מרג’ – פרק כ”ב

היא מנסה להתעלם, לעצום עיניים חזק יותר ולנסות להרדם, אבל הוא עומד שם, מול עיניה הסגורות, והיא מבינה שסיכוי להרדם אין לה. ונכנעת, פותחת עיניים ושואלת אותו בקול עייף, תגיד לי מה אתה רוצה.
ממוצע 5 | 1 מדרגים

היא נכנסת הביתה. נופלת על הספה, רוצה רק לישון. אבל כשהיא עוצמת עיניים יחיאל מופיע. לא מוזמן. אל תבוא, היא אומרת לו. אל תבוא, היא אומרת לו שוב. בבקשה, לא עכשו. אבל הוא לא מקשיב. נשאר לעמוד שם, נשען על הדלת.

תלך, היא מתחננת אליו. עזבת, בפתאום, בבקשה, פשוט תישאר איפה שהיית.

אבל הוא לא מבין למה. אני רק עומד פה, הוא אומר, לא עושה כלום. את יכולה לבחון את יכולות השתיקה שלי, אני יכול לשתוק ימים.

היא נבהלת, שלא יישאר פה ימים. רק זה לא. אני עייפה, הקול שלה צרוד מחוסר כח. גמורה, תתן לי לישון. לך.

אבל הוא לא הולך, מתקבע שם כמו תמונה על הקיר, ידיים מאחורי הגב ורגליים משולבות.

היא מנסה להתעלם, לעצום עיניים חזק יותר ולנסות להרדם, אבל הוא עומד שם, מול עיניה הסגורות, והיא מבינה שסיכוי להרדם אין לה. ונכנעת, פותחת עיניים ושואלת אותו בקול עייף, תגיד לי מה אתה רוצה.

אבל הוא שותק, כמו שהבטיח לה. והמבטים שלהם מתמודדים, בודקים מי ייכנע ראשון. העייפות גומרת עליה, אבל במקום לישון היא מעבירה את הלילה מביטה בו עומד, נשען על הדלת. שותק.

שותק את: את לא רצינית, מה קורה לך. איך שכחת מי את. שותק את: את יודעת שזה לא ייגמר טוב, זה אף פעם לא נגמר טוב. בטח לא אתך. שותק גם את: את לא באמת חושבת שהגורל שלך השתנה, בינינו. את סתם טומנת ראש בחול, חושבת שהפעם יקרה נס. יודעת שלא. ושותק את: ומה אתי. ושם היא לא שותקת חזרה, שישתוק כמה שהוא רוצה. שלא יעז להגיד לי מה אתי. כי מה אתך? היא שואלת, מה אתך? אתה לא היית פה, אף פעם. אתה באת והלכת כרצונך. אתה לא ראית אותי מעולם.

נגיד, יחיאל שותק, נגיד. נגיד שלא הייתי כאן, נגיד שלא ראיתי אותך, נגיד שעשיתי מה שבאלי. נגיד. אבל אני שלך. הוא לא.

והיא רוצה לצחוק. לצעוק. אתה שלי. בטח, איפה. אתה לא אמיתי, איך אתה לא מבין את זה. איך אני לא מבינה את זה. עכשו יש לי מישהו קיים, ממשי. שרוצה להיות אתי, שרוצה אותי. שלא ילך ויבוא. לא רק בחושך. לא רק בעצימת עיניים. לא רק אומר את מה שאני רוצה שיגיד.

ויחיאל צוחק. צחוק אחד גדול.

כי את חושבת שאני מהתל בך. לא פגשת אחרים. אני עוד קיים בחושך, בעצימת עיניים. הם לא קיימים אף פעם. וגם אם כן, תמיד רוצים ממך משהו, אף אחד לא כאן כדי להיטיב לך. זה תמיד בשביל האחר, לא בשבילך. בטח לא בשבילך. כי מי חושב עליך בכלל, למי אכפת ממך.

כי את חושבת שאני מהתל בך. לא פגשת אחרים. אני עוד קיים בחושך, בעצימת עיניים. הם לא קיימים אף פעם. וגם אם כן, תמיד רוצים ממך משהו, אף אחד לא כאן כדי להיטיב לך. זה תמיד בשביל האחר, לא בשבילך. בטח לא בשבילך. כי מי חושב עליך בכלל, למי אכפת ממך.

יש פה קאצ׳. הוא שותק לה. יש פה משהו. את הרי יודעת כמוני שמשהו בסוף יקרה, שמישהו משחק בך לצורך טלנובלה סוחטת דמעות, כדי שתהיי דמות ראשית הכי עסיסית שיש. אל תשחקי את המשחק. בסוף הוא יברח ויצא שלם מהסיפור.

