החשמל במשרד נפל וכולם פנו הביתה. פוליטקלי קורקט, זה ללכת גם כן ולהמשיך את מה שהיא באמצע, והיא מתארגנת לצאת.
שירלי רוצה שתבוא לדירה שלה, נכין אוכל, יהיה כיף. היא מתלבטת, לא בטוחה שזה מה שהיא רוצה לעשות עכשו, ובכלל, אוכל זה דבר שהיא העלתה לבוידעם מזמן, מכל הכיוונים, גם של האפיה.
מה ישכנע אותך לבוא? שירלי שואלת.
היא חושבת לרגע, לא יודעת, היא אומרת בכנות. אני חושבת שהכי טוב בשבילי יהיה לחזור הביתה, אולי קצת לישון.
את והכרית שלך.
אהבה.
כיף לך.
באמת? היא מרימה עיניים מופתעות לשירלי.
באמת. הלוואי עלי להצליח לישון בכזו שלווה.
היא כמעט צוחקת, שלווה.
אני אחזור הביתה עכשו, שירלי, אולי יותר מאוחר אני אגיע, תתזכרי אותי. היא אומרת והולכת הביתה. הולכת לישון. המיטה שלה נעימה לה. היא נכנסת עמוק אל תוך החושך ונרדמת.
*
אבל היום שלה היה ארוך, והשינה לא תפסה את כולה, והיכולת שלה להמשיך עד אין סוף כנראה נשחקה כי היה לה קצת משעמם, ולפתוח מחשב לא רצתה. אז הלכה לחממה יהודית, לראות אם יש לה מה לעשות שם, למרות שאין אף תכנית באופק. והיא לא מועסקת רשמית. הבנות קיבלו אותה בשמחה. זה אומר שבת? הן שאלו.
היא צחקה. האמת שזה לא תלוי בי, אבל כרגע לא שידוע לי. אפשר לשאול את קרויזר על זה, תאמינו לי שאני אשמח.
וסתם טיול?
האמת שאין לי מושג.
טיול לא מחייב הנאה. שירן צעקה מאחורה. היא הסתובבה וראתה אותה יושבת על הלובי על הספות. קרויזר תמיד התעקש שיהיו מקומות להתבטל בהם, וסתם להיות. עם קפה ועוגות עשרים וארבע שבע. בואי שבי. שירן פינתה לה מקום. ספרי לנו, מה שלומך? הרבה זמן לא היית פה.
טיול לא מחייב הנאה. שירן צעקה מאחורה. היא הסתובבה וראתה אותה יושבת על הלובי על הספות. קרויזר תמיד התעקש שיהיה מקומות להתבטל בהם, וסתם להיות. עם קפה ועוגות עשרים וארבע שבע. בואי שבי. שירן פינתה לה מקום. ספרי לנו, מה שלומך? הרבה זמן לא היית פה.
והיא יושבת אתן, מספרת להן, שומעת מהן. צוחקת אתן.
אביטל. היא מחייכת כשזו מפציעה מהמדרגות של הפנימיה. מה שלומך?
או. בחסדי שמים. סתם הגעת?
האמת שכן. היא מודה. רציתי לראות אולי יש לי מה לעשות כאן, גם אם לא רשמי.
עזרה זה תמיד בכיף. בואי למשרד, נכין לך קפה.
היא קמה בלי מאמץ מהספה הצפופה, נופפה להן לשלום והלכה עם אביטל למשרד. רוצה לשבת אתי על תכנון מרצים לשנה הבאה? יהיה כיף לעשות את זה בשתיים.
אביטל מכינה לעצמה קפה ולה שוקו. כסתם כי את נראית מחויכת, ושוקו הולם אותך מעולה. שינית איפור?
היא צוחקת. אני כמעט ולא מתאפרת אף פעם, שומרת חזק על העור שלי.
אז שינית תזונה.
חה, לא ממש. אבל תודה.
הן מתיישבות על דפים, עם השוקו והקפה. היא דוחה הצעה לשוקולד, מזכיר לה תקופות אפלות. היא נהנית לעזור לאביטל, נהנית לעבוד עם אביטל באופן כללי, בלי דיבורים מיותרים, ועם הרבה מעשים. ומכבדת את הרצון של אביטל להשתמש בעפרונות ודפים, כי ככה אפשר לקשקש ולמחוק, וגם לראות היסטוריה. ולא אומרת לה שגם בוורד יש את כל האופציות האלו. רק מציירת תוך כדי פרחים קטנים בצידי הדף.
