קיבלתי פרויקט חדש בעבודה, היא מספרת ליחיאל בבוקר, בכמה דקות ספייר כשהם יושבים על כוס קפה שהיא פרגנה להם מאחת המאפיות אחרי מבצע בוקר שעבר בשלום. פרויקט שמראה על הרבה אמון בי ואני מאמינה שגם יקדם אותי מקצועית וטכנית.
כלכלית? הוא שואל והיא צוחקת, אבל רק קצת, כי למה רק זה מה שמעניין אותך, אני מתקדמת בעבודה וזה מרגש, ובכלל, כיף שסומכים עלי ונותנים לי הזדמנויות.
אבל זה לא מוזר שאת מתקדמת בכזה קצב בדיוק עכשו כשהורדת הילוך וירדת כמעט לחצי משרה? הוא שואל.
האמת, היא כנה אתו, שזה ידרוש ממני שעות נוספות.
לא, לא, הוא אומר. לא באמת. לא עכשו אחרי שהגענו למקום מיושב ואחרי כל כך הרבה שנים, וכל כך הרבה נסיונות. לא מהתחלה, בבקשה. וגם, אנחנו לא צריכים את הכסף.
אין דבר כזה לא צריכים את הכסף, היא אומרת. והרגע שאלת אם זה יוסיף לנו כלכלית.
אז אני מתחרט. בבקשה.
והיא שותקת. תראי איך הילדים שמחים יותר, הוא ממשיך, ובכלל, ישראל צריך אותך יותר עכשו, אותנו, זה לא הזמן. והבית, למה לנו להכנס לתוך הקלחת הזו.
והיא שותקת. תראי איך הילדים שמחים יותר, הוא ממשיך, ובכלל, ישראל צריך אותך יותר עכשו, אותנו, זה לא הזמן. והבית, למה לנו להכנס לתוך הקלחת הזו.
היא רוצה לומר שזו העבודה שלה, וזה נותן לה סיפוק והיא רוצה וזה החיים שלה והיא לא צריכה לוותר כל הזמן בשביל הסביבה שלה, והיא רוצה להתקדם וגם בא לה להיות עסוקה בעוד משהו בחיים חוץ מהבית, כמו שלו יש החיים שלו בחוץ והאטמוספרה של הכולל וההצלחה של הלימוד. אבל שותקת. כי הוא צודק. ונאנחת, כי רינה. ושידוכים שאוטוטו כאן. וישראל. ושירי שלא רגועה. ויחיאל יוצא והיא הולכת לכביסות. והיא עצבנית ודואגת ולחוצה ויודעת שהיא לא באמת רוצה להוסיף אפילו דקה של עבודה בחיים שלה. ומחייכת, וממשיכה בכביסות. ושונאת. ואוהבת.
ולרגע אחר היא בכלל בהריון, עייפה, עייפה נורא. לא מבינה איך משאירים בית כזה לאשה במצב שלה. ולמה אף אחד לא דואג לה, ולמה לא רואים אותה. וממתי היא משרתת כאן בבית, וממתי היא נהפכה לשקופה בצרכים שלה. ולרגע היא מרגישה כל כך לבד. ולרגע אחר כך, היא כבר לא כלום. לא בהריון ולא בכביסות. רק עייפה, עייפה נורא.
*
ואז שי שואל אם היא חשבה כבר ואם יש לה תשובה אם היא רוצה לרכז לגמרי את הפרויקט החדש כ-tech lead, (מובילה טכנולוגית). ואורי מפציץ אותה בהודעות עם פרטים עליו וכותב שהוא יעביר את כל המידע כמו שצריך, והוא יודע שזה הרגע האחרון. אבל כמו שאת כבר יודעת, לא ממש היתה לי ברירה.
ולמחרת במשרד הוא מסביר לה שהוא ינסה ככל יכולתו לעזור לה אבל זה יצטרך להיות מתחת לשולחן, כי בעיקרון הוא יודע שזה היה אמור להיות עליו אבל בת הזוג שלו איימה שאם הוא מתחייב לזה אז היא עוזבת אותו, וגם ככה העסק ביניהם כבר מזמן לא כמו שהיה והם גוררים מכונית ללא גלגלים, ריפוד, ואפילו חגורות בטיחות אין שם ממש. אז אולי טעיתי בהעברת האחריות, ועדיף היה לי לקחת את זה עלי, ולראות אם היא אתי או לא. אבל תכלס אולי עדיף להשאר במשהו תקוע מלהיות לבד.
