אני צריך אחת מהצוות שלך מחר לכל היום, אני רוצה לעשות בדיקה סופית על המוצר שאמור לעלות בעוד שלושה שבועות, ואני רוצה מישהו שלך און בורד. שי שולח לה הודעה בשתים עשרה וחצי בלילה, היא רוצה לכתוב לו שנס שהיא ערה ומה נראה לו שהוא כותב לה בשעה הזו, אבל יודעת שהיא מדברת שטויות וזה מה שיש לה, שי שכותב בשעות הזויות. ובין כך היום שלה כולו סובב סביב העבודה וגם ההודעה הזו תופסת אותה מול המחשב מסיימת דברים שהתחילה בבוקר.
רוצה גם לכתוב לו שנעמה פנויה, אבל יודעת שלא אליה הוא מתכוון, ובכל אופן, היא כמעט כבר לא פנויה. ורק כותבת שהיא מבינה שיבגני שגם ככה בתל אביב לא מספיק לו, והיא צריכה את מירי מחר לעבודה משותפת, אז זה יצטרך לחכות יום יומיים. ובכלל, מירי לא תסע לתל אביב מחר, היא בתקופה עמוסה וכרגע לא נראה שתוכל להרשות לעצמה לחזור הביתה אחרי שלוש, יש לה שני ילדים לאסוף.
אז אולי נעמה. היא מוסיפה בסוף בפרץ של חוסר כח, יודעת שזה לא מה שהוא צריך.
והוא משחק את הפינג פונג עד הסוף: מעדיף שלא, זה עסק רציני ואני רוצה ניסיון, הכי טוב מירי. תדחי את מה שתכננת את לעוד יומיים, ומחר אני צריך אותה כאן.
מירי תיאלץ לעזוב את המשרד לפני שלוש, היא מזכירה לו. מחר זה היום שהיא אמורה לעבוד מהבית.
אני יודע.
?
אני רוצה שבאופן חד פעמי היא תישאר עד מאוחר יותר, היא תקבל תוספת שעות.
לא יקרה. אתה יודע את זה. בינינו לא מדובר במשהו דחוף מספיק שישכנע אותה לאחר הביתה. בטח לא בתקופה הזו של השנה, כשאין לה סידור מלא לילדים.
לא יקרה. אתה יודע את זה. בינינו לא מדובר במשהו דחוף מספיק שישכנע אותה לאחר הביתה. בטח לא בתקופה הזו של השנה, כשאין לה סידור מלא לילדים.
היא תבוא, אני אדבר אתה. ולא יקרה כלום אם פעם אחת תתגמש קצת לטובת מה שטוב לה.
היא מחייכת לעצמה. חי בסרט. נזכרת במירי מתנצלת בשקט על הבלגן שיצר הקוד של נעמה, ועל שלא עברה על הקוד טוב מספיק. כי את יודעת, עם כל הבלגן של סוף השנה והקייטנות שמסתיימות מוקדם, אני לא במאה אחוז שלי וכל היום שלי סובב סביב זה, אולי כדאי שבימים הקרובים האחריות לקוד שלה תחזור אליך. ורואה גם את שי פולט לעצמו אחרי כל סירוב מחדש: כאילו חיה בלי בן זוג זו. כי מה יקרה אם יקח קצת אחריות ויעזור לה לאסוף את הילדים בשלוש והיא תוכל להתקדם קצת בקריירה שלה ובחיים. ומירי, אולי תלמדי לדרוש את מה שחשוב לך מהאנשים שקרובים אליך, לא יקרה כלום אם יתנו לך יד.
ורואה את מירי שותקת, תמיד שותקת. לא אומרת שהיא מבקשת את מה שחשוב לה בכל שיחה עם שי מחדש. לא מתחילה להסביר את הערכים שלה, ואיך היא מתכננת קידום, ומה זה בשבילה, והאם הקריירה מעניינת אותה או לא, ומה תכלית החיים. ולא פורשת את כל השקפת עולמה.
