מרג’ – פרק כ”ג

אחר כך האנשים סביבה הלכו הביתה, עוד לילה ועוד יום. האנשים סביבה יצאו לעבודה, אפורי שיער, אוחזים בכלבים. חזרו הביתה. מלווים בנכדים. והיא היתה עוד יום בחדר שבמלון, מודדת מטפחות. עם לבבות שאף אחד לא רואה. לבבות שלא נתנה מעולם.

ממוצע 5 | 1 מדרגים

לרחוב היא לא יכלה לצאת, כי הקירות מלאו מודעות רחוב עם שמו של קרויזר; בעיני רוחה כל האבנים שראתה נחרטו בשמו. שחור על ביז׳ מלוכלך. והיא לא ידעה אם אלו היו מודעות אבל עליו, או מודעות אבל עליה, או סתם הכרזה כלשהי. וכל מה שעשתה היה לברוח מצלו של כל כובע שחור. לא משנה מגזר או גיל. כי אולי זה הוא.

ואם זה הוא, אז היא תראה אותו. ואם תראה אותו, אולי תחשוב שוב, והיא לא רצתה לחשוב שוב, כי אז היא תעשה משהו, והיא לא יודעת מה.

ועם דרכון וכרטיס אשראי היא יצאה לשדה, ושתים־עשרה שעות לאחר מכן מצאה את עצמה בניו־יורק. ארצות הברית יפה משהו ומאכזבת, אבל לא אותה, כל עוד מאיר לא במרחק נסיעה לדפוק לה על הדלת ולצעוק עליה. יחיאל לא יצא מהארץ לעולם. וקרויזר, אין קרויזר. אין מאיר ששואל מה תעשה עם חממה יהודית ואין היא שעונה לו שחממה יהודית לא מעניינת אותה בכלל עכשו. אין מאיר שיגיד שהיא משקרת ואין היא שתגיד נכון. אין קרויזר ששואל, מילא הוא, אבל מה עם ליבי.

אין עצמה ששואלת מה יהיה כשתחזור ואין היא שמגיבה שלא משנה לה. ובכלל, לא יהיה כלום. ובכלל, היא לא תחזור. אין עצמה ששואלת אם לעולם. אין היא שמגיבה שהיא לא יודעת כלום. לא. רוצה. לדעת. כלום. לא מה הוא מרגיש. לא מה הוא חושב. לא מה הוא רוצה. לא מה הוא מתכנן. לא מה שהיא לא חושבת, או לא רוצה, או לא מתכננת, או לא חושבת.

בחדר שבמלון היא רואה מייל משירלי חתום ב-Buy Me על סך מאתיים שקלים, עם המילים בהצלחה, תעשי מה שאת מרגישה.

אז היא מקשיבה לה, ועושה מה שהיא מרגישה, אבל היא לא יודעת מה היא מרגישה. בתוכה שוכן גוש גדול, מפלצת בלתי ברורה בשם קרויזר. מפלצת שרוצה לדעת איך היא לא חושבת גם עליה, על המפלצת. איך לא אכפת לה מה המפלצת חושבת, או מה היא מתכננת. והיא מתעלמת מהגוש הבלתי ברור, וחושבת שחבל שאין מה לעשות בזיכוי הזה כאן, בארצות הברית.

אז היא מקשיבה לה, ועושה מה שהיא מרגישה, אבל היא לא יודעת מה היא מרגישה. בתוכה שוכן גוש גדול, מפלצת בלתי ברורה בשם קרויזר.

עכשו היא חיפשה את מרכז העיר. כי לפעמים היא אוהבת מרכזי ערים. את הרעש והבלגן, את חוסר היכולת לעשות שום דבר. את הכח שלהם לקחת ממנה כל בדל של מחשבה. של כאב. עכשו זה לפעמים. מחלון החדר שלה היא רואה את האמפייר סטייט בילדינג מתנוסס אל על והיא מתבוננת בו, על מאה ושלוש הקומות שבו ועל האימפריה שהוא מגלם. ולא יכולה שלא לקנא בו. על יכולת העמידה שלו והיכולת להישיר מבט לעולם כולו שבוהה בו, שלא כמו אחיו שהתרסקו מכובד הלחץ אי אז ב-2001.