תגידי, היא מרימה את הראש מהדפים של התכנון. ליבי, היא, נמצאת כאן?
ליבי של קרויזר?
כן.
לא חושבת, קרויזר לא כאן היום.
אה. היא חוזרת לדפים.
את באמת אוהבת אותה, לא סתם היה נראה לי. אביטל אומרת בהשתוממות והיא בולעת את הלשון לכמה רגעים.
את מופתעת.
אהממ, לא, מה פתאום. אביטל נבוכה.
אבל היא מתעקשת. למה הופתעת?
ואביטל זורמת על הבוטות: כי את לא מתחברת לסביבה שלך בדרך כלל.
אה, תודה.
אוי. אני, אה, סליחה, לא התכוונתי לפגוע או משהו.
כן, ברור. הכל בסדר.
אביטל מתעקשת להמשיך שזה מעולה! כי היא גם אוהבת אותך נראה לי, וכמובן שסליחה אם פגעתי בך!
היא אומרת שהכל בסדר, ברור. אבל משהו בה לא שקט. הלם שאת יודעת להפעיל לב.
כיף שבאת, אביטל אומרת פתאום, היית חסרה פה בבניין.
ברור. היא נושכת שפתיים. כמישהי חסרת יכולת אהבה, אני בטוחה שחסרתי, וגם שאחסר בעתיד. את זה היא לא אומרת.
משפשפת את השיניים שלה אלו באלו מקשיבה לרעש שהן עושות, קופצת את השפתיים שלה חזק, היא לא תפגע בה, אביטל. לא. היא לא מסוגלת, היא יותר חזקה ממשפט אחד מטופש, ובכלל, צודק. ועוד יותר מזה, מכוון. ובכלל, את לא זוכרת שאת לא רוצה שיאהבו אותך ולא רוצה לאהוב. חבל עליך שתיפגעי, חבל על מי שתפגעי בו או בה. אז זה בכלל לא עלבון. ובכלל, מי היא אביטל, סתם אחת שתמיד רצתה להיות חברה שלה ונתקלה בקיר אטום, ועוד אומרת שהיא לא הטיפוס.
בטח, כי אם היא היתה מושגת הן מזמן היו חברות. ואביטל היא לא היחידה שמחפשת את החברות אתה בלי להתייאש. גם שירלי. וגם ליבי אוהבת אותה. ולא משנה מה כל הסביבה שלה תגיד על ניתוק וחוסר תקשורת. וגם היא אוהבת את ליבי. השריר הזה קיים גם אצלה.
*
איזה קיטש. בחיי.
אוקיי.
זה כאילו סיפור של סרטים וזה.
די נו.
לא מאמין שאני אח שלך.
מאיר.
מה? הוא שואל במתק שפתיים של ילדה חיננית בת שלוש.
אני מנתקת.
למה?
כי אתה נהנה למתוח אותי.
אויששש, הדמות הראשית בסיפור אפילו לא יודעת שהיא באמצע דרמה. הקול שלו חמאת בוטנים. חשבתי שאת לא רוצה להתחתן.
מאאיר, היא צועקת.
טוב נו, אבל מה תעשי אם לא תתחתנו? תחפשי התנדבות אחרת? כי אם לא אני לא מתערב, הכי חשוב שתעשי עוד משהו מלבד העבודה שלך שהיא חורבן.
היא לא אומרת לו שהוא מוזיל את המילה חורבן ולא נשארת לחכות שהוא יגיד שחורבן רוחני הוא יותר גרוע ולא הוזלה. אלוקים על מה הוא מדבר.
מאיר? היא לא רוצה להעלות את המחשבות שלה, שמא היא טועה ותעשה צחוק מעצמה.
מה כפרה, מה. קרויזר אומר שאת היחידה שיכולה לגדל לו את הילדה.
מה כפרה, מה. קרויזר אומר שאת היחידה שיכולה לגדל לו את הילדה.
אה. אז זה הסיפור. היא לא אומרת שזו סיבה מקסימה להתחתן עם מישהי, יודעת שמאיר לא יבין לעולם.
את אוהבת אותה.
נכון.
והיא אותך.
נכון.
אז למה מחכים.
אני לא יכולה לגדל אותה.
למה?
