מרג’ – פרק כ’

אז היא תכננה 24 שעות טענות של: למה אתה יוצא עם מישהי בשביל הבת שלך. ולמה להתחתן בשביל אומנת ומנקה. בשביל מפרנסת. בשביל נאני. ובכלל, למה אני, אין לך מושג מי אני וכמה המצב גרוע. אתה לא יודע למה אתה נכנס, לא, כאילו, אני מבינה שאתה לא נכנס עדיין, אבל מוכן אפילו לחשוב על להיכנס. לו רק היית יודע…

כי אני רווקה. ומבוגרת. וזקנה. ונוהגת. ועם סמארטפון. ועייפה. וקרה. ועצובה. וממורמרת.

אבל קרויזר, שמתברר שהוא אדם עדין מאוד בפניה ישירה, שואל אותה מה שלומה, והיא אומרת שבסדר. ומה שלומו. והוא אומר, שלא. מה שלומך באמת, והוא מסתכל לה בעיניים והפעם במשקפיים והיא נרעדת לרגע, ואומרת שבאמת בסדר, ובאמת ברוך השם.

אז הוא צוחק, וזה צחוק שעדין לה מאוד, ואז הוא אומר, שכן, בטח. רואים. והשם ברוך תמיד.

אז היא שותקת, נבוכה, לא זוכרת מה אומרים, או אולי מעולם לא ידעה. ואז היא שוכחת את כל מה שרצתה לומר, ואומרת שבכנות, לא משהו. והוא מהמהם ואומר שכן, מובן. ואז אומר שזה בסדר, כי אנחנו תיקו, אין לך מה לדאוג.

היא סופרת עלי כותרת בפרח ממולל שנמצא לה בין האצבעות ושותקת, לא בטוחה מה היא עושה כאן, במרפסת על גג איפשהו בשום מקום על כוסות קפה. שיהיה רומנטי, מאיר אומר, והיא לא מרגישה כלום חוץ מבחילה. בטח, רומנטי.

בוא נדבר על ליבי, היא אומרת. מחפשת להרגיע את דפיקות הלב שלה. לא רוצה לשמוע עליו. לא רוצה שישאל אותה עליה. בוא נדבר על הציורים שלה, הרצונות שלה הצרכים שלה. רק שלה. בוא נשכח מעצמנו לרגע. ונראה עד מתי.

בוא נדבר על ליבי, היא אומרת. מחפשת להרגיע את דפיקות הלב שלה. לא רוצה לשמוע עליו. לא רוצה שישאל אותה עליה. בוא נדבר על הציורים שלה, הרצונות שלה הצרכים שלה. רק שלה. בוא נשכח מעצמנו לרגע. ונראה עד מתי.

הוא פחות מתחבר: נוכל להניח את זה בצד ולחזור לזה אחרי כן? הוא מבקש, חצי אומר. כמעט מצווה.

נחזור לזה.

והם הניחו את זה בצד, לכמה זמן. לשעה ועוד שעה. והיא היתה חוזרת עייפה והולכת לישון, הרגישה דז’ה־וו שהחליא אותה והבריח אותה ישר לישון בלי להתייחס לימים שעוברים עליה, לשיחות. הרגישה בת עשרים וזו לא היתה תחושה מועילה במיוחד.

עברו שמונת הימים שהקציבה לזה. היא סיפרה על כל מהלך ימיה, מנסה להבהיל, להבריח. סיפרה בצורה טכנית על חוסר הרצון לחיות, להיות. אבל הוא רק הנהן וסיפר על שלו. הורה יחידני שחייב להתמודד. סיפר על תחושת הפחד שלו. על הילדה שברשותו.

והוא נסחף, היא פחות. סיפרה על העבודה ועל ארבע עשרה השעות שהיא עובדת ביום. על שי ועל שירלי. רק את יחיאל שמרה לעצמה.

*

מאיר מבקש ממנה להגיע אליו הביתה והיא מסרבת, שרק לא ישב לה על הווריד עכשו. זה מה שחסר לה בחיים, אח גדול. הוא מבקש עוד פעמים אחדות ואז מעדכן שבסדר, הוא בדרך אליה. אז היא נועלת את הדלת ואין לו ברירה אלא להיות כפוף לטלפון ולמגבלות שלו.

אני חושב שאת מגיעה נורא קפואה.

היא שותקת.

אולי את צריכה להשתחרר קצת.