ולרגע היא רוצה לעמוד על הגג שלו ולהלך על קצותיו. לראות אנשים צועקים לה מלמטה ולדמיין שרק דברים טובים הם אומרים לה. ואז לצחוק עליהם, כי מה הם חושבים, שיש לה בחירה אם לעשות משהו אחר חוץ מלהלך על קצה הגג. אפילו ליפול היא לא יכולה. כי שום דבר לא יחכה לה למטה, חוץ מכמה צקצוקי לשון ואנחות של אוי. אין לה אף אחד. ואף אחד לא יחשוב להיות האחד שיש לה, כי למה לו סתם להסתבך.

וכנראה לכן היא לא מהלכת על קצה הגג והיא רק תקועה בחדר במלון שלושה כוכבים 270 דולר ללילה, ומסתכלת החוצה מהחלון.

וכשהיא יוצאת לעיר ופונה לדאון טאון היא עוברת על פני בנין האמפייר סטייט ונוגעת בו. תזכור אותי, היא כורתת אתו ברית, אני אזכור אותך בתמורה, למרות שאתה רק בנין; והוא לוחץ לה יד חזרה.

והיא מנסה להשאב אל העיר, אל חנויות הענק והמסעדות הכשרות, אל חובשי הכיפה המהלכים במקום, אל העברית הנשמעת מכל פינה. אל מאות אלפי האנשים הסובבים סביב עצמם בכמה דונמים צפופים, נראים אותו הדבר, או אחרת.

בשדרה החמישית היא מוצאת חנות מוכרת מהארץ ונכנסת. אתם לוקחים Buy Me? היא שואלת בעברית וצוחקת בבוז אל המבט שתוקע בה המוכר האפרו־אמריקאי; וצוחקת עוד יותר לשני ישראלים שמסתכלים עליה במבט מוזר; ואז שואלת אותם למה הם בלי תרמיל, זה לא איך שישראלים מסתובבים בעולם, ויוצאת מהחנות.

היא רוצה לרוץ לשדרה הבאה עם שקיות בידיים להיות חלק מהווייב שהיא מרגישה סביבה, לנסות את מה שעובד לה בקניון הוד השרון, אבל הרחוב מתמלא באנשים, ואף שקודם לכן הוא לא היה ריק, עכשו צפוף לה ממש והיא מסתכלת סביב מבולבלת.

מכל הפתחים מתחילים לנהור החוצה וללכת לכיוון אחיד, הלוואי שהיתה יודעת לאן, והיא תוהה אם היא נראית מוזר בעמידה שלה ומחליטה ללכת עם הזרם. מה שיקרה להם יקרה גם לה. ואם הם הולכים למקום מעניין, כדאי שתהיה שם גם כן, אולי הפגנה שחיי שחורים חשובים.

אבל אחרי ההליכה היא מוצאת את עצמה בתחנת הרכבת בעיר. אפורה, מלוכלכת ומשעממת. מלאה באנשים שיודעים לאן הם הולכים, ובה. כנראה שמה שקורה לכולם לא קורה לה.

וכשהאיש מאחורי הדלפק שואל אותה לאן היא נוסעת ואיזה כרטיס היא רוצה לקנות, היא רק ממלמלת לו Jews והוא אומר ברוקלין ומבקש חצי דולר.

היא מחפשת חנות לאוכל מוכן. רואה מקרר גדול עמוס בסוגי הערינג ונזכרת שיום רביעי היום. וכשמגיע תורה, במקום לבקש אוכל לארוחת ערב ובוקר, היא שואלת בכבדות אם יש כבר אוכל לשבת.

