מרג’ – פרק כ”א

איזה יפים אתם, זרקה להם אשה בטיילת, והם חייכו בנימוס והמשיכו הלאה. אחר כך קרויזר אמר לה שתכלס, באמת יפה לנו. והיא חייכה, נגיד. והוא שואל למה נגיד, והיא אומרת שזה הכל פייק. והוא שואל מה לא פייק. והיא לא עונה.

כי מה לא מלאכותי בעיניה, אולי מועדון, אולי בר. תמיד בקרקעית מוחה חשבה אולי זה יקרה בסוף כמו בסרטים. כי אם לא קרה כמו לכל החברות שלה, וכמו לכל האנשים סביבה, אולי יקרה לה כמו לשאר האנשים בעולם, פשוט יקרה; והוא ירים כוס אחת, והיא אחרת, והם יעשו לחיים. והוא יחייך, ואז היא, ולא תהיה לה ברירה אלא לקפוץ למים. 

כי כמה פעמים בחיים שלה היא חשבה שמשהו יפה לה. כי מה יכול להיות יפה לה יותר מלהצליח. ולמי לא. אבל מי מקשיב בכלל ולמי אכפת, יפה, לא יפה. זה מה שקורה וזהו. אין מילה אחרי כן. והיא תקועה שם.

וכמה רצתה אותו, וכמה ביקשה וזכרה שזיווג יכול להשתנות בתפילה כי שמא יקדמנו אחר, ורחל ולאה, אז מה אם הוא לא משורש נשמתה כי אחרת לא היה אומר לה לא. הלך להם טוב, והיא עדיין צעירה, אמנם לא בת עשרים אבל גם לא מאוד רחוקה משם, והוא היה כל מה שרצתה, וכל מה שאמא רצתה. ומאיר התקשר, ויצחק. כל חמש דקות, לשאול מה קורה. הוא יצר לה תמונה מושלמת. מדויקת. גם לעצמה, גם למסתכלים מבחוץ. הוא היה יפה לה. והוא אמר לא.

ואז מאיר התקשר שוב. וגם יצחק. ואמא כבר לא רצתה. והיא היתה צריכה לחייך לכולם, ולהגיד שהכל בסדר. ולנחם את אמא שזה לה שלה. ויגיע אחר. והיא בסדר, מאוד בסדר. מבטיחה. ואמא חייכה כאילו לא בכתה עשרים וארבע שעות ושאלה אם בטוח יבוא אחר. והיא אמרה שהיא בסדר. מבטיחה. ולא צריך לדאוג לי. ודאגה שהכל ייראה טופ, ושום פיקסל לא יחרוג מהציור, ולאף אחד היא לא תחרוג בעין. והיא והלבד שלה. שייראה הכי טוב בעולם. ושאמא תחייך.

ושמאיר ויצחק לא יתקשרו לבדוק מה קורה אתה. ושגיטי לא תשלח עוגיות נחמה עם פתקים. כי הכל בסדר, מבטיחה.

ושמאיר ויצחק לא יתקשרו לבדוק מה קורה אתה. ושגיטי לא תשלח עוגיות נחמה עם פתקים. כי הכל בסדר, מבטיחה.

והיא צדקה. שתמיד יגיע עוד אחד. אף שהפעם מאיר קצת עיקם את האף ואמא אמרה לו שישתוק כי העיקר שהוא בחור ישיבה, ואת כל השאר שתחליט היא עצמה. ומאיר אמר שיש שם עוד כל מיני עניינים, ואמא הסתה אתו, והיא כאילו לא שמעה כלום. והוא לקח אותה לכל הרשימה, מימין משה בירושלים ועד הטיילת בתל אביב, כי איך אפשר להתארס בלי לשבת כמה שעות מול טחנת הרוח בשתיקה משעממת, או רומנטית, תלוי למי. ואיך אפשר בלי לבדוק איך הוא מתמודד בטיילת בקיץ, ואיך הוא מגיב לתפילת מנחה לא מתוכננת באמצע היום, כי איזה בית יצא בלי זה. איזה בית יהודי.