היא ממשיכה לשתוק.

תוכלי לנסות להשתחרר קצת לפני פעם הבאה?

מאיר, היא אומרת לו בשקט. אני לא בת שמונה עשרה, ואי אפשר לבקש ממני איך להגיע ומה לנסות לעשות, ותתחברי. שווה לך. תתחתני בלי להרגיש זה יבוא אחר כך. תבואי בבגדי יום חול שתהיה הרגשה פשוטה ורגילה. תחייכי יותר. אל תתקילי אותו. אל תראי לו כמה את חכמה. תהיי יותר נשית. תהיי עדינה. תתלבשי קלאסי. תעשי קוקו. תנסי לדבר אתו על התכנונים שלו לעתיד, על איך את רואה את הבית שלכם. תנסי לתת לו הזדמנות. נסי לתת לעצמך.

מאיר לא נבהל, אני מבקש שתתני לו צ’אנס. צ’אנס אמיתי ולא רק ניסיון להבריח אותו או למצוא פתח לברוח לבד.

אין לי כח, מאיר. אין לי. אני עושה את מה שאני אמורה ונפגשת אתו, מה עוד אני יכולה לעשות.

לנסות. הוא אומר. והיא אומרת שהיא מנסה. והוא אומר שלא, היא לא. כי הוא מוצא חן בעיניה, בזה הוא בטוח. ואם היתה מנסה, היתה במקום אחר עכשו.

והיא שותקת. לא אומרת שהוא לא. לא משקרת. והוא נאנח.

וגיטי שואלת ברקע מה, ואם היא עושה פוזות אז היא אומרת למאיר שמה עובר עליהם, הם נשמעים כאילו מעולם לא נפגשה לפני כן.

אז מאיר אומר לה שזה לא אותו דבר.

והיא שואלת למה הוא אומר לה שככה.

כי הוא רוצה. היא אומרת לו.

והוא שותק, ואז אומר, נכון. ושותק שוב.

וגם היא שותקת. ואז מאיר אומר שגם היא רוצה. והיא שוב פעם שותקת.

ואז מאיר שואל מה היא רוצה.

מניקור, היא אומרת והוא כמעט נחנק. 

תגידי, מה יש לך, מה. ומה את רוצה.

מניקור, מאיר. שנים שלא עשיתי ואני חייבת להירגע.

ואת רוצה שאני אסיע אותך? אשלם בשבילך? מה בדיוק ואיך זה קשור.

לא קשור.

כמה זה עולה? מאיר שואל.

שמונים שקל.

איזה בזבוז.

תשתוק.

הוא שותק.

טוב, אני הולכת לקוסמטיקאית עכשו. יום טוב.

הוא משתעל בצד השני. אהממ, הוא מרמז בצורה ברורה מדי, אבל מה – מה את מתכוונת לעשות?

היא עוצמת עיניים, עייפה. מה שאתם רוצים, מאיר. מה שנראה לכם אני אעשה, נמאס לי.

אז הוא מספר לה מה הוא החליט בשבילה והיא מקשיבה, עייפה עייפה עייפה. מרגישה שהיא מדברת עם יחיאל ולרגע אחד היא ממש לא מתגעגעת. ולרגע נוסף, ההחלטה שלקחה אי אז נראית לה נכונה מתמיד.

*

ביקשת שחרור.

הוא מחייך, לא נבהל. אכפת לך אם אני אעשן תוך כדי? בשם השחרור.

היא מהנהנת. פעם הייתי מורידה על זה.

ועכשו? הוא שואל אותה עם פרצוף מלא משמעות והיא צוחקת.

עכשו אין לי הרבה פריווילגיות. גם אם הייתי מאוד רוצה.

למה? הוא שואל. מי עוצר בעדך?

היא בוהה בו. תוהה מה זאת אומרת מי עוצר בעדה. העולם, המציאות. החיים. והיא גם אומרת לו את זה, אבל הוא מתנגד. בסוף אלו החיים הפרטיים שלך, והבחירות שבהם לא מושלכות על המציאות.

היא מתקשה להימנע מההשוואה שהמוח שלה עושה אוטומטית, ומהאדם ממנו שמעה מילים דומות בפעם האחרונה.

את יודעת, הוא מתרווח אחורה על הספסל, גם אני החלטתי שאני לא מתחתן. התחתנתי פעם אחת, יש לי ילדה שצריכה אותי ואני לא יודע אם אני מוכן להיכנס להרפתקה הזו שוב פעם.