כי אין לי יכולות. אלוקים לא חנן אותי.
חי. תמיד היית מצחיקה.
כן, לאחרונה אומרים לי את זה הרבה.
קרויזר?
מצחיק.
אבל מה תעשי אם לא ילך, לא תמשיכי לעבוד שם?
להתנדב.
אה.
לא חסרות לי הצעות אחרות, אני מקבלת כל הזמן מכל הארגונים הכי גדולים בארץ לניהול טכני. אני מסרבת למשרות ברמה חודשית.
לא אמרת לי!
הרבה דברים לא אמרתי לך.
כמו שהבת שלו היתה אצלך שבוע.
אני קובע לך, מתי?
בכל אופן זה לא רלוונטי כי לא שיניתי את דעתי; אני לא רוצה להתחתן.
*
אני לקחתי חופש מהעבודה, היא מספרת לו. ככה שבועיים, רק כי התגעגעתי אליך קצת, איך אתה יכול לומר שאני בחרתי בזה?
לקחת שבועיים חופש?
כן.
באמת לקחת?
לא. לא באמת, אני כבר לא יכולה לשחק עם זה אחרי הדרמות שעשיתי להם לאחרונה. אז בוא נשחק שכן.
נשחק!
כן, בסוף הכל בינינו משחק, לא?
נגיד. אז לקחת חופש, עכשו מה?
כלום, זה לא מה שחשוב כאן כרגע.
מה כן חשוב? הוא עדיין יושב על הספה, מסתכל עליה. היא מסתכלת חזרה, שוב העיניים שלו שחורות. שוב היא זכרה אחרת.
תמיד היו לך עיניים שחורות?
נולדתי עם כתומות, הן השתחררו לי עם השנים והדמעות.
מצחיק.
כן, יש לי חוש הומור.
כמוני.
נו, כנראה לא סתם היינו אמורים להיות זוג.
היא לא צוחקת, דבר לא מצחיק אותה. מלא זמן לא באת לבקר אותי. היית עסוק?
נראה לי אנחנו צריכים לדבר.
פעם ראשונה אחרי כל כך הרבה שנים.
של ביחד.
תאורטית.
בוא נשחק משחק, היא מציעה. הוא שולף את so do you.
אז איזה יום בחיים שלך הייתה רוצה לראות? היא שואלת אותו. הוא אומר שהיה רוצה לראות את יום ההולדת של הילד הבכור שלו, והיא צוחקת שהוא אופטימי.
כן, כמו אלו שמתפללים על ילדים במקום על זיווג, ומקבלים אחד פלוס אחד. הוא צוחק ומעביר את כרטיס ששואל על איזה יום אתה רוצה לראות בו מחייך לסוף העמה. היא בוחרת כרטיס חדש.
מגולח או מזוקן כתוב שם.
מזוקן, היא אומרת.
מגולח, הוא אומר בו זמנית והם צוחקים שוב. אתה כבר לא מזמן לא בחור, היא מזכירה לו. והוא צוחק, כי היא שוכחת שהוא כן, מה לעשות. והוא אומר: אבל לא ענית על היום שלך.
יום? היא שואלת.
איזה יום היית רוצה לראות בחיים שלך. והיא עונה שאה, זה ברור. והוא לא מבין למה, והיא אומרת שזה מאז ומעולם, היתה רוצה לראות את יום המוות שלה.
אה. הוא אומר. והיא אומרת, כן. אה. כי תמיד רצתה לדעת מה יהיה אז. האם היום הזה ייראה כמו בסיוטים שלה או יפתיע. האם תהיה בו לבד. או שלא. ככה כשהיתה בת עשרים. וככה היום.
ואיך היית קוראת לספר על החיים שלך? הוא ממשיך. כאילו בראש שלה לא עובר הפחד הכי גדול שלה בחיים.
היא יודעת שברגע אחר היא היתה בוכה על כזו שאלה אבל עכשו היא רק חושבת, אני לא חושבת שיש מה לכתוב על החיים שלי ספר, הם יהיו הדבר הכי משעמם עלי אדמות. בחורה שקמה עובדת והולכת לישון.
אוי. למה?
כי התייאשתי לחכות לך. תבחר כרטיס נוסף.