וגם שם היא חשבה שיפה להם. מאוד יפה להם. הוא פחות; אחר כך למדה לא לומר לאמא אף פעם שזה מה שהיא חושבת, כדי שלא תצטרך להבטיח אחרי כן שהיא בסדר ולחייך כל הדרך אל הלילה. למדה גם לא לעדכן את מאיר ויצחק, לא לתת להם לשאול, ותמיד לענות שהכל בסדר. גם לפני שהקארמה מראה לה אחרת.

חייכה גם כשאמא אמרה למאיר שהדבר היחיד שחשוב הוא שישמור שבת כשרות וטהרה, כי מה זה משנה. העיקר שתתחתן. ואז היא גם עזבה את הבית כדי שלא תציק יותר מדי בעין ולא תצטרך לשכנע כל הזמן שהיא בסדר. ולא יראו אותה שם כל הזמן, לבד. ולפחות בדרך לתהום לא תצטרך לחייך תמיד, רק כשרואים אותה.

אחר כך שאלו למה היא גרה לבד, ומה פתאום בחורה לא נשואה גרה לבד, זה נשמע לא טוב. אולי זה לא מתאים לנו. אחר כך גם היתה שומעת שיחות על כמה גרוע לעבור לגור לבד כי זה מעביר אותך לשלב הבא בלי להתחתן, ואז כבר לא תרצי להתחתן. ואז מאיר אמר לה שאולי תחשוב על זה שוב כי היא יורה לעצמה ברגל, ומה כבר אין בבית של אמא שיש לך בדירה משלך, גם אצל אמא שקט. וחבל לחפור לעצמך בור כי גם ככה לא קל לנו. והיא לא אמרה לו שזה בסדר, הוא יכול לשחרר, נשאיר לי את הלא קל, נעזוב אותך מזה. ורק הקשיבה. גם ליצחק. גם לחברות בעבודה. וכל הזמן שמעה מסביב כמה יהיה לך מדי נוח ואז לא תרצי להתחתן, ותהתה בשקט שאם כל העניין הוא סבל, למה לא מחלקים בסוף הסמינר לכל מי שלא התחתנה מסמרים לשים על המיטה כדי לגרום לה לברוח מהבית.

ומאיר אמר לה שהיא לא צריכה להיות כל כך קיצונית. בסך הכל אם תמשיך לשלב הבא של החיים, יהיה לה דחוף פחות לחפש משהו אחר, וזה הגיוני. והיא לא אמרה שזה הגיוני אבל חולה. גם לא אמרה שבסך הכל היא חיפשה שיהיה לה טוב. וזהו. זה הדבר היחיד שהיה אכפת לה. ולא אם בחורים ירצו או לא. ולא אם זה יפה לה או פחות. ולכן זה הדבר היחיד שבו אני מתמקדת היום, כי את כל השאר לא קיבלתי, אז חבל על המאמצים. זה הדבר היחיד שחשוב, שיהיה לי טוב.

היא לא אמרה את זה, כי ידעה שהוא לא יבין. אף אחד לא יבין.

אף אחד גם לא יבין את הפחד הגדול שלה לעשות את זה, כי אולי אם תעבור לדירה אחרת או תפסיק לצייר ציור יפה מדי ישכחו שהיא קיימת, או יזכרו אבל יגידו שזה באשמתה, ואפילו נקיפות מצפון על זה שהשאירו אותה שם לבד, בסוף, לא יהיו לאף אחד. כי היא גזרה את זה על עצמה, יגידו. היא לא הקשיבה לנו. אם היתה מקשיבה מזמן היתה מתחתנת. מזמן היתה מסתדרת בחיים. חבל כל כך שעשתה את מה שעשתה.