ו…?

וכנראה בת, כמה שהיא חמודה, אהובה יפהפיה ודורשת, לא מספיקה לי ביומיום.

ושלא כמוני, אין לך האופציה להשאיר את עצמך ואת הבדידות שלך בצד וללכת לישון.

מה?

ביקשת שחרור, היא אומרת, ואז מספרת לו שאין לה כח לחיות, אבל גם לא למות, כי אז עדיף שלא היתה משהיתה. על יחסי האהבה שנאה שלה עם העבודה. והוא מקשיב.

כי כבר אמרתי לך שאני עובדת היום, אבל אני שם כי אין לי יכולת להיות במקום אחר, ואז כשנמאס לי אני מגיעה לשם פחות ולמיטה יותר. ואני יכולה לעבוד כל יום במשך שבוע תשע שעות מהמיטה, לאכול כדי לא למות ולחזור לישון.

והיא לא בוכה כשהיא מדברת, גם לא מסתכלת עליו. לא רוצה לראות למי היא מדברת וממשיכה לדבר, רואה רק את עצמה.

יש שלב בחיים שאתה מרים ידיים. זה כמו שלבי האבל. בהתחלה זה הכחשה. כי לא יכול להיות שזה המצב שלי, ולא יכול להיות שהאשה בסיפור היא אני. זה פשוט לא הגיוני. ואם נמשיך בחיים ונתעלם ממה שקורה הכל פשוט יהיה רגיל ונורמלי.

ואז מגיע הכעס. כי למה זה קרה רק לי, והכעס הוא על כל מה שסביבי, אבל גם על עצמי. כי איך יכול להיות שגדלתי את עצמי להיות מי שאני ובטח כל מה שקורה הוא בגללי, ואם לא בגללי, אז בגלל העולם. וכמובן בגלל מי שברא את העולם, ואותי בתוכו. ואז המיקוח. אני אפרנס חמישה בתים של תלמידי חכמים, אני אעבוד כל החיים שלי כדי להחזיק בית כמו שאתה רוצה, אני אחליף את כל הגרדרובה שלי, אני אזרוק את כל החיבורים שיש לי ואחליף חומרי קריאה-שמיעה-צפייה. אני אעשה הכל. מבטיחה.

היא מתנשפת. מכסה את הפנים שלה בשתי הידיים ואוספת אויר להמשיך, כשהוא שואל בקול נמוך, על מה האבל?

היא מתנשפת. מכסה את הפנים שלה בשתי הידיים ואוספת אויר להמשיך, כשהוא שואל בקול נמוך, על מה האבל?

היא מרימה את הראש, מופתעת. מה זאת אומרת? על החיים.

אבל כשהוא אומר שאולי האבל הוא על החלומות. היא שותקת, מביטה בו.

והוא שותק גם כן. ואז היא שואלת אם גם לו היו חלומות.

אז הוא מכבה את הסיגריה ומעיף אותה לעבר הרוח. ולא אומר הרבה, רק שכן. לכולנו היו. למי לא. וכולנו קברנו אותם בשלב כלשהו בחיים.

והיא אומרת לו שלא נכון, כי תראה את נעמה, והדמעות חוזרות לה לעיניים, היא – – –

צעירה. הוא משלים אותה.

וכשהשעה נעשית מאוחרת יותר הוא מסתכל על השעון, מראה כוננות לסיום. הרבה שעות עברו עליה, והיא בכתה, והוא הקשיב. ככה בשקט, בלי הרבה מילים או דברי חכמה. והיא המשיכה לדבר, והמשיכה לבכות. וכשהם נפרדים הוא מאחל לה שהשם יכוון אותה בדרך הנכונה, והיא אומרת תודה חלושה. והוא מחייך ואומר שלום, והיא מחייכת חצי חיוך של בכי אבל בלי דמעות ואומרת לו שלום גם כן. והוא מחייך עוד פעם והולך והבטן שלה מתהפכת.

ואז היא נכנסת לרכב שלה שעומד בחניה במקום צדי, ובוכה.

בוכה את העליבות שלה, שברגע שמישהו התעניין כל מה שנאגר שם במשך שנים התפרץ. נשפך בלי סכר. בוכה את הדיבור שלה, ואת התוכן. בוכה את הרצון שלה והכמיהה. בוכה את הצורך שלה במישהו. בוכה את החיוך שלו.