ואז הוא תוהה אם זה נכון בכלל, ואולי עדיף להיות לבד כדי להתקדם הלאה בחיים. לאנשהו. והיא אומרת שבטח, עדיף להיות במשהו תקוע מלהיות לבד. ועדיף להיות לבד כדי להתקדם לאנשהו בחיים.
והמציאות מתערבבת לה, ומאחורי שי ששואל אם היא הצליחה למצוא זמן בלו״ז שלה ואם אפשר כבר להתיישב על תכנון. ולוחצים עלי ודוחפים אותי, ומשגעים אותי, ואת מוצאת לך זמן להתלבט, היא רואה את יחיאל שמסמן לה לא עם האצבע ומתחנן שתסרב. והיא אומרת לשי שבטח, ובאמת נראה לו שהיא הולכת לפספס כזו הזדמנות? וברור שהיא תמצא זמן ותהיה לה כל הפניות שבעולם ובעזרת השם יהיה מקסים.
שיחה שלא נענתה מאמא, והודעה. הי מותק, תחזרי אלי. והיא לא מבינה למה אמא כבר לא אמרה את מה שיש לה לומר ואין לה כח לדבר ואין לה כח לכלום.
*
את חייבת לדבר עם אמא יותר, מאיר אומר לה כשהוא מתקשר. כאילו היא לא מדברת עם אמא פעמיים שלוש בשבוע, ומאיר תמיד ממשיך, כי מאז שאמא הוצאה לפנסיה היא משועממת למדי. ומי מוציא אשה אלמנה לפנסיה מוקדמת כל כך, במיוחד שהיא יכולה לעשות את התפקיד שלה במאה אחוז, אבל לפחות תנסי את לדבר אתה, יש לך יותר זמן מלכולנו.
והיא שואלת את מאיר אם הוא התקשר כדי לריב אתה. והוא אומר שמה פתאום, הוא שונא לריב ועוד אתה, את פרטנרית נוראית למריבות. את לא יודעת לעזור להן להתלקח, בורחת וזהו.
טוב, די מאיר. תכלס, מה אתה רוצה?
כלום, רוצה להתעצבן עלייך.
טוב, לא ממש יש לי זמן עכשו, אני בדרך לחממה יהודית. איך אני יכולה לעזור?
את באה לשבת? גיטי שואלת פה ברקע.
שבת אצל מאיר וגיטי? דוקא רעיון לא רע, אבל זה יגזול לה שעות של לבד, ולאחרונה אין לה זמן לנדב. כל דקה מיותרת הולכת אליה, למחשבות. והשאלה מה יתן לה יותר, הילדים של מאיר וגיטי, הנודניקים למדי, או המיטה, והחלומות, ויחיאל. והילדים. לא של מאיר וגיטי. שאולי גם הם נודניקים. אבל שלה.
תודה מאיר, היא אומרת, תודה לגיטי בשמי ותגיד לה שאני ממש מתגעגעת, אבל השבת זה לא נראה לי רעיון טוב.
ושבת הבאה? גיטי שולחת דרך מאיר.
יש לי שבת בלביא. לא משהו שאני יכולה לפספס. תכנון שלי בשביל חממה יהודית. ושבת אחר כך זה מאוחר מדי בשביל לתכנן.
שבת אחר כך זה שבת אופרוף של יצחק.
אוח אוח. או נואו. איך שכחה. יצחק מחתן, נכד ראשון של אמא, זה מאורע מרגש למשפחה כולה. בעיקרון.
אז אולי כן תבואי השבת? גיטי לוקחת למאיר את הטלפון. הילדים שאלו עליך כמה פעמים השבוע, התלוננו שלא היית כאן כבר תקופה. ובאמת לא ראינו אותך מלא זמן, נהיית לנו עסוקה פתאום.
הגיע הזמן, לא? היא צוחקת, אני אחשוב על זה ואענה לכם תשובה.
הילדים התלוננו שלא היתה. נו, בטח. אותה הם לא ממש מכירים מעבר לשבת שלום, ושבוע טוב. או במקרים טובים ממש, גם לילה טוב. אם היא לא ישנה בעצמה אז. אבל כנראה מאגר הקשתות של חנה’לה מתחיל להתכלות, ובאופן כללי אין מספיק ממתקים בשטח כי לא היתה. אז אולי כדאי שתקפוץ כן לביקור, כי בסוף, לפחות שמשהו הילדים יזכרו ממנה.