והיא מסתכלת עליו, על יחיאל שעומד ליד הדלת. כמו פסל, כמו אנדרטה, לזכרה. לזכר הרגע שקרויזר ילך, כי יבין שהיא לא מה שהוא רוצה. שאת התיק הזה הוא לא מוכן לסחוב, כי למה שמישהו ירצה לסחוב את התיק שלה, הפעקל’ה האחרון שנשאר אחרי שכולם בחרו את שלהם, והיא הותאמה אליו כמו השאלה האחרונה במבחן אמריקאי.

אבל הוא רוצה אותי, אני מבטיחה לך, היא מסננת בשפה נשוכה. אני מבטיחה לך. הוא רוצה. אני מלא דברים, אבל לא טפשה, ואת זה אני מסוגלת לראות.

ויחיאל לא עונה, והיא מבינה שאפילו שריקת בוז לא מגיעה למחשבה ההזויה שלה. כי יחיאל צודק, איפה החיסרון. איפה המכה. מה יש כאן שהיא לא רואה. איך יכול להיות שמגיע לה אותו אחד, עם חיוך ורצון.

יש לו ילדה, היא אומרת ליחיאל, זה חיסרון ענק. חיסרון הגיוני אם אתה חושב על זה, כי אולי זו הסיבה שהוא רוצה אותי, ואז זו משוואה שווה. אני לעומת גבר כמעט מושלם, אבל עם ילדה.

ויחיאל ממשיך לשתוק. ממשיך לשתוק את: על מי את עובדת. גם אני וגם את יודעים שבמצב שלך ילדה קטנה שלא זוכרת את אמא שלה היא מעלה. רק מעלה. והיא אומרת שאני לא רוצה שלא תזכור את אמא שלה, אני אזכיר לה אותה כל יום. ויחיאל שותק אל תיתפסי לזנבות. יש פה ילדה. תעבדי על כולם חוץ ממני, זה לא חיסרון.

והיא שותקת כי היא יודעת שהוא צודק. ליבי היא לא חיסרון, לעולם לא תהיה. והיא, הגורל שלה נקבע מאז ומתמיד, ואין שום סיבה שישתנה פתאום. כי למה שישתנה ולמה שמשהו טוב יקרה לה ביום בהיר. זה לא שעשתה מעשה טוב או משהו, זה לא שהשתנתה. זה לא שנבראה מחדש וקיבלה תכונות אחרות. ולא מגיע לה. לא הגיע לה בעבר כל הטוב הזה, למה שיגיע לה פתאום.

ואם הוא יתחרט ברגע האחרון, כי זה חייב להיות, מה יקרה לה. ואם לא יתחרט, אבל היא לא תצליח, כי למה שתצליח. שום דבר היא לא מצליחה. שום דבר לא הצליח לה, מצליח לה או יצליח לה. ואז מה יהיה, מי יחכה לה שם בקרקעית חוץ מיחיאל, ואיך היא יכולה לעזוב אותו עכשו. כשעוד מעט כשתתרסק היא תצטרך אותו כל כך.

את לא עושה את זה, היא שומעת את קרויזר אומר לה. ואז רואה את יחיאל שם, עומד.

קרויזר מחייך אליה והלב שלה נרעד, החלום שלה מוחזק בין שתי הידיים, ואם קצת תקרב אותן אל הלב הרועד הוא יתפורר, אז היא לא זזה. הראש שלה מתמלא במילים של קרויזר, ברצונות שלה, בחיים שאין בהם וחיים שיש במרחק נגיעה. היא רוצה להושיט את היד ולגעת, אבל הידיים תפוסות בחלום. 

וקרויזר מקשיב והיא מדברת, והיא בוכה והוא שותק. אבל יחיאל עומד שם ליד הדלת, לא מוכן לזוז. כמו קמע לטוב שלא יכול להגיע.

והלב שלה כמה והיא מרגישה אותו על חמשת אלפים קמ”ש, הוא לא מוכן לוותר על מה שהוא יכול אולי לקבל ולהיות. אבל הידיים שלה קשורות. מגיע לך, הלב שלה מנסה ליצור אתה שיח, מגיע לך גם. אבל הוא לא מצליח לתפוס לה את העיניים, הן עצומות ומתמודדות עדיין בלי להכנע בדלת.

היא רוצה. היא בטוחה בזה, זה הגיע עד אליה ויש לה עוד סיכוי. היא לא רוצה להפסיד את זה שוב, ובפעם האחרונה. אבל היא לא מסוגלת אחרת. ככה אפילו יחיאל חושב.

*

מוקדם בבוקר היא עומדת מאחורי הדלת של אמא שלה. ברחה מהבית הקטן שלה, לא מסוגלת לעמוד מול החלומות ושברם.

היא דופקת, כמעט הולמת בדלת, ואמא שלה פותחת לה בחיבוק גדול. ילדונת.

אמא. היא מתנערת בעדינות, בוקר טוב.