תבואי מחר, הוא אומר לה, והכל יהיה לקראת שבת. אבל מחר, היא אומרת לאט, אני לא אהיה פה. הוא כבר לא שומע, ממשיך ללקוח הבא.

תבואי מחר, הוא אומר לה, והכל יהיה לקראת שבת. אבל מחר, היא אומרת לאט, אני לא אהיה פה. הוא כבר לא שומע, ממשיך ללקוח הבא.

לידה עומדת אשה אפורת פאה ושואלת אותה אם היא פרום ארץ ישרואל. והיא מגיבה שכן. ואפורת הפאה שואלת איפה היא לשבת והיא אומרת שהיא מסודרת ותודה.

מנהטן מקבלת אותה ריקה מתמיד, החושך לא יפה לה וגם לא האנשים המשוטטים בה. מחלונות המונית היא רואה אנשים מסתובבים לעצמם עם בקבוקי יין ריקים ביד, ואדם עם מוט ברזל המתקרב לעבר הרכב. היא נרעדת.

איט וויל אול בי פיין מאם, הנהג אומר ועושה עיקוף מרשים סביב המוט והאדם, ושתי דקות לאחר מכן עוצר ליד המלון. היא יורדת ורצה לתוכו ונעצרת בכניסה, מתנשפת. מתיישבת על אחת הכורסאות ומשעינה את הראש על שתי הידיים. מלצר מציע לה שתיה והיא מבקשת קפה בלי חלב, מתעלמת מהשעה ומהצורך שלה לישון. אשה אפורת שיער עולה לה בדמיונות, עם נכדות לצדה. והיא מנסה שלא לחשוב על פיל לבן, וכל מה שהיא רואה הוא קרויזר.

למחרת היא נכנסת לחנות אקססוריז ומבקשת מאשה מאנשי הצוות צעיף. הכי צבעוני שיש.

יש לנו הכל, צוחקת האשה ומציגה את עצמה כמרגי. בואי, אני אראה לך את הכי יפים שלנו.

היא מבקשת לבבות, ומקבלת פיסת בד ענקית עמוסת לבבות בצבעים שונים. היא ניגשת למראה וקושרת למטפחת. מסתכלת לשני צדיה, רוצה לראות את מלוויה הצמודים, מימין ומשמאל, רוצה לדעת אם יפה לה. אבל רק שומעת את יחיאל צוחק ממרחק: השארת אותי בארץ, לא? וקרויזר אפילו לא צוחק, לא נמצא באופק.

מרגי עוקבת אחריה ומסתכלת גם כן במראה, את נראית וונדרפול, היא אומרת לה וזוקרת אגודל בחיוך ענק. יש לי עוד משהו בשבילך, אומרת וגוררת אותה להול אחר מלא שרשראות. מציעה לה שרשרת לב כחולה ענקית ועונדת לה, ואז מסובבת אותה למראה מחויכת, שתראה איזה יופי היא נראית, ותוך כדי קושרת לה מטפחת צוואר ירוקה, גם כן עם לבבות. יו לוק גרייט, אנד יו שולד ג’סט פיינד יור לאב.

כלב פינצ’ר קטן עובר לידה. היא מושיטה את היד ומלטפת כמנהג דתיים שלא מפחדים מכלבים. את אוהבת? היא רוצה שיחיאל ישאל אותה, אבל הוא לא. והיא בכל אופן עונה לו שהיא אוהבת. מאוד. ואם זה דיל ברייקר מבחינתו. אבל אל תדאג, אני יותר אוהבת ילדים. אני מאוד אוהבת ילדים. והיא חושבת על זה, ועל הילדה שלא נתנו לה לעשות בייביסיטר ושלא הכירה תינוקות, ומחליטה לנסוע לבית חולים הקרוב. היא שמה גוגל מפס והולכת, ואחרי קצת יותר משעה היא נכנסת לשער בית החולים, מחפשת מחלקת יולדות. אבל שם עוצרת אותה אחות ושואלת לאן היא הולכת, היא אומרת ילדים והאחות מסמנת לה החוצה. והיא רוצה להושיט יד ולגעת, אבל היד שלה לא מתארכת, והתינוקות רחוקים ממנה.

ובדרך למלון היא בוחנת את כל הנשים שהיא רואה סביבה, כולן אפורות. או בשיער או בפנים. שתי נשים אפורות שיער, עם נכדה. עם כלב.

גם את אפורה, חיכתה שיחיאל יגיד לה, בעיניים. אבל הוא לא אמר. לא הגיע בכלל לשטח. אולי שכח אותה. אולי עדיין מחכה כמו אבן חיפוי דבוק לקיר, בשקט שלו. בארץ. בבית.

זה לא הבית שלי, היא אומרת לעצמה. מה שם הבית שלי. זה שיחיאל שם, היא עונה לעצמה במקום יחיאל עצמו. וקרויזר גר בסביבה. קרויזר? היא שואלת את עצמה, מי זה קרויזר? לא מכירה. ואז היא נזכרת שגם קרויזר קצת אפור שער, והיא חושבת שיכלו להאפיר יחד, ויחיאל לא שם להזכיר לה שהיא חולמת בהקיץ, כי אף אחד לא רוצה להאפיר אתה. אבל היא מזכירה לעצמה. ובכלל, אני רחוקה מלהאפיר. והעיר מולה אפורה גם היא, מהנהנת. מספרת לה שהבניינים בתוכה מונעים ממנה את האור. והיא אומרת לעיר שאת יכולה להוריד אותם, התחלת כבר בעבר, תבוא לך שמש. והעיר צוחקת אל מולה, אומרת שבניינים גבוהים בתוכנו הם עד המוות. והיא מהנהנת. עד המוות. ושם נהיה לבד. ועד אז נהיה לבד. אני, וגם את. והעיר צוחקת שהיא תמיד לבד. ההמולה בתוכה אולי מעניינת, אבל זה הכל רעשי רקע, והאנשים בתוכה חיים לעצמם, דואגים לעצמם. ובסוף, אני לבד.

תקני כלב, היא מציעה לעיר. או נכדה. תסתובבי אתה, אפורת שמים. ואז שמש מפציעה לה פתאום בינות לבניינים ולרעש. ולחום. והעיר אומרת: טוב, לא תמיד אני חסרת אור. לפעמים הבניינים מוותרים לי, מכניסים דרכם קצת קרניים.

והיא מבינה ששוב נשארה בבדידות שלה, ללא קרניים, גם לא לפעמים. כי הבניינים שלה קשוחים יותר.

והיא מתקשרת למאיר והוא שואל אותה מה היא רוצה, והיא שואלת אותו אם הוא כועס עליה, והוא אומר שלא, למה שיכעס. אלה החיים שלה ושתעשה מה שהיא רוצה. אז היא אומרת שמה שהיא רוצה הוא לא להאפיר לעולם, והוא לא מגיב על זה, ואז היא אומרת שהיא חוזרת לארץ, והוא שואל מתי עזבה, והיא לא יודעת אם עברו שבועות מאז, או ימים, או שעות, אז עונה שעזבה מזמן, והוא מגחך, והיא שואלת מה מצחיק, והוא אומר שכלום, הלוואי שהיה כאן משהו מצחיק. והיא מתעלמת ואומרת לו שאולי היא לא רק חוזרת לארץ אלא גם תמשיך לצאת עם קרויזר, ומאיר מגחך שוב ושואל אותה למה נראה לה שקרויזר רוצה לפגוש בה עכשו.

והיא שותקת לרגע ואז שואלת בזהירות אם הוא לא רוצה. ומאיר אומר, לא, הוא לא רוצה.