תבחרי את, הוא אומר ומתעמק במשפטים שמאחורי הכרטיסים, איזה מטופשים, כמו יש מספיק פרחים לאלו שרוצים לראות אותם. גאוני. או בשבוע הבא לא יכול להיות משבר כי היומן שלי כבר מלא. אמר את זה אדם בשם הנרי קיסינג’ר; הגרלתי את המשחק הזה בשיטוט ערב אחד מדכא ומאז השתנו לי החיים.
איזה משפט. ישר למאחורה של הכרטיסים. והמשפט של הנרי ההוא דוקא גאוני. אהבתי.
הוא פשוט מגוון, תמיד אני מוצא תשובות חדשות לשאלות ידועות והוא לפעמים עצוב ולפעמים מציאותי, אופטימי או פסימי, מתאים את עצמו למצב רוח. ולשאלה שלי, האם היית רוצה חברה כמוך?
לא.
ומדוע?
כי אני משעממת, חסרת יכולת נתינה וכולי, אתה מכיר את הרשימה שלי כבר.
ואיך את חוגגת ימי הולדת?
בבכי או בשינה.
את שאר היום הם בזבזו על הספה, עוברים כרטיס כרטיס, מדברים על כל מה שלא דיברו ביניהם מעולם, ויחיאל החליט שחבל על הזמן הזה לבזבז על משחק שלא הוא כתב בו את השאלות, ועדיף לו פשוט לשאול כל מה שעולה על רוחו בשם הכרטיסים. והיא יושבת שם ועונה. ואז הוא החליט שהוא חייב להקליט אותה, וגם עשה את זה. אבל מתישהו הם קמו משם, כי הוא הזכיר לה שעוד שניה הבית כבר לא יהיה ריק וכל הילדים יחזרו והפריבילגיה של שעות השקט והסערה שעברו לא תחזור כל כך מהר, אז שתרשום את החוויה הזו וגם את התשובות שלו כי הוא לא בטוח שיזכור כל מה שענה, והיא המומה מכל מה שגילתה עליו ולא ידעה מעולם, ורק אומרת לו, יחיאל, והוא מסתכל עליה והיא רוצה לומר לו תודה על היום הזה אבל שותקת, כי העיניים שלו באמת כתומות.
*
למרות המטבח הקטן שלה, השעה המוקדמת והעייפות היא מצליחה לאלתר ארוחת בוקר חגיגית בערבוב של הקפאה ושימורים. טוב שקנתה גם עוגיות ברמן. היא מסדרת אותם על צלחת יפה ומגישה מאושרת כאילו היא הרגע הרימה קינוחים של ציפי כהן.
היא רוצה עוד יום של חופש, אבל עוד לפני שהספיקה לחשוב המטבח התמלא בהמולת ילדים ועצבים של בוקר. היא נאנחת ומתחילה לעבור אחד אחד כדי לבדוק מה חסר לתורן לצאת ליום הלימודים שלו. תיקח אותם היום? היא מפנה את השאלה ליחיאל שנשאר יושב במקומו בוהה בבלגן. אני פשוט לא יכולה לצאת מהבית בימים הקרובים, אתה יודע…
יוסי שואל אותה למה אמא ויחיאל משתיק אותו בככה קצר.
כן. הוא אומר ונאנח, אני אקח אותם; ולרגע הם נראים שניהם כמו בסוף יום למרות השעה המוקדמת, אז היא מתאמצת לחייך ואומרת לו תודה רבה ופונה להכין כוסות שוקו. ואחד קפה.
תודה רבה, הוא אומר לה כשהיא מביאה לו את הקפה, לא היית צריכה.
הוא לא מתנצל שהוא יושב בתוך כל הבלגן, והיא מחפשת לתפוס אותו במבט, אבל הוא לא רואה אותה, לא רואה כלום. הוא בוהה בהמולה בפרצוף חתום. היא היתה נותנת הרבה כדי לדעת על מה הוא חושב.
טוב, הוא קם פתאום, אני מחכה ברכב ועוד חמש דקות מתניע, מי שלא יושב ברכב וחגור יצטרך להגיע בכוחות עצמו.
או להישאר בבית, רחלי אומרת.
לא, הוא מחייך ביובש. אין בית היום, הוא מתפנה בשעה שמונה וחצי בדיוק.
היא מסתכלת בשעון, עשרה לשמונה.
יחיאל קולט את התנועה המהירה שלה ומעביר אליה את אותו החיוך שמתייבש יותר. היא מהנהנת בתגובה, מאשרת.