את הבוקר היא מעבירה עם אמא שלה בשתיקה. הן שתיהן לא מדברות. אמא שלה לא שואלת והיא לא עונה. רק מכינה לה אוכל ויושבת אתה. 

ובכל פעם שהעיניים שלהן נפגשות היא רוצה לומר: אמא אל תתני לי להרפות. אין לי אף מקום אחר לשחרר, לנוח. אבל היא לא אומרת כלום ונשארת להביט מהצד על המילים שהיא אמורה לומר ועל המציאות שהיא יכולה לייצר. ועל הכלום שהיא בסוף עושה. מבינה שאין לה יכולת. רוצה לומר תשאירי אותי פה לידך, אמא. אל תתני לאף אחד להפריע לי, להכאיב לי. נחזור להיות אמא ובת. תחבקי אותי חזק, כדי שלא אוכל ללכת. לפחות את תחזיקי אותי כאן. 

אבל לא אומרת ורק מסיימת לשתות את השוקו הגדול שאמא הכינה לה, אומרת תודה רבה והולכת. מלווה בשני מלאכים משני צדיה. תוהה מי ינצח ומי בעל כרחו יענה אמן, ואם יפתחו שיחה ביניהם במקום לריב דרכה. אבל יחיאל שותק מימינה וקרויזר משמאלה. והיא בתווך. 

ולא רוצה לברוח. כי היא רוצה. והוא רוצה, ככה היא חושבת. אז למה היא צריכה לחשוב מה יקרה ביום שכבר לא ירצה, כי היום הזה יגיע. בינתיים הוא יהיה לה, והיא לו. אחר כך היא תחשוב מה לעשות.

ואז אמא מתקשרת, והיא חושבת שאולי אמא תבקש ממנה לעלות חזרה, כי לא דיברנו מספיק, ולא חיבקנו מספיק. ולא היינו יחד מספיק. לא עכשו, לא פעם. ואולי אל תלכי, ואולי תישארי כאן לידי ואני אחזיק אותך חזק ולא אתן לאף אחד לגרור אותך לגיהנום. אבל אמא אומרת: מה שמעתי הרגע ממאיר. אני כבר מתרגשת!

אולי אל תלכי, ואולי תישארי כאן לידי ואני אחזיק אותך חזק ולא אתן לאף אחד לגרור אותך לגיהנום. אבל אמא אומרת: מה שמעתי הרגע ממאיר. אני כבר מתרגשת!

והלב שלה נעצר, והראש שלה דופק חזק. והיא מחווירה אל מול הטלפון, כי מילא היא תיפול, אבל מה עם אמא. ואיך מאיר שיתף אותה בזה. ומי ייקח על אמא אחריות כשהיקום יחליט להשאיר אותה בגורל שנקבע בה במסמרים, כי היא לא תוכל. תקועה תהיה במסמרים לרצפה. אבל מאיר ויצחק לא מכירים את התפקיד הזה של לחייך ולהגיד שהכל בסדר, מבטיחה. היא לא תוכל לעשות את זה, פעם אחת יותר מדי. ואיך תנחם, תחייך, תבטיח, תסביר שהכל בסדר, ושהכל יהיה בסדר אחרי שהוא יברח לה, אחרי שלא תצליח להחזיק את החלום. איך תגיד שבטוח יבוא עוד אחד כשלא יהיה למי לבוא. 

ואמא ברקע שואלת אם להתחיל להכין עוגות, והיא נאחזת בעמוד קרוב. כי מה יקרה לאמא אם תכין עוגות ובסוף לא יהיה מה לעשות בהן. מילא היא, יודעת את החיים שלה ואת שנגזר. התרגלה. אמא מעולם לא. והיא אומרת לאמא שמה פתאום, אין לה מושג למה מאיר התכוון, אולי היא לא הבינה אותו נכון. ואמא בצד השני של הקו שואלת אם היא בטוחה, כי נראה לי שזה מה שהוא אמר. והקול שלה קטן וסדוק, והיא ממשיכה לומר שכבר חשבה שתסיים יום אחד עם הסאגה הזו, ולמה מאיר אמר. ומה יהיה, ילדונת, מה יהיה.

והיא אומרת בקול שמשדר חיוך לצד השני של הקו שיהיה בסדר, אני מבטיחה. יהיה בסדר אני אהיה בסדר. וגם את, אמא. ואז היא כבר לא מקווה שאמא תקרא לה לעלות חזרה הביתה ותבטיח לה שתדאג לה ושתשמור. היא כבר לא רצתה כלום. רק להתקשר למאיר. 

הוא רוצה לדעת מה ההיסטריה, והיא אומרת שאין היסטריה. הכל טוב, רק הקול שלה טיפה רועד. הלב שלה דופק ורוצה לפתח עצמאות, והיא מנסה להשתיק אותו. תגיד לו שכרגע אני לא רוצה להמשיך.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן