלה לא מורידה ממנה את העיניים.

אבל למה את לא שרה? היא אומרת כשהיא קמה לפנות.

היא בוהה בה.

אבל את שרה כל כך יפה! אמא שלה ממשיכה, המילים שלה קטועות.

הייתי.

היית סולו! תמיד! היית עושה קול שני לבנים! היית שרה, שרת כל כך יפה! היא עוצרת את הקול שלה בכוח עוצרת גם את תווי הפנים, נזכרת פתאום בקבלה שלה, בבת שלה, ושותקת בחזרה.

היית סולו! תמיד! היית עושה קול שני לבנים! היית שרה, שרת כל כך יפה! היא עוצרת את הקול שלה בכוח עוצרת גם את תווי הפנים, נזכרת פתאום בקבלה שלה, בבת שלה, ושותקת בחזרה.

אמא שלה שותקת את השאלה של האם היא לא רוצה לשיר משהו יחד, משהו אחד.

והיא שותקת לה חזרה, היא בטוחה. היא קנתה פלטה, קנתה אוכל. שמה בגד של שבת, הלכה להגיד שבת שלום לשכנה. היא לא רוצה לשיר.

*

היא שוכבת על הספה בסלון, מנסה להכניס את עצמה לגודל הספה בלי הרבה הצלחה. היא מתכרבלת במצעים ובשמיכה שעוד יש לה מהימים שליבי היתה כאן, וטוב שכך. אחרת היתה צריכה לקנות עכשו.

אמא הלכה לחדר, אמרה שמוקדם עדיין והיא מעולם לא סיימה סעודת שבת כל כך מוקדם. אבל היא רק שמחה, חייבת את שעות השינה האלו. הלכה מיד לספה, לישון. אמרה שזה דוקא יחסית מאוחר לה השבת הזו ובדרך כלל היא כבר עמוק ברקיע אחר, ואיך היא אוהבת שבתות חורף, אז מה אם השעה שבע בערב.

אבל היא לא הצליחה להירדם. אם היית נשואה, ככה היתה נראית השבת שלך? שבת היא לא רק למשפחות, היא ציווי יחידני, ככה אמא אמרה לה וזה לא יוצא לה מהראש. ככה לא היה נראית השבת שלה לו היתה נשואה והיא יודעת את זה. השבת שלה היתה יפה, היא היתה יושבת בראש השולחן, יחיאל בראש השני והילדים כולם סובבים אותם כמו מלך ומלכה. היא יודעת את זה. היא היתה מבשלת שעות במטבח, מכינה לכל ילד מה שהוא אוהב, אופה עוגות, מנות אחרונות, אין לה ספק.

אחר כך הם היו שרים, ולילדים היו בטח הגנים שלה במוזיקה, והשירה היתה יפהפיה, והיא היתה מנצחת על הכל, ורק יחיאל היה הורס את ההרמוניה עם הטונים שלו, אבל היא היתה סולחת לו, כי העיקר שהוא בראש השני של השולחן, הוא יכול גם לקרקר משם. ואז הוא היה אומר דברי תורה, ואומר לה כמה האוכל היה טעים, והגדולות היו עוזרות לה להגיש, והקטנים היו מביאים מנה אחרונה, ואז היא היתה קורסת למיטה עם כל הקטנים, שומעת את יחיאל נשאר בסלון, לומד, ואת הבנות מארגנות את הסלון ומפטפטות מדי בקול ואותו מבקש מהן להיות בשקט כי הוא מנסה ללמוד ואמא מנסה לישון וזה בטח מפריע לה. והן היו ממשיכות להרעיש.

היא לא מצליחה לישון, היא שומעת את אמא אומרת תהלים בחדר והיא מנסה לעצום עיניים חזק יותר ולשכוח מיחיאל והבנות, היא לא מצליחה. קר לה והיא הולכת לחדר להביא עוד סוודר להתכסות בו אבל נעצרת לפני שהיא דופקת. היא שומעת את אמא בוכה.

והיא לא יודעת מה לעשות, כי השבת הזו, חוץ מלהתחתן, היא עשתה הכל. ניסתה הכל. אולי היתה צריכה גם לשיר. אולי זה היה עוזר.

בבוקר הן העמידו פנים כאילו לא קרה כלום בלילה, והדבר הכי נורמלי בעולם זה לשבת אמא ובת, אמא אוכלת טשולנט קנוי ובת פיסות חלה. אמא שותקת. בת שותקת. הן ברכו והיא הלכה שוב לספה, לישון. או שלא.

אמא כבר לא שאלה אם ככה זה כל שבת. לא ניסתה להבין מה קורה אתה חוץ מזה, רק רצתה לדעת כמה זמן ייקח לה ללכת למאיר ברגל, זה לא בשבילך אמא, היא הפטירה ועצמה עיניים, זה רחוק ולא טוב לך לרגליים.

אמא כבר לא שאלה אם ככה זה כל שבת. לא ניסתה להבין מה קורה אתה חוץ מזה, רק רצתה לדעת כמה זמן ייקח לה ללכת למאיר ברגל, זה לא בשבילך אמא, היא הפטירה ועצמה עיניים, זה רחוק ולא טוב לך לרגליים.

כמה זה רחוק?

בשבילך שעה.

אמא מתייאשת ומתיישבת שוב עם תהלים.

רק במוצאי שבת כשאמא שלה כבר עומדת ליד הדלת מפנה מהשטח כל הצעה לליווי היא אומרת לה, לא ראיתי בשום מקום את הכלים שלך.

היא שותקת. 

גם את זה נטשת. את לא מנגנת. יש לה אשמה במילים והיא כבר לא נלחמת בדמעות שלה. את רוצה שאני אקנה לך כינור? את חייבת לחזור לזה.

היא מנענעת לשלילה. והיא לא חייבת כלום.

וגיטרה?

לא.

אבל לא עברת יום בלי לנגן! אמא שלה מתחננת.

היא שותקת. מסובבת את הראש, לא רוצה לראות את אמא שלה ככה.

להתראות, אמא שלה מסתובבת לדלת, אפילו לא מחבקת אותה לשלום. 

לא, היא מסרבת להצעה, אני לא צריכה שתחזירי אותי, ואל תלווי אותי לתחנה, אני אסתדר, היא אומרת והולכת.

והיא רוצה לצעוק אחריה, לבקש ממנה לחזור, רוצה לשמח אותה, יודעת שאין לה איך. בואי לפה, אמא’לה שלי, היא רוצה לקרוא לה, בואי ואולי נשיר יחד. 

אבל אמא שלה כבר רחוקה והיא לא יכולה לשיר לה אף שיר. 

אז היא רק מתקשרת אליה ואומרת שאולי כן, היא תשמח אם היא תוכל לקנות לה גיטרה.