להתראות, הוא אומר ויוצא לרכב. משאיר אחריו עיגולי קפה על השולחן.
האיום שלו עושה את שלו וחמש דקות אחר כך הבית מתרוקן והיא נשארת בו לבד. חושבת להשליט סדר בבלגן אבל מחליטה שלא. אלו הם השבועיים חופש שלה. היא מיטיבה את השמיכה מעל הראש שלה ושוקעת שוב לתוך הכרית.
כשיחיאל חוזר הוא מוצא אותה יושבת שם במטבח באותה תנוחה בה הוא ישב קודם לכן, הוא מתיישב ממול.
זהו. הוא אומר.
מה – – -?
את צריכה להחליט.
מה זאת אומרת? היא מנענעת בראש שלה, מסרבת לקלוט.
את חייבת להמשיך הלאה. אין לך ברירה.
אני לא חייבת כלום. היא מתעקשת. אני אעשה מה שאני רוצה.
כן, הוא נאנח. אף אחד לא יכול להכריח אותך דבר. אף אחד אף פעם לא הצליח להכריח אותך ואת תמיד עושה רק מה שאת רוצה.
היא שותקת, חותמת שפתיים.
והוא ממשיך, אבל את לא יכולה לבחור שלא לבחור ולהאשים בזה את כל העולם.
אני בטח לא אשמה, היא מרימה את הקול. הוא לא נבהל. אז מי? הוא שואל. הטון שלו לא משתנה.
לא אני! היא נאבקת במילים. לא מאמינה שהיא צריכה לומר את זה.
אם הרמת ידיים אפילו רגע אחד לפני שהגיע הסוף, האשמה היא על עלייך; כי ברגע האחרון, הכל יכול היה לקרות. הוא אומר והולך, ברגע. גם בלי להגיד שלום.
אם הרמת ידיים אפילו רגע אחד לפני שהגיע הסוף, האשמה היא על עלייך; כי ברגע האחרון, הכל יכול היה לקרות. הוא אומר והולך, ברגע. גם בלי להגיד שלום.
וכשהיא פוקחת עיניים היא מוצאת את עצמה יושבת במטבח הקטן שלה, עוגיות ברמן על צלחת לידה ודממה. אין אף אחד. הוא באמת הלך. היא רוצה לקרוא לו אבל אין לה מילים, ובכלל, הוא בחר ללכת. מה היא יכולה לעשות. אשמתו. גם כוסות שוקו ריקות אין ליד הכיור, גם הבלגן איננו. הכל טיפטופ. רק קופסת שימורי תירס פתוחה יושבת ליד הכיור מלאה עד הסוף; השיש נקי ואין עיגולי קפה על השולחן בשום מקום.
אבל מי יחליט מתי הסוף. ואולי היא רגע אחרי הסוף, או חמש שנים. או חמש עשרה. מי קובע איפה הקצה ומי מסוגל לעמוד צמוד אליו עם שיווי משקל. אולי היא אפילו שרדה חמש שנים אחרי כן, ולכן עכשו היא כל כך למטה, כי עקפה את הקצה ונפלה.
אבל אולי לא.
אבל מי הוא. מי הוא שיגיד לה את זה ואיך הוא יכול לדבר ככה בחופשיות על החיים שלה, על הנפש שלה כאילו הוא יודע מה עוד היא מסוגלת לעבור ומה לא. הוא לא יודע. רק היא יודעת. היא לא מסוגלת. ולמה הוא לא שתק, למה הוא תמיד מדבר בלי לחשוב, לא על המילים שיוצאות לו מפה ולא עליה.
אבל אולי הוא צודק, אולי לא. ואולי אין לה ברירה, ואולי יש לה. או שהיא יכולה להוכיח לו שזה שטויות. היא תנסה ותיפול חזרה לקרשים והכל יהיה אשמתו הפעם, ולא שלה. הוא יראה, זה לא יצליח. אבל בסדר, אם הוא ממש רוצה לראות את זה בעיניים – על חשבון החיים שלה. כמו שהוא אמר, אולי אין לה ברירה. והיא מעדכנת את מאיר. וכשהוא שואל מתי וכמה, היא אומרת שיש לה תשעה ימים, בדיוק בשביל זה.
ומאיר רק אומר, לקחת חופש בשביל זה, והיא אומרת שלא, לא. מה פתאום, זו בדיחה פנימית. והם לא צוחקים.