ואורי לפעמים שואל אותה בלחישה כדי שמירי לא תשמע, אם מירי בהריון. ולפעמים שואל אם אצלם בכלל מדברים עם הבעל, ואם אפשר לומר לו לא. ולפעמים שואל: איך בכלל מתחתנים אצלכם, ואם מכירים את האיש שאתו הולכים לחלוק דירה לפני כן. ומי זה האיש הזה, ומה הוא יודע, חשבון ואנגלית או לאסוף ילדים בשלוש. או שהכל אצלכם רק נשים יודעות, חשבון, אנגלית ולאסוף ילדים. והיא לא עונה, כי מירי שומעת את הלחישה.
והיא עדיין שותקת. לא מספרת אם בעלה קם בחמש וחצי בבוקר כדי שהיא תוכל לצאת לעבודה או שהיא מוציאה אותם גם בבוקר. גם לא אם הוא עוזר לה להשכיב את הילדים בערב או לא. ואחר כך כשהם לא בשטח היא שוברת את השתיקה ואומרת לה שהיא רוצה לעזוב, ואולי המקום הזה לא כל כך נכון לה, ואולי כדאי שתתחיל לחפש מקום אחר שיתאים יותר לסדר היום שלה. אבל אולי לא כדאי, כי בסך הכללי טוב לה כאן, ככל שיכול להיות טוב במשרה מלאה, ובסוף היא גם צריכה לשלם משכנתא, והבונוסים שנותנים לה כאן בצורה חופשית משלמים על הפיזיותרפיה שהבן שלה צריך, ותכלס, גם אם היא מאוד רוצה לעזוב, זה יבוא על חשבון הזמן של בעלה והרוגע שלו, שגם ככה עושה מעל ומעבר וחסרה לו שעה ביממה. ועל חשבון הצרכים של הילדים. אז אולי במקרה הזה פחות חשוב אם טוב לה כאן או לא, העיקר שכולם סביבה שמחים.
אז אולי אם לא אכפת לך, היא שואלת, אני אוריד יום מהעבודה במשרד, אעבור ליומיים בשבוע מהבית ואגיע רק במקרים דחופים.
והיא לא כל כך יודעת מה לומר למירי, כי אף פעם לא היתה צריכה לבחור בין הילדים לעבודה, ואף פעם לא סבלה במשרה מלאה. וגם לא יודעת מה לומר לה כי היא אף פעם לא יודעת מה מצופה ממנה בפריקה כזו, ומה נכון. ומה לא. אז היא רק אומרת: וגם מרוצים ממך, מירי. ורוצים שתישארי. ובואי נחליט שתורידי יום אחד מהמשרד כניסיון, ונראה אם זה מסתדר לכולם. ואז שותקת. וגם מירי שותקת. והן שתיהן שותקות. והיא לא מסוגלת אפילו לומר: וגם אני שמחה שאת כאן, מירי, ולא רוצה שתעזבי. אז היא ממשיכה לשתוק. וגם מירי.
ועכשו היא רק כותבת לשי שבסדר גמור, תעדכן, ומזכירה לו שלא כדאי להתקשר אליה בשעה הזו כי היא בטוח ישנה.
ולא מזכירה שוב כמה היא רוצה לשלוח אליו את נעמה. לא שאכפת לה לשמוע על האירוסין ועל איך היה מדהים ועל שלוימי ועל אמא שלו. ולראות תמונות ולשמוח ולפרגן ולשאול שאלות ולדבר על פאות ולחפש לה מה לשלוח לו לישיבה ומה לקנות לו לשבת ומה לכתוב לו במכתב ותגידי מירי איך שורדים את התקופה הזו ומה את עשית כל הזמן הזה ואני לא מסוגלת, להפגש רק פעם בשבועיים זה מוות, והיא מתה לדבר אתו עכשו אבל אסור לפי הכללים והם נורא מקפידים כי שלוימי אמר שזה חשוב מאוד מאוד והראש ישיבה שלו מדבר על זה הרבה ואומר שזה קריטי להמשך הקשר אבל זה קשה לה נורא ונס שאפשר מכתבים אבל אין לה מה לכתוב, והיא צריכה הברקה למילה קרוקס בשביל המכתב, כי היא, רעיונות וכתיבה זה לא הצד החזק שלה, וזה חייב להיות קשור גם לצבע של הקרוקס שנקנה לו (מפוספס כחול לבן), וגם לפרשת השבוע, מה עושים.