כי כל עוד דייקה, אולי ריחמו עליה, אולי הסתכלו. אולי הצביעו או דיברו או ריכלו או הוזילו. אבל כל עוד עשו את זה, לפחות עוד היתה שם. הבחורה המבוגרת של השכנים, נעבך, וצריך להתפלל. אבל לפחות היתה שם, אז מה אם רק בפה של האנשים. כשהלכה, אפילו רכילות היא כבר לא היתה. אפילו נקיפות מצפון לא זכתה להיות. כי אף אחד לא זכר, וכשכן, זה תמיד היה אשמה שלה, כי הציור יצא לה מהקווים.

כשסיפרה על זה לשירלי שנים אחרי כן, היא צחקה עליה ואמרה שהכל שטויות. כי כשהיית בבית יכולת לדמיין שאת על המפה, ושרואים שאת קיימת. ומה שנלקח ממך הוא פשוט הדמיון הזה, לא המציאות. כי תכלס, מי שזכר שאת קיימת גם קודם לכן, שאני מהמרת שזה אף אחד מינוס שני אחים ואמא, זוכר גם עכשו גם אם החלטת לזייף קצת, והאחרים, מעולם לא היית אצלם בלב; והיא שתקה גם אז. ידעה ששירלי צודקת.

ועכשו הוא שואל אותה מה קרה ואם הכל בסדר, והיא מתאפקת שניה ואז אומרת שבטח, הכל בסדר, מצוין. ושומרת את שירלי לעצמה, או לפעם הבאה. הוא שואל אם היא בטוחה, והיא רוצה לומר שכן, היא בטוחה, אבל פולטת שירלי, והוא שואל אם זו אותה אחת שסיפרה עליה כבר, והיא אומרת שכן ומספרת באריכות, והוא מקשיב, וצוחק. והיא צוחקת גם כן, והוא אומר שלפחות זה מגוון את החיים, והיא ממשיכה לצחוק, וגם הוא. ואחרי זה היא אומרת שאולי לא, אולי זה לא טוב לגוון את החיים, ואולי לכן לא אהבה את שירלי. והוא חושב ואומר שיש בזה משהו, וכמה היה נותן לחיים משעממים, והיא אומרת שהיא דוגמא, והוא אומר שלא, את לא דוגמא. זה לא חיים משעממים, חיים משעממים זה ללכת לגינה עם הילדים ולחזור הביתה לשניצלים ואורז, אז זה הכנה לזה. לחיים משעממים, לשמירה של רדאר נמוך בכוח אף שהוא רוצה להתפרץ. והיא חושבת על זה, כי הוא צודק. ואולי בשביל השעמום הרגשי שהיא מחפשת היתה צריכה להתחתן עם הבחור הראשון שראתה ולהכין בכל יום שניצלים ואורז.

ואז היא שואלת אותו אם הוא אוהב שניצלים ואורז, והוא צוחק שוב ואומר שהוא אוהב אוכל משעמם. אז היא אומרת שמצוין, תכין לי. כי אני כבר מזמן שכחתי איך, והוא אומר שהוא רושם לעצמו. ולרגע אחד היא רואה בחור ובחורה בני עשרים, היא חוזרת מהעבודה, הוא מהכולל, וריח של טיגון באוויר.

ואז היא שואלת אותו אם הוא אוהב שניצלים ואורז, והוא צוחק שוב ואומר שהוא אוהב אוכל משעמם. אז היא אומרת שמצוין, תכין לי. כי אני כבר מזמן שכחתי איך, והוא אומר שהוא רושם לעצמו. ולרגע אחד היא רואה בחור ובחורה בני עשרים, היא חוזרת מהעבודה, הוא מהכולל, וריח של טיגון באוויר.

ואז היא אומרת שאולי נלך לימין משה. והוא שואל מה איבדה שם, והיא אומרת ששום דבר, אבל משעמם שם, אז זה טוב. והוא מתפלא איך יכול להיות משעמם כל כך בימין משה, כי יפהפה שם. והיא אומרת שהוא אמר שלפעמים יופי הוא הדבר הכי משעמם בעולם. והוא שותק. והיא ממשיכה שאולי הפעם תהיה לה חוויה מתקנת. אז הוא מחייך ומגיב, בטח, בואי. והיא מחייכת ואומרת שמעולה, כי יפה לנו שם.