הילדים התלוננו שלא היתה. נו, בטח. אותה הם לא ממש מכירים מעבר לשבת שלום, ושבוע טוב. או במקרים טובים ממש, גם לילה טוב. אם היא לא ישנה בעצמה אז. אבל כנראה מאגר הקשתות של חנה’לה מתחיל להתכלות
אבל יחיאל, מה יהיה עליו, ועלי. לא, גיטי, לא נראה לי ששבת זה רעיון טוב בשבילי, היה לי שבוע עמוס בעבודה ואני צריכה לנוח ממנו, תודה! היא מנתקת ומחייכת, יחיאל מחזיר לה חיוך. היא מחבקת את רינה. חיימקה מטפס עליה והיא מתיישבת על הרצפה, ממשיכה עם יוסי את הפאזל שהתחילה אתו.
שוכחת לחזור לאמא.
*
האופרוף של יצחק עוד שבועיים, וזה אומר לדאוג לבגדים לכל הילדים, ולא התחלתי לחשוב על חליפות לקטנים. ורינה חייבת להיראות טוב, היא עוד שניה בשידוכים ויהיה בזיונות אם היא תתלבש שלוך כמו שהיא רגילה. היום היא חזרה עם חצאית מחרידה שאין סיכוי שאני שותקת לה עליה, אז אם אתה רוצה שאני אשתוק זה בתנאי שאתה אומר לה משהו. לא, היא לא רק לא בטעם שלי או לא בקו, היא לא צנועה בעליל בעיני. ואני, אני לא מסוגלת לראות את זה ועוד לראות את זה ולשתוק, ועוד לדעת שאני שילמתי על זה ושאני עובדת ת׳חיים שלי בשביל הכסף הזה ובסוף היא הולכת וקונה לי בגד שאי אפשר ללבוש אפילו בספונג׳ה.
לא, היא לא שומעת אותי ותפסיק להיות כזה רגוע. טוב, הבנתי שאתה לא באמת רגוע, אבל אם כבר אתה מתעצבן, זה לא אמור להיות עלי אלא עליה, ותפסיק להגיד לי להזהר שהיא לא תשמע אותי כי היא עמוק באוזניות שלה. ובין כך לא יקרה כלום אם היא תשמע אותי ותתאפס קצת, ותבין שיש עולם מסביבה, והיא לא ילדה קטנה שעושה שטויות וטיפש עשרה עובר לה כבר ובואנה, מה נראה לה שהחיים הם תותים כי הם לא, שלנו לא בכל אופן, במיוחד לא עם הג׳וקים החדשים שבראש שלה, היא צריכה להתחתן עוד מעט! למה היא כזו ילדה קטנה. ובכלל, לא יודעת אם שמת לב אבל ישראל התחיל לחקות אותה ולעשות תנועות כמוה עם הידיים, כן, מה שאני שונאת ומוציא אותי מהכלים, אתה חייב להעמיד אותה על המקום.
טוב, תנתק, אבל תדע שאני הנורמלית פה ואם מחר היא לא הולכת לסמינר אז אני הולכת לישון ומשאירה אותה עם כל מה שצריך לעשות כאן.
ניתוק. היא מתעצבנת, כי מה זה לנתק ככה רק כי אשתך עצבנה אותך, במיוחד אם היא אומרת דברים הגיוניים למדי.
אמא?
כן מותק. אחרי כל המלל הזה היא רק נותנת לה חיבוק ענק ורינה מחזירה לה. אני אוהבת אותך, אמא.
ואולי כדאי שלא תלך לאופרוף של שלמה של יצחק, היא חושבת ומשהו בתוכה רוצה להזדעזע. כי מאיפה זה בא לה, והיא בחיים לא מפספסת שמחות ויצחק לא יסלח לה על זה, ואמא עוד פחות. אבל החלומות משבשים אותה, והיא לא מסתדרת אתם ועם המציאות, ואולי כן כדאי שתיסע למאיר לשבת ולא תחשוב יותר, כי זה הופך לה את החיים ואת הבטן, ולא עושה לה טוב. ואולי זה לא נכון.
ושבת הבאה בחממה יהודית היא צריכה להיות במקסימום שלה, ואם היא תתערבב זה לא יהיה מתכון מוצלח מדי, וגם מוזר, לה ולסביבה. ותכלס, היא אמורה להתחלחל מזה שהיא, דוקא היא, חיה חיים כפולים. אבל היא לא, והיא גם לא מוכנה להתנתק מזה.
בהתחלה זה היה בין הלילה ליום. בין אור דלוק ובין אור מכובה. בין המיטה ובין המחוצה לה. אבל זה הלך והשתלט לה על כל החיים. ואף שמשהו בתוכה רוצה נורא להזדעזע, היא לא מזדעזעת.