לא אכפת לה בכלל, ובין כך נעמה לא תפנה אליה את השאלות, ונס שישנה מירי, גם צעירה, גם מעודכנת. גם נשואה.
לא אכפת לה בכלל, אבל גם לא אכפת לה ששי ייבא את נעמה למשרד לכמה ימים ויתן לה להתאמץ קצת, יעביד אותה ויתעצבן כשתבקש ממנו לעבור על הקוד שלה כי היא צריכה ללכת הביתה, יום שלישי היום והחתן שלי מגיע לשבת.
הודעה נכנסת, שוב משי: אם כבר את ערה, יש מצב שאת עולה לשיחה מהירה? זה בקשר לדרישה החדשה שדיברנו עליה בישיבת הנהלה ברבעון שעבר. כרגע נראה שהצוות שלך ושל אורי יעבוד על זה במקביל, הצוות של אורי יעבוד על התשתית ואתם על המוצר עצמו.
שיחה מהירה זה אומר שעה, לא שיש לה משהו טוב יותר לעשות וזה גם מעניין אותה. פעם היא קיבלה על עצמה לא לכתוב לגברים אחרי השעה עשר בלילה וכמובן לא לדבר אתם, אבל זה כבר מזמן לא חל.
שיחה מהירה זה אומר שעה, לא שיש לה משהו טוב יותר לעשות וזה גם מעניין אותה. פעם היא קיבלה על עצמה לא לכתוב לגברים אחרי השעה עשר בלילה וכמובן לא לדבר אתם, אבל זה כבר מזמן לא חל.
עולה.
והם מדברים, ושי פותח מצלמה והיא תוהה אם לפתוח גם כן כי השער שלה כולו קרשים באיסוף על המצח, וקפוצ’ון ואיפור מרוח. בסוף היא פותחת ושי אומר שהיא נראית עייפה והיא צוחקת שבטח, כבר לא בוקר בחיים שלה.
ושי אומר שמעולם לא היה בוקר אצלה, היא נולדה בלילה.
וממשיך ומפרט לה על המוצר החדש, והצוות שלך יפתח את האלגוריתם ואת ה-UI במערכת שיתן אופציה לכל הלקוחות לשחק במילים שיכניסו ויהיו מילות מפתח בטקסט שלהם, וזה הרבה עבודה עם בינה מלאכותית וזה התקדמות מרגשת מאוד גם לחברה וגם לו שזה מושלך אל צוות שבניהולו, וגם לך, כמובן. והוא מקווה שהיא מתרגשת שזה מועבר אליה, וזה מועבר אלייך כי יודעים שתקחי את זה עד הסוף וזה יהיה מפותח עם כל האחריות הנדרשת ועם התכנון הטוב ביותר והעיקר זה הזמן וההספקים של הצוות שלך.
והאמת שהיא באמת שמחה, זה מעולה בשבילה, פרויקט חדש עכשו יתן לה לאן ללכת ובמה לשקוע.
ואת יודעת, שי אומר, עשיתי הרבה כדי שיגיע אל הצוות שלך, אני חושב שזו הבחירה הנכונה, לתת את האחריות אל הגולדה מאיר שלנו, הוא צוחק מהבדיחה הממוחזרת שלו, שהוא דואג להגיד בכל ישיבת הנהלה מחדש, להדגיש שהיא הגבר היחיד בהנהלה. ואז הוא צוחק, וכל הגברים מצטרפים. והיא, האשה היחידה בחדר, מחכה שיסיימו לצחוק ותוהה מה משעשע כל כך.
תינוק בוכה ברקע ושי נאנח. בטח אשתי תביא לי אותו עכשו כאילו משעמם לי, ולמה נראה לה שהעבודה שלי פחות חשובה מהשינה שלה, ואשתו נכנסת ושמה לו את התינוק בידיים והוא נעמד, מנענע אותו וממשיך.
את תצטרכי לקחת על עצמך שעות נוספת עם הפרויקט החדש הזה, אבל ברור לך שזו לא הזדמנות שאומרים לה לא.
ברור לי, היא אומרת. ואני אקח על עצמי שעות נוספות, בין עשר בלילה לשתים עשרה. הוא צוחק, שוב. ומרים את הילד גבוה יותר, מנסה להרגיע אותו בלי הצלחה, מדגדג אותו, מחייך אליו, מוריד, מעלה, ומדבר תוך כדי, בקול, מנסה להתגבר על רעשי הרקע. אילנה, הוא צועק, קחי אותו, אני באמצע משהו חשוב, אילנהה.
אילנה מופיעה חזרה ולוקחת אליה את הילד: אתה יודע שהשעה אחת וחצי, כן? שחרר אותה, מסכנה, ובוא, גם לה יש חיים. היא מפהקת ויוצאת.
אני סוגרת, היא אומרת לשי, באמת מאוחר. ולא אומרת: ואין לי חיים.
נו, היום רק התחיל, הוא נאנח וסוגר.
היא הולכת לישון, מהר.
שירי בוכה, היא אומרת ליחיאל מתוך שינה, יש מצב שאתה מביא לי אותה? אני גמורה!
יחיאל מתהפך לצד השני. יחיאל, תביא לי את שירי. יחיאל ישן עמוק, עמוק כל כך שהוא לא אומר לה שהוא קם בחמש וחצי מחר כדי להספיק להתפלל ואז להוציא את הילדים כדי שתוכל להגיע לעבודה ברוגע. גם לא אומר שהוא זה שנענע את שירי כל אחר הצהריים בניסיון להרגיע אותה. הוא ישן עמוק כל כך שהיא לא יכולה אפילו להגיב לו על המילים שלא אמר. אז היא רק מתעצבנת בלי קול שהיא עובדת כל כך קשה לא בשביל עצמה, ולא נשארה שעתיים בעבודה כי נהנתה שם כל כך. וממתי זה נהיה נורמלי שאנחנו מתחזקים פנקסים של מי עשה מה. ומתי נלמד לתת אחד לשני ככה בכיף, בלי לחשוב יותר מדי. ויחיאל ישן עמוק, והוא אפילו לא רוטן בתגובה.
אז היא קמה להביא אותה, כמעט נופלת מעייפות, בוהה בבית שרואים עליו שלא היתה בו היום, בית שדורש שני זוגות ידיים לתחזוק תמידי ומקבל בקושי יד אחת. תקופת המבחנים של הבנות הורגת אותה, ויחד עם הבלגן בבית היא כבר לא עומדת על הרגליים. לוקחת את שירי וחוזרת למיטה. רגש פתאומי שולח אותה לעבור בין החדרים לראות שכולם נושמים, גוררת את הרגליים ועוברת חדר חדר.
רחלי! מה נראה לך שאת ערה עכשו? הרגע למיטה, ולא מעניין אותי כמה תקבלי במבחן הזה. זה מתחיל לעבור כל גבול, תראי מה השעה. ואני רוצה שתקומי מוקדם מחר לעזור לי עם הילדים
רחלי! מה נראה לך שאת ערה עכשו? הרגע למיטה, ולא מעניין אותי כמה תקבלי במבחן הזה. זה מתחיל לעבור כל גבול, תראי מה השעה. ואני רוצה שתקומי מוקדם מחר לעזור לי עם הילדים, שירי מוציאה שיניים ואני לא רואה כמה אני אצליח לישון הלילה.
רחלי מחייכת חיוך של בטח אמא, אני לא קמה מחר יותר מחמש דקות לפני ההסעה וגם זה בחסד והולכת להתארגן לישון. היא מתלבטת אם לחכות לה ולבדוק שהנערה הולכת לישון והעייפות מנצחת. היא הולכת לישון, עייפה עייפה עייפה. מבקשת לקום רק כשיבוא שלום.
